Orach Chayim, Siman 196

אמי שאכל דבר איסור אם מצטרף לזימון ובו ז' סעיפים:
מי שאכל דבר איסור אע"פ שאינו אסור אלא מדברי סופרים אין מזמנין עליו. ויש אומרים שה"ה שאין מברך אחריו ברכת המזון אפי' אכל בשוגג שאין עבירה מצוה ואם יודע שהוא אסור ובא לאכלו אינו מברך עליו בתחלה שאין זה מברך אלא מנאץ כמ"ש ובוצע ברך נאץ ה'. ויש אומרים שלא אמרו כן אלא במצוה הבאה בעבירה שאין ראוי להזכיר עליה שם שמים ואין מברכין עליה ברכת המצות שאין עבירה מצוה אבל ברכת הנהנין צריך לברך אפי' האוכל איסורי תורה במזיד כי מי שאוכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר שיהא ריחו נודף ביותר ויהנה ג"כ מהעולם הזה בלא ברכה ולא מנעו אלא לזמן עליו לפי שאין חביריו רשאים להתחבר עמו בחבורה ובני חבורה שכולן אכלו מדברים האסורים גם הם אין להם קבע שאין קבע וחיבור לדברים האסורים והרי זה כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברך הואיל ונהנה. ולענין הלכה יש להכריע שאם אכל איסור בשוגג יברך אחריה אבל המזיד לא יברך לא בתחילה ולא בסוף שאין זה מברך אלא מנאץ:

אמִי שֶׁאָכַל דְּבַר אִסּוּר אִם מִצְטָרֵף לְזִמּוּן, וּבוֹ ז' סְעִיפִים:
מִי שֶׁאָכַל דְּבַר אִסּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַדִּין שֶׁאֵין מְבָרֵךְ אַחֲרָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֲפִלּוּ אָכַל בְּשׁוֹגֵג, שֶׁאֵין עֲבֵרָה מִצְוָה. וְאִם יוֹדֵעַ שֶׁהוּא אָסוּר וּבָא לְאָכְלוֹ — אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בַּתְּחִלָּה, שֶׁאֵין זֶה מְבָרֵךְ אֶלָּא מְנָאֵץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ — נִאֵץ ה'".
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָמְרוּ כֵּן אֶלָּא בְּמִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה, שֶׁאֵין רָאוּי לְהַזְכִּיר עָלֶיהָ שֵׁם שָׁמַיִם, וְאֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ בִּרְכַּת הַמִּצְוֹת, שֶׁאֵין עֲבֵרָה מִצְוָה, אֲבָל בִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין צָרִיךְ לְבָרֵךְ, אֲפִלּוּ הָאוֹכֵל אִסּוּרֵי תּוֹרָה בְּמֵזִיד, כִּי מִי שֶׁאוֹכֵל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף — יַחֲזֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף בְּיוֹתֵר, וְיֵהָנֶה גַּם כֵּן מֵהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה? וְלֹא מָנְעוּ אֶלָּא לְזַמֵּן עָלָיו, לְפִי שֶׁאֵין חֲבֵרָיו רַשָּׁאִים לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ בַּחֲבוּרָה. וּבְנֵי חֲבוּרָה שֶׁכֻּלָּן אָכְלוּ מִדְּבָרִים הָאֲסוּרִים, גַּם הֵם אֵין לָהֶם קֶבַע, שֶׁאֵין קֶבַע וְחִבּוּר לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים, וַהֲרֵי זֶה כְּעֵין אֲכִילַת פֵּרוֹת שֶׁאֵין לָהֶם קֶבַע לְזִמּוּן. אֲבָל בְּרָכָה תְּחִלָּה וָסוֹף, לָמָּה לֹא יְבָרֵךְ? הוֹאִיל וְנֶהֱנָה.
וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, יֵשׁ לְהַכְרִיעַ שֶׁאִם אָכַל אִסּוּר בְּשׁוֹגֵג — יְבָרֵךְ אַחֲרֶיהָ, אֲבָל הַמֵּזִיד לֹא יְבָרֵךְ לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף, שֶׁאֵין זֶה מְבָרֵךְ אֶלָּא מְנָאֵץ:

