Orach Chayim, Second Edition, Siman 4

אדיני נטילת ידים ובו ב' סעיפים:
תקנו חכמים ליטול ידיו במים בכל שחר ולברך על נטילת ידים והטעם יש מפרשים משום קריאת שמע ותפלה של שחרית לפי שהידים עסקניות הן ומן הסתם משמשו בשינה במקומות המטונפים שבגופו כמו שיתבאר וסמך לנטילה זו שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' לשמיע בקול תודה וגו' ואף שכשאין לו מים יכול לנקות ידיו בכל דבר שמנקה שהרי לא נאמר ארחץ במים אלא בנקיון וכמו שיתבאר בסי' צ"ב מכל מקום מצוה לחזר אחר מים עד מיל ואפילו הולך בדרך יחזור לאחוריו עד מיל כמו שיתבאר שם ומברכים על מצוה זו כדרך שמברכין על כל מצות של דבריהם אבל לתלמוד תורה ולהזכרת השם בשאר ברכות חוץ מקריאת שמע ותפלה א"צ לחזר אחר מים אלא די לנקות ידיו בכל דבר שמנקה ולפיכך גם כשנוטל במים לא יברך אבל לתפלת מנחה או ערבית צריך לחזר אחר מים עד מיל כמו לתפלת השחר לסברא זו ולסברא זו צריך לברך ג"כ על נטילת ידים למנחה או לערבית אם אין ידיו נקיות וצריך ליטול אבל אין המנהג כן עכשיו בכל ישראל אלא אין מברכין על נטילת ידים רק בשחר לבד כי כך היתה תקנת חכמים ליטול ידיו במים בכל שחר לבד ולא בשביל נקיון כפים לתפלה אלא מהטעם המפורש בזוהר (פ' וישב) ומוזכר ג"כ בגמ' כדי להעביר רוח הטומאה השורה על הידים מפני הסתלקות קדושת הנשמה בלילה מגוף האדם כשישן ולהתקדש בקדושתו של מקום ברוך הוא ע"י זריקת מים טהורים מן הכלי ככהן המקדש ידיו מן הכיור ולכך תקנו לברך אשר קדשנו כו' ומכל מקום ראוי לחוש גם לסברא הראשונה למעשה לחזר אחר מים גם לתפלת מנחה וערבית עד מיל אבל לא לברך שספק ברכות להקל אך אין צריך ליטול מן הכלי אלא יכול לשכשך בתוכו ואפילו אינו שלם ואפילו במים שבקרקע ואפילו אין בהם רביעית ואפילו מים הפסולים לנטילת ידים לסעודה כי מאחר שנטילת ידים לתפלה אינה אלא משום נקיון אין צריך כלי ולא כח נותן ולא מים כשרים ולא שאר דברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה אך צריך ליטול עד הפרק כמו לסעודה דהיינו עד חיבור האצבעות לכף היד לסברא הראשונה שבסוף סימן קס"א וכדי לצאת גם לסברא האחרונה שם יקח עוד מעט מים בכפו וישפשף כפות הידים זו בזו לנקות לקיים ארחץ בנקיון כפי:

Sefaria Community Translation

בוגם בתלמוד הזהירו על רוח הטומאה זו ששורה על הידים ואמרו שאינה עוברת לגמרי עד שיטול ג' פעמים בסרוגין וגם הזהירו מאד שלא ליגע ביד קודם נטילה לא לעין ולא לאזן ולא לחוטם ולא לפה ולא לפי הטבעת ולא למקום הקזת דם ולא לאמה כגון מעטרה ולמטה או לצורך זיווג ולא למים שבגיגית המוכנים לנטילת ידים לכל בני ביתו שלא יטמאם בידיו וכן יזהר מאד בשעת נטילת ידיו מהכלי שלא יגע במים תוך הכלי ויטמאם כי אין המים מטהרים הידים אלא בשפיכה וכל שכן שצריך ליזהר מאד שלא ליגע קודם נטילה בשום מאכל או משקה שלא לטמאם וצריך להזהיר הנשים על זה ביותר כי רוב תיקון המאכלים הוא על ידן אבל לנגיעת הנכרים אין לחוש כי רוח טומאה זו אינה מתאוה לשרות אלא בכלי של קדש במקום קדושה שנסתלקה משם שהם גופות ישראל כשהם ישנים ונשמתם הקדושה מסתלקת מגופם ואזי רוח הטומאה שורה על גופם וכשהנשמה חוזרת לגוף מסתלקת רוח הטומאה מכל הגוף ונשארת על הידים בלבד ומטעם זה נהגו להקל בנגיעת הקטנים שלא הגיעו לחינוך לפי שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקבה שלכן נתחייבו אז במצות מן התורה ונעשו בני עונשים ותחלת כניסת נפש זו הקדושה היא בחינוך לתורה ולמצות שחייבו חכמים לחנך (גם במצות מילה ולכן הנזהר מנגיעת הקטן מיום המילה ואילך קדוש יאמר לו):

