ממשיכים תוס' קדושה בשבת ובאמת שבת מקדשא וקיימאיג, גם להבין מה שא' זכור בקמץ תחת הזיין ולא אמר זכור בשואיד (דזכור בשוא אין משמעותו רק ל' ציווי משא"כ זכור בקמ"ץ לפעמים הוא לשון ציווי ולפעמים הוא ל' מקור ומשפיע, ולכאו' צ"ל דהל"ל בל' דליכא למיטעי בי' כו'). והנה בפ' יתרו כתי' זכור את יום השבת כו', ובמש"ת בפ' ואתחנן כ' שמור את יום השבתטו, ואי' במכילתא ע"ז משל לזאבטז שהוא טורף מלפניו ומלאחריו כו' כ"ה ענין השבת זכור הוא מלפניו ושמור הוא מלאחריו, וכבר עמדו המפרשים ע"ז מהו"ע המשל שהמשליז את השבת לזאב כו'. אך הענין הוא דהנה ארז"ל במד"ריח ע"פ ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרהיט מצות שבת מסר לוכ, ויניחהוכא כד"א וינח ביום השביעיכב, ולעבדה כמד"אכג ששת ימים תעבודכד כו'כה, ולשמרה כמד"אכו שמור את יום השבת, והנה לכאורה אינו מובן דבשלמא שביתת השבת הוא מצוה אבל ששת ימים תעבוד אינה מצוה כללכז ולמה הזכירה במצות שבת שמסר לו כו'. אך כל הנ"ל יובן בהקדם ענין השבת שהו"ע מנוחה כמ"ש כי ששת ימים עשה ה' את השמים כו' וביום השביעי שבתכח שפירושו הו"ע מנוחה וכן כתי' וינח ביום השביעי*, ולכאורה אינו מובן איך שייך ענין מנוחה
*)בגוכתי"ק נרשם: מן שיש עד כמשי"ת אצ"ל:
(שיש שתי שבתות שבת עילאה ושבת תתאהא כמארז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתןב כו' והוא מ"ש אלה תולדות נח נחג כו' ב"פ נייחאד שהוא שתי שבתות הנ"ל כמשי"ת).