בחי' דבר נפרד לפי שכולא קמי' כלא חשיבכז כנודע ואין לך דבר שחוץ ממנו וע"כ הדבור שם בתכלית הביטול, ולכן גם העולמות שנתהוו מבחי' דבור גם הם בטלים. וביאור הענין דהנה גם דבור של האדם ג"כ א"א לומר שהוא נעשה נפרדכח לגמרי מן האדם שהרי אנו רואים שמי שקיבל מרבו שלמדו חכ' ה"ה מקושר לו בתכלית עד שתלמידו משליך כל עניני עצמו ועוסק לטובת רבו, עד שגם אבידת רבו קודמת לאבידת אביו שאםל היות שהטעם הוא מפני שרבו שלמדו חכמה הביאו לחיי העוה"בכט מ"מ הרי בן נמשך ממוח האבלא שזהו המשכה עצמיות כמשנ"ת במ"א, ע' בד"ה וכל שיח השדהלב, ובבה"ז בראשית בד"ה לא טוב היותלג האדם לבדו, ובמאה"זלד ע"פ הנ"ל, ורבו שלמדו חכ' לא השיג ממנו כ"א הארת חכמתו ע"י דבורו לבד, שהרי על עצם חכמתו לא קאים אינש אדעתי' דרבי'לה עד מ' שנין שנא' ולא נתן כו' עד היום הזהלו, שהוא סוף ארבעים שנה, ומ"מ בחי' הדבור דרבו עדיף מעצם כח האב שבבן כו', וע' במ"א בענין ג' ד' גמול דליםלז שההשפעה הוא חלק עשירילח, והוא רק עשירי במספר, אבל לא באיכות, והוא מפני שקאי על הדבור כו', ומאחר שפועל התקשרות בזולתו כנ"ל עכצ"ל שאינו נעשה נפרד לגמרי מן האדם המדבר הדבור כו', אלא שמה שאומרים שהדבור נעשה נפרד זהו שנראה לעין זולתו כאלו הוא נפרד, אבל באמת אינו כן, וכ"ש דבורו של ממה"מ הקב"ה חי וקיים לעולם ואינו נפרד ח"ו אפי' רגע, רק שכך עלה ברצונו שע"י העבודה יהי' נמשך בחי' חידוש הישינו' שעיקר בחי' זו הוא בשביל לזכות את האדם שע"י עבודתו יומשך זה כו' כמו שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזהלט כו', וזהו ענין אחד דהיינו שהגם שנתהוו מבחי' דבור ז' רקיעים וארץ ולמעלה הוא בחי' ז'