2וְגַם בַּתַּלְמוּד הִזְהִירוּ עַל רוּחַ הַטֻּמְאָה זוֹ שֶׁשּׁוֹרָה עַל הַיָּדַיִם, וְאָמְרוּ שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת לְגַמְרֵי עַד שֶׁיִּטֹּל שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, בְּסֵרוּגִין. וְגַם הִזְהִירוּ מְאֹד, שֶׁלֹּא לִגַּע בַּיָּד קֹדֶם נְטִילָה: לֹא לָעַיִן, וְלֹא לָאֹזֶן, וְלֹא לַחֹטֶם, וְלֹא לַפֶּה, וְלֹא לְפִי הַטַּבַּעַת, וְלֹא לִמְקוֹם הַקָּזַת דָּם, וְלֹא לָאַמָּה, כְּגוֹן מֵעֲטָרָה וּלְמַטָּה אוֹ לְצֹרֶךְ זִוּוּג, וְלֹא לַמַּיִם שֶׁבַּגִּיגִית הַמּוּכָנִים לִנְטִילַת יָדַיִם לְכָל בְּנֵי בֵּיתוֹ, שֶׁלֹּא יְטַמְּאֵם בְּיָדָיו. וְכֵן יִזָּהֵר מְאֹד בִּשְׁעַת נְטִילַת יָדָיו מֵהַכְּלִי, שֶׁלֹּא יִגַּע בַּמַּיִם תּוֹךְ הַכְּלִי וִיטַמְּאֵם, כִּי אֵין הַמַּיִם מְטַהֲרִים הַיָּדַיִם אֶלָּא בִּשְׁפִיכָה. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד, שֶׁלֹּא לִגַּע קֹדֶם נְטִילָה בְּשׁוּם מַאֲכָל אוֹ מַשְׁקֶה, שֶׁלֹּא לְטַמְּאָם. וְצָרִיךְ לְהַזְהִיר הַנָּשִׁים עַל זֶה בְּיוֹתֵר, כִּי רֹב תִּקּוּן הַמַּאֲכָלִים הוּא עַל יָדָן.
אֲבָל לִנְגִיעַת הַנָּכְרִים — אֵין לָחֹש, כִּי רוּחַ טֻמְאָה זוֹ אֵינָהּ מִתְאַוָּה לִשְׁרוֹת אֶלָּא בִּכְלִי שֶׁל קֹדֶשׁ, בִּמְקוֹם קְדֻשָּׁה שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִשָּׁם, שֶׁהֵם גּוּפוֹת יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהֵם יְשֵׁנִים וְנִשְׁמָתָם הַקְּדוֹשָׁה מִסְתַּלֶּקֶת מִגּוּפָם, וַאֲזַי רוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עַל גּוּפָם, וּכְשֶׁהַנְּשָׁמָה חוֹזֶרֶת לַגּוּף — מִסְתַּלֶּקֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה מִכָּל הַגּוּף, וְנִשְׁאֶרֶת עַל הַיָּדַיִם בִּלְבַד.
וּמִטַּעַם זֶה נָהֲגוּ לְהָקֵל בִּנְגִיעַת הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ, לְפִי שֶׁגְּמַר וְעִקַּר כְּנִיסַת נֶפֶשׁ הַקְּדֻשָּׁה בָּאָדָם, הוּא בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד לַזָּכָר, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַנְּקֵבָה, שֶׁלָּכֵן נִתְחַיְּבוּ אָז בְּמִצְוֹת מִן הַתּוֹרָה, וְנַעֲשׂוּ בְּנֵי עֳנָשִׁים. וּתְחִלַּת כְּנִיסַת נֶפֶשׁ זוֹ הַקְּדוֹשָׁה הִיא בְּחִנּוּךְ לְתוֹרָה וּלְמִצְוֹת, שֶׁחִיְּבוּ חֲכָמִים לְחַנֵּךְ (גַּם בְּמִצְוַת מִילָה. וְלָכֵן, הַנִּזְהָר מִנְּגִיעַת הַקָּטָן מִיּוֹם הַמִּילָה וְאֵילָךְ — קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ):

1Pero para el toque de los no judíos, no hay que preocuparse, porque este espíritu de impureza no desea posarse sino en un recipiente de santidad, en un lugar de santidad que se ha ido, que son los cuerpos de los israelitas, cuando están durmiendo y su alma santa se separa de su cuerpo, y entonces el espíritu de impureza se posa sobre su cuerpo, y cuando el alma regresa al cuerpo, el espíritu de impureza se retira de todo el cuerpo y permanece solo en las manos. Y por esta razón, se acostumbra a ser más indulgente con el toque de los niños pequeños que no han alcanzado la edad de la educación, ya que la finalización y el núcleo de la entrada del alma santa en el hombre es a los trece años y un día para el varón y a los doce para la mujer, por lo que entonces están obligados a los mandamientos de la Torá y se vuelven responsables. Y el comienzo de la entrada de esta alma santa es con la educación en la Torá y los mandamientos, que los sabios obligaron a enseñar (incluso en el mandamiento de la circuncisión). Por lo tanto, el que se cuida de tocar a un niño desde el día de la circuncisión en adelante, ¡que se le llame santo!

Vocalized Edition - Kehot Publication Society