סג

ישראל, ועש"ז נק' ג"כ אבן ישראל^שכז, וז"ע אבן שתיה^שכח שממנו הושתת העולם שכל תכלית הבריאה הוא בשביל זה כו' כמ"ש במ"א, והענין הוא שעיקר המכוון הוא להעלות האותיות והניצוצי' שנפלו בשבה"כ להעלותם שיעלו בבחי' הביטול לאלקות כו', וזהו שא' יעקב והאבן הזאת^שכט אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקי', ואבן זה לקח מאבני המקום^של דהנה נת' לעיל שאבנים הם בחי' אותיות כמ"ש לעיל במשל צירוף התיבות, ונק' עוד בשם אותיות שהאותיות הם בחי' דומם^שלא שהוא בחי' האחרונה, כן האותיות הם בחי' אחרונה מעשר כחות הנפש כו', ומאותיות שנבראו בהם שמו"א נשתלשלו כ"כ למטה עד שנעשה מהם חרן שזהו בחי' נחר גרוני^שלב היפך האותיות שבהם מתלבש הקול, שאז נשמעים האותיות בהברתם, משא"כ כשניחר הגרון אין נשמעי' האותיות כלל, שבנמשל ענין שמיעת האותיות זהו הוראה על בחי' גילוי האלקות שנמשך בהעולמות להיות בבחי' הביטול, ולהיפך העדר שמיעת האותיות זהו כשחיות האלקי עם היותו שמחי' ומהוה כמ"ש ואתה מחי' את כולם א"ת מחי' אלא מהוה^שלג <21>

ּ עכ"ז הנה זהו בלבוש שק המעלים ומסתיר לגמרי, ע"ד שא' פרעה לי יאורי^שלד כו', וכאשר הלך יעקב חרנה^שלה בירר שם בירורי' ותחילת הבירור שלו הי' שלקח מאבני המקום נא' אבני לשון רבים והיינו שהאבנים להיותם במקום הפירוד לכן היו רבים, וכאשר העלה אותם עשה מריבוי האבנים אבן א' כמ"ש וישם אותה מצבה^שלו לשון יחיד, וכן אמר אח"כ והאבן הזאת לשון יחיד, והיינו שרומז על בחי' היו"ד דש' הוי' וכמ"ש בזהר אבנא למשקל בה דא יו"ד^שלז, יו"ד הוא בחי' חכ'^שלח שהוא בחי' ביטול, שתמורת שהיו תחלה בבחי' הפירוד נעשו לאחדים ע"י בחי' הביטול שהאיר בהם ואז האיר בהם אוא"ס, וכמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה הטעם על השראת אוא"ס בחכ' לפי שהוא אחד האמת כו', אך הנה לא כל האבנים באפשר להעלותם לכן אמר ויקח מאבני המקום ולא כל אבני^שלט מטעם הנ"ל כי יש אותיות שא"א להעלותם כלל כ"א צריכי' לדחות אותם כו'.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org