שסח

הרמב"ם (בהלכות כלי המקדש פ"א ה"ב^מח ) ורוב מפרשים^מט לבד הראב"ד^נ (בהשגות שם) והרמב"ן (בפי' החומש פ' כי תשא^נא ) שיש מין חי' ידוע שיש חטוטרות בצוארה והדם נצרר שם ומצד חום השמש וחום הטבעי נקרש שם ונעשה בשם הנק' מור (ע' בכ"מ שם וברמב"ן שם^נב ) ובעבודה הנה דם הוא ענין תאוות זרות ורצונות זרות (ובפ"א^נג דם הוא החיוני וכמ"ש כי הדם הוא הנפש^נד והוא מלא מתאוות כו') וצריכים להפוך אותו וכמ"ש מאן דמהפך מחשוכא לנהורא^נה וממרירא למיתקא (ובפ"א מין חי' ידועה^נו הוא ידעוני^נז שבפסוק והוא מגקה"ט^נח לגמרי וכמ"ש ושואל לב הידעוני^נט ודורש אל המתים וצריכים להפוך אותו לאלקות). ובזה יובן הפלוגתא בין הפוסקים^ס דעת רבינו יונה דמור מותר באכילה^סא ויש דעה שאינו מותר רק ריחו אבל עצמו אסור באכילה^סב. ולהבין במה קא מיפלגי ע"ד החסידות, דהנה בענין תשובה יש פלוגתא בגמ' אם זדונות נעשה לו כשגגות או כזכיות^סג ושניהם אומרים שהרע נהפוך לטוב אך כמה הוא נהפוך דעה א' שמתהפכים כמו ממזיד לשוגג ודעה הב' שמתהפכים כ"כ עד שנעשים זכיות היינו מצוה והוא ע"י תשובה מאהבה יש בכח להפך הזדון שיהי' זכות ממש היינו מצוה, וזהו ר"י שמתיר באכילה הוא כדיעה שהזדונות נעשו כזכיות והוא ע"י תשובה מאהבה, ודעת האוסרים הוא כהדיעה הב' בגמ' שהזדונות נעשים כשגגות שרק ריחו מותר אבל עצם הדבר אסור, והנה מרדכי הוא מירא דכיא (בפ"א שהוא יסו"א^סד ) שהי' מקור המשפיע ביטל בנש"י מבחי' יסו"א שהוא בחי' חכ' כח מה^סה ביטל לאלקות, והלעו"ז הי' המן שהי' גס הרוח שהחשיב א"ע למציאות היש עד שכל דבר לא תפס מקום אצלו כלל וזהו שאמר למי יחפוץ המלך^סו לעשות יקר יותר ממני שהי' מציאות היש מאד שהי' מזרעו של

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org