תיח

ובזה יובן מה שנתנו לנשים דוקא יו"ט של ר"ח. כי הנה בר"ח מקבלת הלבנה אור חוזר מהשמש ועיקר אורה היא מהשמש^נב ובנמשל הלבנה הוא מל'^נג שהוא ש' אלקים^נד שמקבל כל הכח שלו מש' הוי' וזהו ענין יחוד הוי' ואלקים, ולכן הנשים ששרשם ממל' ש' אלקים והם לא האמינו בעגל ולכן ניתן להם שכר איסור עשיית מלאכה של ר"ח שהוא ענין היחוד דהוי' ואלקים, ולכן יש טעם ע"פ נגלה מה שסתם ווסת הנשים הוא מל' לל' יום, ע"ד מילוי הלבנה^נה, וכמ"ש באסתר ואני לא נקראתי^נו לבוא אל המלך זה שלשים יום. ובנש"י בעבודה הוא מ"ש יפה כלבנה^נז. ובזה יובן מה שנשמות ישראל מונים ללבנה^נח ואומות העולם מונין לחמה, כי הגם שהחמה היא גדולה מהלבנה מכל מקום הרי זה ע"ד רם כו' על השמים כו' אבל הלבנה היא קטנה מהשמש ולכן מקבלת אורה מהשמש. והרי זה מורה על יחוד הוי' ואלקים, ולכן ישראל מונין ללבנה דוקא. ובזה יובן פירוש הפסוק המגביה^נט לשבת, כי אומות העולם אומרים רם על כל גוים הוי' על השמים רוממות א"ס עצמותו ומהותו הוא מה שמשגיח רק בשמים בלבד. אבל נשמות ישראל הם מאמינים בני מאמינים^ס משיבים כי אדרבה לפי שהוא מגביהי לשבת הרי שמים השפלה לפניו כמו הארץ הגשמי' ואם כן גם לפי טעותם הם אומרים שמשגיח בשמים כמו כן הוא משגיח בארץ וזהו מ"ש מי כהוי' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, אלקינו דוקא, שנשמות ישראל יאמרו כן דוקא, כי הפסוק הזה מוציא גם כן השיתוף ובני נח אינם מצווים על השיתוף^סא כי אם נשמות ישראל דוקא, ולכן אמר מי כהוי' אלקינו דוקא.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org