באם גזל או גנב לחם אפוי אע"פ שכבר נתייאשו הבעלים אינו מברך עליו בתחלה לפי שאם היו הבעלים באים לתבעו ממנו היה חייב להחזירו להם ולא היה יכול לפטור את עצמו בדמים נמצא שאכילתו היא בעבירה וברכתו ניאוץ אבל מברך אחריו ברכת המזון שכשכבר אכלו הוא שלו ודמים הוא חייב לו ואף שאכל באיסור כיון שאחר האכילה יכול לפטור את עצמו בדמים שיהא מה שאכל שלו אין ברכתו אז ניאוץ:

באִם גָּזַל אוֹ גָּנַב לֶחֶם אָפוּי, אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים — אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו בַּתְּחִלָּה, לְפִי שֶׁאִם הָיוּ הַבְּעָלִים בָּאִים לְתָבְעוֹ מִמֶּנּוּ — הָיָה חַיָּב לְהַחֲזִירוֹ לָהֶם, וְלֹא הָיָה יָכוֹל לִפְטֹר אֶת עַצְמוֹ בְּדָמִים, נִמְצָא שֶׁאֲכִילָתוֹ הִיא בַּעֲבֵרָה, וּבִרְכָתוֹ נִאוּץ. אֲבָל מְבָרֵךְ אַחֲרָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁכְּשֶׁכְּבָר אֲכָלוֹ הוּא שֶׁלּוֹ, וְדָמִים הוּא חַיָּב לוֹ. וְאַף שֶׁאָכַל בְּאִסּוּר, כֵּיוָן שֶׁאַחַר הָאֲכִילָה יָכוֹל לִפְטֹר אֶת עַצְמוֹ בְּדָמִים שֶׁיְּהֵא מַה שֶּׁאָכַל שֶׁלּוֹ — אֵין בִּרְכָתוֹ אָז נִאוּץ:

גאם גזל חטים או קמח ואפה פת מברך גם בתחלה שכבר קנאו בשינוי ונעשה שלו שאם באו הבעלים יכול לפטור את עצמו בדמים ואין אכילתו עבירה ואע"פ שכיוצא בזה במצוה אינו מברך עליה הואיל ומכל מקום ע"י עבירה באה לידו כמ"ש בסי' י"א אין לדמות ברכת הנהנין לברכת המצות מטעם שנתבאר בסברא האחרונה שבסעיף א' ואף לסברא הראשונה אינן דומות אלא כשנהנה בעבירה ולא כשבאו ע"י עבירה ויש חולקין בזה (וספק ברכות להקל):

גאִם גָּזַל חִטִּים אוֹ קֶמַח וְאָפָה פַּת — מְבָרֵךְ גַּם בַּתְּחִלָּה, שֶׁכְּבָר קְנָאוֹ בְּשִׁנּוּי וְנַעֲשָׂה שֶׁלּוֹ, שֶׁאִם בָּאוּ הַבְּעָלִים יָכוֹל לִפְטֹר אֶת עַצְמוֹ בְּדָמִים, וְאֵין אֲכִילָתוֹ עֲבֵרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּמִצְוָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלֶיהָ, הוֹאִיל וּמִכָּל מָקוֹם עַל יְדֵי עֲבֵרָה בָּאָה לְיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן י"א - אֵין לְדַמּוֹת בִּרְכַּת הַנֶּהֱנִין לְבִרְכַּת הַמִּצְוֹת, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבִּסְעִיף א'. וְאַף לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה אֵינָן דּוֹמוֹת אֶלָּא כְּשֶׁנֶּהֱנָה בַּעֲבֵרָה, וְלֹא כְּשֶׁבָּאוּ עַל יְדֵי עֲבֵרָה. וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (וּסְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל):

דוכל זה בגנב וגזלן עצמו אבל אחרים מברכין בתחלה ובסוף לדברי הכל שהרי לא ע"י עבירה באה לידם אלא א"כ גנב לחם אפוי ולא נתייאשו הבעלים כמ"ש בסי' תרמ"ט:

דוְכָל זֶה בְּגַנָּב וְגַזְלָן עַצְמוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים מְבָרְכִין בַּתְּחִלָּה וּבַסּוֹף לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁהֲרֵי לֹא עַל יְדֵי עֲבֵרָה בָּאָה לְיָדָם, אֶלָּא אִם כֵּן גָּנַב לֶחֶם אָפוּי וְלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרמ"ט:

