Orach Chayim, Siman 617

אדין עוברה ומניקה ויולדת ביום הכיפורים ובו ה' סעיפים:
עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים:

אדִּין עֻבָּרָה וּמְנִיקָה וְיוֹלֶדֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבוֹ ה' סְעִיפִים:
עֻבָּרוֹת וּמְנִיקוֹת — מִתְעַנּוֹת וּמַשְׁלִימוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים:

בעוברה שהריחה מאכל ואם לא יתנו לה מהמאכל אפשר שתפיל עוברה לפי שהעובר הריח ריח המאכל ומתאווה לו ואם לא תאכל ממנו אפשר שיתעקר לצאת ונמצא שניהם מסוכנים לוחשין לה באזנה שהיום הוא יום הכיפורים אולי תוכל להתאפק ואם נתיישבה דעתה שפסק העובר מתאוותו ע"י זכרון זה מוטב. ואם לא נתיישבה דעתה בזה אלא אומרת צריכה אני לאכול (עיין ביאור דבר זה בסי' תרי"ח) או שהתחילו פניה משתנים אע"פ שלא אמרה צריכה אני לאכול תוחבין כוש ברוטב ונותנין לתוך פיה שמא תתיישב דעתה בזה ואם לא נתיישבה דעתה בכך ועדיין פניה משונים או שעדיין אומרת צריכה אני נותנין לה מן הרוטב עצמו (פחות פחות מכשיעור כמו שיתבאר בסי' תרי"ח). ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה נותנין לה מן המאכל עצמו (פחות פחות מכשיעור) עד שתתיישב דעתה:

בעֻבָּרָה שֶׁהֵרִיחָה מַאֲכָל וְאִם לֹא יִתְּנוּ לָהּ מֵהַמַּאֲכָל אֶפְשָׁר שֶׁתַּפִּיל עֻבָּרָהּ, לְפִי שֶׁהָעֻבָּר הֵרִיחַ רֵיחַ הַמַּאֲכָל וּמִתְאַוֶּה לוֹ, וְאִם לֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְעַקֵּר לָצֵאת וְנִמְצָא שְׁנֵיהֶם מְסֻכָּנִים — לוֹחֲשִׁין לָהּ בְּאָזְנָהּ שֶׁהַיּוֹם הוּא יוֹם הַכִּפּוּרִים אוּלַי תּוּכַל לְהִתְאַפֵּק, וְאִם נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ שֶׁפָּסַק הָעֻבָּר מִתַּאֲוָתוֹ עַל יְדֵי זִכָּרוֹן זֶה — מוּטָב.
וְאִם לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ בָּזֶה אֶלָּא אוֹמֶרֶת צְרִיכָה אֲנִי לֶאֱכֹל (עַיֵּן בֵּאוּר דָּבָר זֶה בְּסִימָן תרי"ח), אוֹ שֶׁהִתְחִילוּ פָּנֶיהָ מִשְׁתַּנִּים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי לֶאֱכֹל — תּוֹחֲבִין כּוֹשׁ בְּרֹטֶב וְנוֹתְנִין לְתוֹךְ פִּיהָ, שֶׁמָּא תִּתְיַשֵּׁב דַּעְתָּהּ בָּזֶה. וְאִם לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ בְּכָךְ וַעֲדַיִן פָּנֶיהָ מְשֻׁנִּים אוֹ שֶׁעֲדַיִן אוֹמֶרֶת צְרִיכָה אֲנִי — נוֹתְנִין לָהּ מִן הָרֹטֶב עַצְמוֹ (פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרי"ח).
וְאִם גַּם בָּזֶה לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּהּ — נוֹתְנִין לָהּ מִן הַמַּאֲכָל עַצְמוֹ (פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר) עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתָּהּ:

