קע

הוא דהנה מצח הוא החופה על המוחין לבלי יתגלה בחי' המוחין (דהיינו טעם הדבר), אך הנה עכ"ז יש יתרון המעלה בבחי' מצח שענין בחי' המצח הוא בחי' נצחון שעניינו שיהי' יתד תקוע במקום נאמן^רלא (היינו שתמיד יהי' כן ולא ישתנה כלל), והענין הוא דהנה אנו רואי' שכאשר מאירים המוחין אזי יכול לסבול גם דבר והיפוכו כי ע"פ החכמה ימצא טעם גם להמנגד שלו שאמר לו בהיפך, כי יש שכל לזכות וכמ"כ להיפך כו' (והיינו כי עצם ענין השכל וטעם של איזה דבר יכולים להפכו הן לזכות והן לחוב^רלב, וכמו הטעם שיצר לב האדם רע חייב תחלה שיבא מבול על הארץ כמ"ש וכל יצר מחשבות לבו^רלג רק רע כל היום כו' כמ"ש אמחה את האדם^רלד כו', ואח"כ כשהריח ה' את ריח הניחוח שהקריב נח, כתי' לא אוסיף לקלל עוד כו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו^רלה, הרי שטעם זה הספיק שלא יהי' מבול עוד שנמצא ענין השכל והטעם בעצם הוא דבר שיכולים להפכו מחוב לזכות, וזהו בטעם שכל אחד, שנמצא טעם שכל אחד סובל שני הפכים, וכ"ש שיוכל השכל והטעם לסבול שכל וטעם של האומר לו היפוכו, היינו עד"מ כשהשכל והטעם שלו מראה לטהר עכ"ז יסבול טעם ושכל חבירו שמראה לטמא, כי הרי אומר לו שכל וסברא ע"ז, ומאחר שגם טעם שכל אחד יכולים להפכו מחוב לזכות כ"ש שיוכל לסבול טעם ושכל שמראה היפך שכלו), אבל בבחי' הפסק דין כמו בשו"ע שפוסק הדין עד"מ שזהו טהור, א"א לסבול ההיפך עד"מ מה שיאמר אחד שזהו טמא, והיינו מחמת שבהפסק דין אינו מלובש המוחין בשלימות שיוכל ע"י לסבול ההיפך, כ"א שמוחין מכוסי' בפסק דין של הדבר, וכמו האדם שכשאומר לאחד כך רצונו בלא טעם, הנה הטעם לזה מכוסה וכמוס אצלו לבד ואינו אומר רק פסק הדברים ואז לא יוכל לסבול ההיפך כו', משא"כ כאשר מאירים המוחין אז יוכל לסבול המנגד שלו שאומר היפוכו, לפי שבשכל ימצא טעם גם להאומר היפוכו כו'. וזהו ההפרש בין בחי' המוחין לבחי' המצח כו', שבחי' המצח ז"ע תפלת המנחה דחול שהוא בחי' דין היינו בחי' הפס"ד שא"א לשנות, אמנם בשבת בהגלות נגלות בחי' מצחא דעתיקא שהוא בחי' רצון לרצון אשר לית שמאלא בהאי עתיקא^רלו אזי הוא תוקף החסדים, וז"ע הציץ שהי' על מצח אהרן דכתי' בו והי' על מצחו תמיד לרצון, שבאמת יש יתרון המעלה בבחי' המצח (בעצם מלבד בחי' הציץ שהוא ענין התגלות הארת מצחא דעתיקא ע"י בחי' הסתכלות, יש מעלה בעצם המצח ג"כ), והיינו כי ההתבוננות שהוא מחב"ד מוחין

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org