האם אכל איסור במקום סכנה לדברי הכל מברך עליו תחלה וסוף שהיתר הוא אוכל ומצוה הוא עושה להציל נפשו:

האִם אָכַל אִסּוּר בִּמְקוֹם סַכָּנָה, לְדִבְרֵי הַכֹּל מְבָרֵךְ עָלָיו תְּחִלָּה וָסוֹף, שֶׁהֶתֵּר הוּא אוֹכֵל, וּמִצְוָה הוּא עוֹשֶׂה לְהַצִּיל נַפְשׁוֹ:

ושלשה שאכלו כאחת ואחד מהם אכל פת נכרי והב' נזהרים ממנו או שאחד מהן כהן ואכל חלה אע"פ שהיא אסורה להשנים מזמנין עליו הואיל והיא מותרת לו. ואם היו כהנים עם זר אוכלין כאחד והזר אוכל פת נכרי והכהנים נזהרים ממנה ואוכלים חלות אינן מצטרפין לזימון שכל צירוף לזימון אינו אלא כשהם יכולים להתחבר יחד באכילתם לאכול לחם אחד וכאן כל אחד נזהר מלחם חבירו (משא"כ כשהזר אינו אוכל פת שנזהר ממנה הכהן שאוכל חלה אף שהזר אינו יכול לאכול מלחמו של כהן כיון שהכהן יכול לאכול מלחמו של ישראל או השלישי שאוכל פת נכרי יכול לאכול עם הב' מצטרפים):

ושְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת וְאֶחָד מֵהֶם אָכַל פַּת נָכְרִי וְהַשְּׁנַיִם נִזְהָרִים מִמֶּנּוּ, אוֹ שֶׁאֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן וְאָכַל חַלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְהַשְּׁנַיִם — מְזַמְּנִין עָלָיו, הוֹאִיל וְהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ.
וְאִם הָיוּ כֹּהֲנִים עִם זָר אוֹכְלִין כְּאֶחָד וְהַזָּר אוֹכֵל פַּת נָכְרִי וְהַכֹּהֲנִים נִזְהָרִים מִמֶּנָּה וְאוֹכְלִים חַלּוֹת — אֵינָן מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן, שֶׁכָּל צֵרוּף לְזִמּוּן אֵינוֹ אֶלָּא כְּשֶׁהֵם יְכוֹלִים לְהִתְחַבֵּר יַחַד בַּאֲכִילָתָם לֶאֱכֹל לֶחֶם אֶחָד, וְכָאן כָּל אֶחָד נִזְהָר מִלֶּחֶם חֲבֵרוֹ.
(מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהַזָּר אֵינוֹ אוֹכֵל פַּת שֶׁנִּזְהָר מִמֶּנָּה הַכֹּהֵן שֶׁאוֹכֵל חַלָּה, אַף שֶׁהַזָּר אֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכֹל מִלַּחְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן, כֵּיוָן שֶׁהַכֹּהֵן יָכוֹל לֶאֱכֹל מִלַּחְמוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אוֹ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁאוֹכֵל פַּת נָכְרִי יָכוֹל לֶאֱכֹל עִם הַשְּׁנַיִם — מִצְטָרְפִים):

זוכן אחד אוכל גבינה וב' בשר מצטרפים שהאוכל גבינה יכול לאכול מלחמם אע"פ שהוא מלוכלך בבשר אם יקנח פיו וידיחנו אבל אם אוכל גבינה קשה אינן מצטרפין שהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר גבינה קשה על ידי קינוח והדחה וכן בסעודת מצוה מראש חודש אב עד תשעה באב שמקצת הקרואים אוכלים גבינה כמ"ש בסימן תקנ"א כיון שנזהרים מבשר מחמת המנהג אין מצטרפין עם אוכלי בשר וצריכים לזמן לעצמן אלא אם כן אכלו כזית פת קודם שאוכלי בשר התחילו לאכול בשר בלחמם שכזית זה היו יכולים לאכול מלחמו או שאחד מבני הסעודה אכל כזית לחם אחר שאינו מלוכלך לא בבשר ולא בחלב שזה מצרף את כולם שהרי כולם יכולים לאכול מלחמו. וכן ג' שמודרים הנאה זה מזה או אפילו אחד שמודר מב' והב' ממנו אע"פ שיכולים לשאול על נדרם כל זמן שלא נשאלו אין מצטרפין אם כל אחד אוכל משלו אבל אם אוכלים משל בעל הבית מצטרפין (שדרך בעל הבית להאכיל אורחים לחם כל צרכם וא"כ אף אם יאכל זה מפרוסה שחתך זה לצורך עצמו אינו נהנה אלא משל בעל הבית כיון שלא יחסר לחמו של זה משא"כ באוכלי בשר וגבינה שאין יכולים לאכול זה מהפרוסה שחתך זה אע"פ שיכולים לחתוך כל אחד פרוסה לעצמו מככר אחד בפרט קודם נגיעתם בבשר ובחלב אין זה מועיל לחברם ולצרפם כי מה לי ככרות נפרדים ומה לי ככר אחד):

