דיבור דתורה והוא עיקר מצות לימוד התורה בדיבורנח וכמ"ש ודברת בםנט, ועיוןנז בתורה, והעיון הוא שמעמיק דעתו בהדבר ההוא וכל שמעמיק דעתו יותר, יותר הוא מבין איך שאינו יודע כלל, שזה א"י וזה א"י, וה"ז בחי' אין וכמ"ש והחכ' מאין תמצאס, ומשם יומשך הגילוי אור, ומוח העיון ומוח הזכרון שניהם בחכמהסא, לכן משם נמשך להמתיק דיני לאה, דביו"ד לבד נברא העוה"ב וע"י לימוד התורה ממשיך ריבוי אותיות [הגם (במשכיל) לא יש מציאות האותיות, אך כשעולה ברצונו להשפיע השכל להזולת הרי יש מציאות האותיות ג"כ וא"כ כמו שהשכל הוא מהרצון כמו"כ האותיות] ובחי' זו נמשך מחכ' דבחכ' שורה אוא"ססב, ועוי"ל דחכמה אפי' כלי החכמה אינם מסתירים על אוא"ס השורה בו, ועל ל' הקבלה הוא חכ' דא"ק שמלובש בחכ' דאצילות אין כלי החכ' מסתירים עליו, וזהו ע"י לימוד התורה לשמה נמשך להמתיק כו', פי' שנמשך מבחי' יסו"א להמתיק כו', ומ"ש יסו"א שהוא פתיחות החכמה דהנה ידוע דאותיות שבעולם העליון הם נעשים מוחין בעולם שלמטהסג ממנו וכמו א' כשנופל לו איזה ברק המבריקסד, תחילה אינו יודע אותו כלל ואח"כ הוא בא לידי השגה לגבי עצמו ואח"כ נעשה מזה מוחין בכל העולם, וכמו"כ הוא בחי' יסו"א שהוא פתיחות החכ'. ועפ"ז יובן מה שכנס"י נק' כלהסה שהוא ל' כלתה נפשיסו דס"ר נש"י שרשם בס"ר אותיות התורה, והאותיות שרשם מבחי' קדמות השכל שלמעלה מהשגה לכן יש לו בטבעו כליון ותשוקה לאלקות למס"נ באחדסז דכל דבר נמשך אחר השרשסח, ועי"ז נמשך מ"ש ונהר יוצא מעדן, דמשנת"ל דהנהר הוא בינה, היינו רחובות הנהר, אבל עצם הנהר כמו שיוצא מהמעיין שנובע טיף טיף הוא בחי' חכמה, ובחי' זו נמשך להשקות את הגן הם האותיות, ולכן נק' הנהר שלום וכמ"ש הנני נוטה