לע"ל יהי' נשואיןכד וכמ"ש ביום ההוא תקראו לי אישיכה, וכתי' כי בועליך עושייךכו כו' שלע"ל יהי' גילוי פנימי' התורה.
ולהבין ההפרש בין התורה שנק' ארוסין ובין נשואין, הנה אי' בזהר שיש שני בחי' מוחא וגלגלתא דחפיא על מוחאכז, והנה הגלגלתא מכסה על הטעם והמוחין כי גלגלתא נק' רצוןכח, והנה המצות של עכשיו הוא רק רצה"ע אבל הטעם מהמצוה לא נתגלה, וכמו למשל אדם שאומר לחבירו שהוא רוצה שיעשה כך ואינו אומר לו הטעם למה הוא רוצה כך הרי ע"כ שיש לו טעם אלא שאינו רוצה לגלות הטעם אלא שהוא כמוס לבעל הרצון, וכן יובן במצות דהנה ע"י כל מצוה נמשך המשכה עליונה כמו ע"י ד' בתים דתפילין נמשך ד' מוחיןכט עליונים, ע"י פ' קדש נמשך חכ"ע, והי' כי יביאך בינה, שמע והי' א"ש דעת הנחלק לחו"גל, הרי אינו מובן כלל ע"פ שכל אנושי האיך ע"י קלף גשמי ודיו גשמי יומשך מוחין עליונים אלא שהוא כמוס הטעם עמדי כי טעמי המצות לא נתגלולא, אבל לע"ל יתגלה פנימי' התורה טעמי תו' הרצון והטעם והעונג הנעלם שיש בהמצוהלב, ולכן נק' נשואין שהוא גילוי פנימי'. וזהו עצמו ההפרש בין ב' הברכות, דברכת חתן וכלה קאי על גילויים דעכשיו, ועכשיו עיקר השמחה הוא של החתן וכמ"ש צאינה וראינה כו' בעטרה שעטרה לו אמולג שהאם עוטר העטרה להחתן, ומפני שעכשיו ההעטרה הוא לו דוקא מפני זה הוא שמחתו דוקא, אך מ"מ כעת האם עוטר לו העטרה אבל לא שהוא עצמולד העטרה, אבל לע"ל כתי' א"ח עט"ב שהכלה בעצמה היא תהי' העטרה, וכמ"ש נקבה תסובב גברלה, ולכן כתי' משמח חתן עם הכלה שעיקר השמחה הוא של הכלה והחתן יקבל ממנה השמחה.