זוְכֵן אֶחָד אוֹכֵל גְּבִינָה וּשְׁנַיִם בָּשָׂר — מִצְטָרְפִים, שֶׁהָאוֹכֵל גְּבִינָה יָכוֹל לֶאֱכֹל מִלַּחְמָם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְלֻכְלָךְ בְּבָשָׂר, אִם יְקַנַּח פִּיו וִידִיחֶנּוּ. אֲבָל אִם אוֹכֵל גְּבִינָה קָשָׁה — אֵינָן מִצְטָרְפִין, שֶׁהַמִּנְהָג עַכְשָׁו שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר אַחַר גְּבִינָה קָשָׁה עַל יְדֵי קִנּוּחַ וַהֲדָחָה.
וְכֵן בִּסְעוּדַת מִצְוָה מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב עַד תִּשְׁעָה בְּאָב, שֶׁמִּקְצָת הַקְּרוּאִים אוֹכְלִים גְּבִינָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקנ"א, כֵּיוָן שֶׁנִּזְהָרִים מִבָּשָׂר מֵחֲמַת הַמִּנְהָג — אֵין מִצְטָרְפִין עִם אוֹכְלֵי בָּשָׂר, וּצְרִיכִים לְזַמֵּן לְעַצְמָן, אֶלָּא אִם כֵּן אָכְלוּ כְּזַיִת פַּת קֹדֶם שֶׁאוֹכְלֵי בָּשָׂר הִתְחִילוּ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּלַחְמָם, שֶׁכְּזַיִת זֶה הָיוּ יְכוֹלִים לֶאֱכֹל מִלַּחְמוֹ, אוֹ שֶׁאֶחָד מִבְּנֵי הַסְּעוּדָה אָכַל כְּזַיִת לֶחֶם אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מְלֻכְלָךְ לֹא בְּבָשָׂר וְלֹא בְּחָלָב, שֶׁזֶּה מְצָרֵף אֶת כֻּלָּם, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם יְכוֹלִים לֶאֱכֹל מִלַּחְמוֹ.
וְכֵן שְׁלֹשָׁה שֶׁמֻּדָּרִים הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, אוֹ אֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁמֻּדָּר מִשְּׁנַיִם וְהַשְּׁנַיִם מִמֶּנּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁיְּכוֹלִים לִשְׁאֹל עַל נִדְרָם, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשְׁאֲלוּ — אֵין מִצְטָרְפִין אִם כָּל אֶחָד אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. אֲבָל אִם אוֹכְלִים מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת — מִצְטָרְפִין (שֶׁדֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לְהַאֲכִיל אוֹרְחִים לֶחֶם כָּל צָרְכָּם, וְאִם כֵּן אַף אִם יֹאכַל זֶה מִפְּרוּסָה שֶׁחָתַךְ זֶה לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ — אֵינוֹ נֶהֱנָה אֶלָּא מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא יֶחְסַר לַחְמוֹ שֶׁל זֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּאוֹכְלֵי בָּשָׂר וּגְבִינָה שֶׁאֵין יְכוֹלִים לֶאֱכֹל זֶה מֵהַפְּרוּסָה שֶׁחָתַךְ זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁיְּכוֹלִים לַחְתֹּךְ כָּל אֶחָד פְּרוּסָה לְעַצְמוֹ מִכִּכָּר אֶחָד, בִּפְרָט קֹדֶם נְגִיעָתָם בְּבָשָׂר וּבְחָלָב — אֵין זֶה מוֹעִיל לְחַבְּרָם וּלְצָרְפָם, כִּי מַה לִּי כִּכָּרוֹת נִפְרָדִים וּמַה לִּי כִּכָּר אֶחָד):

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org