גולא מעוברת בלבד אלא אפילו כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו מסוכן הוא אם לא יתנו לו לטעום מהמאכל לפיכך מאכילין אותו ביום הכיפורים כדרך שמאכילין את המעוברת שהריחה אבל אם לא נשתנו פניו אע"פ שאומר צריך אני לאכול אין מאכילין אותו. אלא אם כן הוא חולה שאז אפילו לא הריח ריח מאכל והוא אומר צריך אני או שהרופאים אומרים שהוא צריך לאכול מאכילין אותו מיד שצריך לו כדי הצריך לו ולא אמרו ליתן לו תחלה מן הרוטב אלא במעוברת או מי שהריח ריח המאכל שאין להם ולא לנו אומד בישוב דעתם פעמים מתיישב ברוטב ופעמים שצריכין להמאכל עצמו לפיכך מדקדקין עמהם בכל מה שאפשר אבל חולה שמאכילין אותו על פי רופאים בקיאים נותנים לו כפי מה שאומרים הבקיאים וכן אם מאכילין אותו על פי עצמו שאומר צריך אני נותנים לו עד שיאמר די. אלא שצריך ליזהר להאכיל אותו פחות פחות מכשיעור כמו שיתבאר בסימן תרי"ח:

גוְלֹא מְעֻבֶּרֶת בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ כָּל אָדָם שֶׁהֵרִיחַ מַאֲכָל וְנִשְׁתַּנּוּ פָּנָיו — מְסֻכָּן הוּא אִם לֹא יִתְּנוּ לוֹ לִטְעֹם מֵהַמַּאֲכָל, לְפִיכָךְ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הַמְעֻבֶּרֶת שֶׁהֵרִיחָה, אֲבָל אִם לֹא נִשְׁתַּנּוּ פָּנָיו אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר צָרִיךְ אֲנִי לֶאֱכֹל — אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ.
אֶלָּא אִם כֵּן הוּא חוֹלֶה, שֶׁאָז אֲפִלּוּ לֹא הֵרִיחַ רֵיחַ מַאֲכָל וְהוּא אוֹמֵר צָרִיךְ אֲנִי, אוֹ שֶׁהָרוֹפְאִים אוֹמְרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִיָּד שֶׁצָּרִיךְ לוֹ, כְּדֵי הַצָּרִיךְ לוֹ. וְלֹא אָמְרוּ לִתֵּן לוֹ תְּחִלָּה מִן הָרֹטֶב, אֶלָּא בִּמְעֻבֶּרֶת אוֹ מִי שֶׁהֵרִיחַ רֵיחַ הַמַּאֲכָל, שֶׁאֵין לָהֶם וְלֹא לָנוּ אֹמֶד בְּיִשּׁוּב דַּעְתָּם, פְּעָמִים מִתְיַשֵּׁב בְּרֹטֶב וּפְעָמִים שֶׁצְּרִיכִין לְהַמַּאֲכָל עַצְמוֹ, לְפִיכָךְ מְדַקְדְּקִין עִמָּהֶם בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר, אֲבָל חוֹלֶה שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי רוֹפְאִים בְּקִיאִים — נוֹתְנִים לוֹ כְּפִי מַה שֶּׁאוֹמְרִים הַבְּקִיאִים. וְכֵן אִם מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ שֶׁאוֹמֵר צָרִיךְ אֲנִי — נוֹתְנִים לוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר דַּי.
אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר לְהַאֲכִיל אוֹתוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרי"ח:

דיולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל אפילו אומרת איני צריכה מאכילין אותה בעל כרחה ומכל מקום יש להאכילה פחות פחות מכשיעור כמו שיתבאר בסימן תרי"ח. משלשה ימים עד סוף שבעת ימים ללידתה אם אמרה צריכה אני לאכול אע"פ שחברותיה וכן הרופאים אומרים שאינה צריכה אעפ"כ מאכילין אותה מיד פחות פחות מכשיעור כמו שיתבאר שם. מכאן ואילך הרי היא כשאר חולה שאין בו סכנה לפי שבודאי אין שום סכנה מחמת הלידה לאחר שבעה ימים ללידתה לפיכך אפילו אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת צער הלידה אין מאכילין אותה כיון שאין סכנה בדבר אבל אם אמרה צריכה אני לאכול מחמת שמתכבד עלי חולי מאכילין אותה כדרך שמאכילין כל חולה שאומר צריך אני כמו שיתבאר שם ע"ש:

