מטו"מ, מבה"ח מנ"א, שיחה ד

ה. בסוף הסדרה תיקון כללי להורג נפש בשגגה, שילך לעדי מקלט. וכמבואר כמה פעמים אשר ענינו הו"ע התשובה שמועיל גם למזיד בידי שמים ועי"ז ינצל גם מב"ד כי הרבה דרכים למקום כו'.

ואומר כאן ושפטו העדה כו' ג"פ עדה. וא"מ א) למה קוראם בשם. עדה ולא שופטים דיינים כו'? ב) בפרט שעדה הוא עשרה ואינם צריכים להיות עשרה? ג) למה אומד עדה ג"פ? אך נתבאר בי"ב תמוז שעדה היינו עשרה מישראל כולל כל עעולם. ולכן אין פרהסיא למעלה ממנה. וכל החילוק בין עשרה ליותר מעשרה הוא דק לגבי המשכה נעלית יותר אבל לא לגבי רוחב העולם, כי בעשרה נכלל כבר כל העולם.

והנה הורג נפש הו"ע כללי היינו (א) שישנו בכולם כמ"ש אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וגם ד' שמתו בעטיו של נחש הרי גם בהם יש ענין זה אלא שהוא באונס (ב) החטא פועל בכל העולם. דהמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא וכן להיפך, וא"כ בכל חטא פרטי הרי זה נוגע ופוגם בכל העולם. ולכן א"א לשופטו רק עשרה, שבזה נכלל כללות העולם. משא"כ ט' אנשים אין יכולים להרגיש מה שנפעל ע"י חטאו בכל העולם.

ובזה יובן ג"כ מ"ש ג"פ עדה, לפי שבכל הג' קוין צריך לבנות העולם מחדש. בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, וכן כתיב תחלה ושפטו העדה, ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין לכן צריך גם לבנות מדת החסד שזהו והצילו העדה, וצריך כאן עדה אחרת, לפי שאין עד בעשה דיין דמכיון שהוא עצמו ראה החוב לא חזי לי' זכותא, אך גם מצד החסד חטאין סגיאין לכן צריך לוהשיבו העדה שהוא קו האמצעי המכריע.

ובזה יובן מ"ש בסידור בהתרת נדרים ער"ה וטוב שיהיו עדה שלימה, לפי שקודם ר"ה, בנין העולם מחדש, צריך לתקן כל עניני הדשות, כללות העולם, דזהו"ע הנדרים (כנ"ל), ולהיות שצריך לתקן עניני הרשות של כללדת העולם, צריך להיות בעשרה. וזהו ג"כ דיוק הלשון מ"ש אדה"ז עדה שלימה, לפי שיש כמה ענינים בעדה, והדיוק כאן הוא ענין שלימות העולם שישנו בעדה.

ההוראה מהנ"ל היא: עד כמה ישנוגע כל פרט ופרט. וכדאי' בגמרא שלעולם יראה עצמו שקול וע"י כל פעולה מכריע את עצמו, שהסבר הפנימי בזה, כי כמו שבמצות אמרו שהעוסק במצוה פטור מהמצוה לפי שכולם כלולות זמ"ז, כך גם בעבירה שכל אחת כלולה כו' ובמילא בכל פרט זה נוגע לכללות מצב נפשו, ויתירה מזו שגם העולם שקול כו', והסבר הפנימי בזה כי נפש אחת מישראל הוא עולם מלא ולכן מצבו הפרטי נוגע לכל העולם.

זואחרי כל זה יש לו תיקון בערי מקלי הו"ע התשובה שלעולם לא יתייאש משום פעולה מה שעשה, מאמר הבעש"ט שבכה גם על מסית ומדיח כו', ומה שאמר בענין אבר המדולדל כו'. שיחה ג'. ציווי בתורה, שכללותה הו"ע השמחה ולכן גם ציווי זה הוא כן, שממעטין בשמחה, ואי"ז היפך התורה, כי גם בזה יש שמחה. כי יש חילוק בין עצבות למרירות, ובמרירות יכול להיות בכי' מסטרא דא וחדוה מסטרא דא.

