תקמח

בתו"א בביאור דיביאו לבוש מל'^מב ובלק"ת בביאור הא' דיונתי^מג שהוא ענין מחה"ק שהוא סוקר בסקירה א'^מד שהוא מח' דא"ק ונת' בלק"ת בתקעו הב'^מה שהוא מה דאי' בזהר שבמח' א' נבראו כל העולמות^מו, ופי' עלה ברצונו הו"ע פנימי' הרצון שהו"ע כל אשר חפץ שנת' שם בתו"א שהו"ע מה שעלה ברצונו ופי' הת"א שפי' בקדמין הוא לפי פי' הע"ח כי קדם ה"ה כולל ב' הבחי' רצון וחפץ, אך באמת כל הפי' שבמח' הרי הם נק' מאמר א' כי כל הבחי' שבמח' ה"ה כח הגילוי שהי' כלול תחלה בהמח' הקדומה שעלה ברצונו וכמו למשל חכם גדול כאשר עלה ברצונו לעשות איזה ענין ולהשכיל בזה הענין ה"ה מצייר תחלה בשכל הכללי הציור כללי ואח"כ בהשגה והבנה הוא מצייר כל הציורים הפרטי' והנה גם הציורים הפרטי' ה"ה ע"פ הרצון שעלה ברצונו הנקודה הפרטי' שיתהווה מזה אח"כ שזהו עיקר רצונו ועד"ז יובן דכאשר עלה ברצונו להאציל הרי הי' בהרצון דוקא המקור דבחי' אחרונה.

אך בכדי להבין האיך הם מרומזים במאמר אחד צ"ל תחלה למה נק' בשם מאמר א' דוקא הלא לפי פי' הגמרא שהמאמר א' הוא המאמר דבראשית הי' צ"ל מאמר ראשון שהרי המאמר דבראשית הוא הראשון לכל המאמרות, דלפי פי' הזהר לא קשה זה כלל, דלפי פי' הזהר לא טוב היות האדם^מז כו' הוא המאמר אחד, אבל לפי פי' הגמ' אינו מובן לכאורה. אך צ"ל תחלה פי' אחד דהנה בק"ש אנו אומרים ה' אחד, ומצות לייחדו יוצא מפ' זה^מח, וצ"ל הלא ק"ש הו"ע יחוד אלקות והי' צ"ל יחיד שענין יחיד מורה על אחדותו הפשוטה אבל אחד^מט יש אחד המנוי^נ כמו בששת ימי בראשית שהגם שהם ששת ימים מ"מ כתיב יום אחד^נא, ובי"ב שבטי ישראל שהגם שהם מספר י"ב מ"מ א' מהם נק' אחד כמ"ש שלחו מכם אחד^נב, ויפתח האחד את שקו^נג, וגם תיבת לייחדו הוא ג"כ מל' יחיד וא"כ למה נאמר אחד ולא יחיד. אך הנה באמת דבכדי להבין יחוד אלקות הוא ע"י אחד דוקא, דהנה מתיבת יחיד לא היינו יודעים עיקר היחוד דהנה יחיד מורה על א"ס היותו יחיד ומיוחד אבל הי' אפ"ל דהן אמת שברא אותם אבל אח"כ ה"ה נפרדים לגמרי שהן מציאות בפ"ע וכמו שיש דיעות הכוזבות אשר אומרים עזב^נד כו' אבל אחד מורה על ביטול הנבראים דהנה

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org