דיוֹלֶדֶת תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים — לֹא תִּתְעַנֶּה כְּלָל, אֲפִלּוּ אוֹמֶרֶת אֵינִי צְרִיכָה — מַאֲכִילִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ. וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַאֲכִילָהּ פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרי"ח.
מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים עַד סוֹף שִׁבְעַת יָמִים לְלִדְתָּהּ, אִם אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי לֶאֱכֹל אַף עַל פִּי שֶׁחַבְרוֹתֶיהָ וְכֵן הָרוֹפְאִים אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה — אַף עַל פִּי כֵן מַאֲכִילִין אוֹתָהּ מִיָּד פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם.
מִכָּאן וָאֵילָךְ — הֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, לְפִי שֶׁבְּוַדַּאי אֵין שׁוּם סַכָּנָה מֵחֲמַת הַלֵּדָה לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים לְלִדְתָּהּ. לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ אִם אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי לֶאֱכֹל מֵחֲמַת צַעַר הַלֵּדָה — אֵין מַאֲכִילִין אוֹתָהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵין סַכָּנָה בַּדָּבָר. אֲבָל אִם אָמְרָה צְרִיכָה אֲנִי לֶאֱכֹל מֵחֲמַת שֶׁמִּתְכַּבֵּד עָלַי חֹלִי — מַאֲכִילִין אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּאֲכִילִין כָּל חוֹלֶה שֶׁאוֹמֵר צָרִיךְ אֲנִי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם, עַיֵּן שָׁם:

השלשת ימים אלו וכן שבעת ימים אלו אין מונין אותם מעת לעת כגון אם ילדה בז' בתשרי אחר חצות היום אין מחשבין השלשה ימים עד אחר חצות היום של יום הכיפורים אלא מחשבין אותם לפי סדר ימי בראשית ויום הכיפורים הוא יום רביעי ללידתה. ואם אמרה איני צריכה אין מאכילין אותה כלל אבל בסתם שאינה אומרת כלום או שאומרת שאינה יודעת אם היא צריכה מאכילין אותה אלא אם כן שחברותיה או הרופאים אומרים שאינה צריכה שאז אין מאכילין אותה אלא אם כן אמרה בפירוש צריכה אני לאכול:

השְׁלֹשֶׁת יָמִים אֵלּוּ, וְכֵן שִׁבְעַת יָמִים אֵלּוּ — אֵין מוֹנִין אוֹתָם מֵעֵת לְעֵת, כְּגוֹן אִם יָלְדָה בְּז' בְּתִשְׁרֵי אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם — אֵין מְחַשְּׁבִין הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים עַד אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, אֶלָּא מְחַשְּׁבִין אוֹתָם לְפִי סֵדֶר יְמֵי בְּרֵאשִׁית, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא יוֹם רְבִיעִי לְלִדְתָּהּ.
וְאִם אָמְרָה אֵינִי צְרִיכָה — אֵין מַאֲכִילִין אוֹתָהּ כְּלָל. אֲבָל בִּסְתָם שֶׁאֵינָהּ אוֹמֶרֶת כְּלוּם, אוֹ שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת אִם הִיא צְרִיכָה — מַאֲכִילִין אוֹתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁחַבְרוֹתֶיהָ אוֹ הָרוֹפְאִים אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה, שֶׁאָז אֵין מַאֲכִילִין אוֹתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן אָמְרָה בְּפֵרוּשׁ צְרִיכָה אֲנִי לֶאֱכֹל:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org