וסיבת השמחה הוא כי א) מאחר שהוא ציווי הקב"ה הרי הוא בשמחה, ב) בפרט שסיבת הגלות הוא מצד החטא ומ"מ גם עכשיו נותנים לו הוראות וציווים כו' וע"ד קירוב המלך לשפל אנשים כמ"ש בתניא פמ"ו, ג) ההוראות הם בענין זה גופא איך לתקן את החטא, וכמ"ש רחץ הוי' את צואת בנות ציון, ד) כמשנ"ת בענין יפה שעה אחת כו' לפי שעוה"ב הוא נח"ר לבורא, דכמו"כ בנדו"ז כל הגלות כו' הוא רק בנוגע להשתל' וציווי הקב"ה נח"ר לעצמו כו'.

וזהו"ע חמשה עשר באב ויו"כ, לפי ששניהם הו"ע מעלת התשובה על .הצדי קים. ב' אופנים בעבודת הבירורים, שבזה נחלק זמן הבית מזמן הגלות. דבזמן הבית היו בירור הניצוצות בדרך ממילא, משא"כ בזמן הגלות, וכמאמר הבעש"ט (שנדפס בהוספות ללקו"ת) בענין התועים בדרכים שהוא. בכדי לברר את דאויר ארץ העמים, ולכאורה הרי גם בזמן הבית גזרו על ארץ העמים ואיך הי' הבירור אז? אך הענין שאז גם כשהיו בא"י שאבו את הניצוצות שבארץ העמים, וכמשל האבוקה, משא"כ בזה"ג שהוא כמו נר כו', אחד מכם גולה לברבריא כו'.

מטעם זה הנהיג כ"ק מו"ח ארמו"ר את הנסיעות לכמה שבועות בכדי לפעול בידור הניצוצות (שעכשיו א"א להיות ע"י בזה"ב כ"א צריך לנסוע לשם) שהוא ג"כ ענין של פדיון שבויים היינו שפודים את הניצוצות השבויים שזה הי' החלת עבודתו של הבעש"ט (כמשנ"ת בשיחת חג השבועות), והדברים ק"ו, ומה שע"י אמונה פשוטה לבד מבררים כמאמר הבעש"ט בענין התועים בדרכים, מכ"ש כשממלאים רצון המשלח שרצה להפיץ יהדות ובפרט הפצת המעינות הרי בודאי שעי"ז פועלים הבירור.

גושליחות זז הוא ג"כ ענין כללי, ע"ד הנ"ל בענין נדרים וערי מקלט, שלכן צריכים להיות שלוחים מכאו"א, ומוציאים גם את אלו הנמצאים בבתיהם. שיחה ד'. מתחילים לקרוא פ' דברים. אשר דבר משה וכתבו התום' ברוה"ק, אבל מ"מ הרי זה ירידה לגבי ד' ספרים הקודמים, שאין ניכר בזה האלוקות בגילוי. וזהו ג"כ נתינת מקום לגלות כו', שלכן קוראים פ' זו בזמנים אלו שבתחילת חודש אב קודם התיקון.

אך מ"מ בסיום ספר דברים כתיב עד הים האחרון ואיתא בספרי עד היום האחרון שקאי על משיח, היינו שע"י ירידה זו דוקא הוא תכלית העילוי דמשיח, שזה הי' כללות ענין הגלות שאי"ז רק עונש בלבד כ"א הוא ענין של בירור ותיקון שעי"ז נעשה עוד העלי' ביותר.

וע"ד שנתבאר לעיל (בהמאמר) שע"י הירידה בענינים גשמיים דוקא (לא כחטא המרגלים) מגיעים לבחי' טובה הארץ מאד מאד, וזהו"ע . הנסיעות בכדי לברר הניצוצות כו' כנ"ל. ואף שיש גם סדר עבודה של בני גד וראובן, הרי זה דרך רק ליחידים, שמועטים היו ולא רוב בנ"י, ובפרט עכשיו שכל ישראל שבכאן אינם מעשרת השבטים כ"א משבט יהודה ובנימין, וע"י ירידה זו דוקא נעשה תכלית העלי' דקא אתי מר כו'.

הנחה בלתי מוגה, קריאת מכונה