Orach Chayim, Siman 339

אכמה דינים פרטיים הנוהגים בשבת ובו י"א סעיפים:
אין רוכבין על גבי בהמה גזרה שמא יחתוך זמורה להנהיגה כמ"ש בסי' ש"ה ואין שטין על פני המים גזרה שמא יעשה חבית של שייטין דהיינו כלי של גומא שאורגין אותו ועושים כמין חבית ארוכה ולמדין לשוט בו במה דברים אמורים בנהר אבל בכלי מותר שאין דרך לעשות חבית לשוט בה בכלי אבל בבריכה שבחצר אסור מפני שכשהמים נעקרים כששט הרי הם יוצאים חוץ לבריכה והרי זה דומה לנהר ואם יש לה שפה סביב מותר לשוט בה שאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם והרי זה דומה לכלי:

אכַּמָּה דִּינִים פְּרָטִיִּים הַנּוֹהֲגִים בְּשַׁבָּת וּבוֹ י"א סְעִיפִים:
אֵין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ זְמוֹרָה לְהַנְהִיגָהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ה.
וְאֵין שָׁטִין עַל פְּנֵי הַמַּיִם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין, דְּהַיְנוּ כְּלִי שֶׁל גּוּמָא שֶׁאוֹרְגִין אוֹתוֹ וְעוֹשִׂים כְּמִין חָבִית אֲרֻכָּה וּלְמֵדִין לָשׁוּט בּוֹ.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּנָהָר, אֲבָל בִּכְלִי — מֻתָּר, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת חָבִית לָשׁוּט בָּהּ בִּכְלִי.
אֲבָל בִּבְרֵכָה שֶׁבְּחָצֵר — אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁהַמַּיִם נֶעֱקָרִים כְּשֶׁשָּׁט — הֲרֵי הֵם יוֹצְאִים חוּץ לַבְּרֵכָה, וַהֲרֵי זֶה דוֹמֶה לְנָהָר. וְאִם יֵשׁ לָהּ שָׂפָה סָבִיב — מֻתָּר לָשׁוּט בָּהּ, שֶׁאֲפִלּוּ נֶעֶקְרוּ הַמַּיִם — הַשָּׂפָה מַחֲזֶרֶת אוֹתָם לִמְקוֹמָם, וַהֲרֵי זֶה דוֹמֶה לִכְלִי:

באין מספקין כף על ירך ואין מטפחין כף אל כף בין לשמחה אפילו בנשואין בין לאבל גזרה שמא יתקן כלי שיר לשורר או לקונן אלא אם כן מספק ומטפח כלאחר יד אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים כגון אלו שמכין באמה על הגודל ועושין בזה תנועות עריבות או לקשקש באגוז לתינוק או לשחק בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בו אסור גזרה שמא יתקן כלי שיר וכן אסור לרקד מטעם זה אפילו בנישואין אבל בשמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים לתורה משום כבוד התורה. ועכשיו שנהגו ההמון לספק ולטפח ולרקד בכל מיני שמחה אין מוחין בידם לפי שבודאי לא ישמעו ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ויש שלמדו עליהם זכות לומר שעכשיו אין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר ולא שייך לגזור שמא יתקן כלי שיר שדבר שאינו מצוי הוא כלל:

באֵין מְסַפְּקִין כַּף עַל יָרֵךְ, וְאֵין מְטַפְּחִין כַּף אֶל כַּף, בֵּין לְשִׂמְחָה, אֲפִלּוּ בְּנִשּׂוּאִין, בֵּין לְאֵבֶל, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר לְשׁוֹרֵר אוֹ לְקוֹנֵן, אֶלָּא אִם כֵּן מְסַפֵּק וּמְטַפֵּחַ כִּלְאַחַר יָד.
אֲפִלּוּ לְהַכּוֹת בְּאֶצְבַּע עַל הַקַּרְקַע אוֹ עַל הַלּוּחַ, אוֹ אַחַת כְּנֶגֶד אַחַת כְּדֶרֶךְ הַמְשׁוֹרְרִים, כְּגוֹן אֵלּוּ שֶׁמַּכִּין בְּאַמָּה עַל הַגּוּדָל וְעוֹשִׂין בְּזֶה תְּנוּעוֹת עֲרֵבוֹת, אוֹ לְקַשְׁקֵשׁ בֶּאֱגוֹז לְתִינוֹק אוֹ לְשַׂחֵק בְּזוּג כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתּוֹק — כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בוֹ אָסוּר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר.
וְכֵן אָסוּר לְרַקֵּד מִטַּעַם זֶה, אֲפִלּוּ בְּנִשּׂוּאִין. אֲבָל בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה מֻתָּר לְרַקֵּד בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים קִלּוּסִים לַתּוֹרָה, מִשּׁוּם כְּבוֹד הַתּוֹרָה.
וְעַכְשָׁו שֶׁנָּהֲגוּ הֶהָמוֹן לְסַפֵּק וּלְטַפֵּחַ וּלְרַקֵּד בְּכָל מִינֵי שִׂמְחָה — אֵין מוֹחִין בְּיָדָם, לְפִי שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יִשְׁמְעוּ, וּמוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִים וְאַל יִהְיוּ מְזִידִים.
וְיֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ עֲלֵיהֶם זְכוּת לוֹמַר, שֶׁעַכְשָׁו אֵין אָנוּ בְּקִיאִים בַּעֲשִׂיַּת כְּלֵי שִׁיר, וְלֹא שַׁיָּךְ לִגְזוֹר שֶׁמָּא יְתַקֵּן כְּלֵי שִׁיר, שֶׁדָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא כְּלָל:

גאין דנין דיני ממונות גזרה שמא יכתבו ואין עונשין בשבת ולכן אסור לתפוס ולהכניס לבית הסהר מי שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח וכל שכן שאסור להלקותו (שזהו בכלל דין) ואם יברח אין עלינו כלום ואין מסדרין טענות בשבת אבל לקבול ולהציע דברים כגון על טענות בתולים מותר כמ"ש באה"ע סי' ס"ב. ותיקן רבנו גרשום מאור הגולה שלא לבטל התמיד בשבת אם לא בשביל טענות הקהל. ואסור לקבוע מקום לחליצה מפני שנראה כאלו יושבים לדון:

גאֵין דָּנִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתְּבוּ. וְאֵין עוֹנְשִׁין בְּשַׁבָּת. וְלָכֵן אָסוּר לִתְפּוֹס וּלְהַכְנִיס לְבֵית הַסֹּהַר מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב אֵיזֶה עֹנֶשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבְרַח, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לְהַלְקוֹתוֹ (שֶׁזֶּהוּ בִּכְלַל דִּין). וְאִם יִבְרַח — אֵין עָלֵינוּ כְּלוּם.
וְאֵין מְסַדְּרִין טְעָנוֹת בְּשַׁבָּת, אֲבָל לִקְבּוֹל וּלְהַצִּיעַ דְּבָרִים, כְּגוֹן עַל טַעֲנוֹת בְּתוּלִים — מֻתָּר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּאֶבֶן הָעֶזֶר סִמָּן ס"ב.
וְתִקֵּן רַבֵּנוּ גֵרְשׁוֹם מְאוֹר הַגּוֹלָה שֶׁלֹּא לְבַטֵּל הַתָּמִיד בְּשַׁבָּת, אִם לֹא בִּשְׁבִיל טַעֲנוֹת הַקָּהָל.
וְאָסוּר לִקְבּוֹעַ מָקוֹם לַחֲלִיצָה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ יוֹשְׁבִים לָדוּן:

דאין מקדשין את האשה ולא חולצין ולא מגרשין גזרה שמא יכתוב ושכיב מרע שתקף עליו החולי ורוצה לגרש אשתו כדי שלא תיזקק ליבום התירו לו לגרש בשבת ע"ד שיתבאר באה"ע סי' קל"ו כדי שלא תטרוף דעתו עליו אם לא יעשו רצונו:

דאֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הָאִשָּׁה, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְגָרְשִׁין, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִכְתּוֹב.
וּשְׁכִיב מְרָע שֶׁתָּקַף עָלָיו הַחֹלִי וְרוֹצֶה לְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִזָּקֵק לְיִבּוּם — הִתִּירוּ לוֹ לְגָרֵשׁ בְּשַׁבָּת, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּאֶבֶן הָעֶזֶר סִמָּן קל"ו, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִטְרוֹף דַּעְתּוֹ עָלָיו אִם לֹא יַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ:

הוכן אין מייבמין ולא כונסין אשה לחופה אפילו קידשה מבעוד יום מפני שעל ידי כך קונה אותה ליורשה ואסור לקנות קנין בשבת מפני שהוא בכלל גזרת מקח וממכר שגזרו משום שמא יכתוב כמ"ש בסי' ש"ו. ויש מתירים לקדש ולכנוס למי שאין לו אשה ובנים משום מצות פריה ורביה ואף שאין זה עיקר מכל מקום סומכין על זה בשעת הדחק כי גדול כבוד הבריות כמו שרגילין שלפעמים שלא היו יכולים להשוות עם הנדוניא ביום ו' עד הלילה ועושין החופה והקידושין בליל שבת הואיל וכבר הוכנו לסעודה ולנשואין והיה ביוש לכלה ולחתן אם לא יכנוס אז ומכל מקום לכתחלה צריך ליזהר שלא יבא לידי כך וכמה עבירות באין ממה שמאחרים החופה וכל ירא שמים יחמיר לעצמו שלא לעשות כלל נישואין בשבת כמ"ש באה"ע סי' ס"ב:

הוְכֵן אֵין מְיַבְּמִין, וְלֹא כּוֹנְסִין אִשָּׁה לְחֻפָּה, אֲפִלּוּ קִדְּשָׁהּ מִבְּעוֹד יוֹם, מִפְּנֵי שֶׁעַל יְדֵי כָךְ קוֹנֶה אוֹתָהּ לְיָרְשָׁהּ, וְאָסוּר לִקְנוֹת קִנְיָן בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּכְלַל גְּזֵרַת מִקָּח וּמִמְכָּר, שֶׁגָּזְרוּ מִשּׁוּם שֶׁמָּא יִכְתּוֹב, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ו.
וְיֵשׁ מַתִּירִים לְקַדֵּשׁ וְלִכְנוֹס לְמִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים, מִשּׁוּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְאַף שֶׁאֵין זֶה עִקָּר, מִכָּל מָקוֹם סוֹמְכִין עַל זֶה בִּשְׁעַת הַדְּחָק, כִּי גָדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁרְגִילִין שֶׁלִּפְעָמִים שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַשְׁווֹת עִם הַנְּדוּנְיָא בְּיוֹם ו' עַד הַלַּיְלָה וְעוֹשִׂין הַחֻפָּה וְהַקִּדּוּשִׁין בְּלֵיל שַׁבָּת הוֹאִיל וּכְבָר הוּכְנוּ לִסְעֻדָּה וּלְנִשּׂוּאִין, וְהָיָה בִּיּוּשׁ לַכַּלָּה וְלֶחָתָן אִם לֹא יִכְנוֹס אָז.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי כָךְ, וְכַמָּה עֲבֵרוֹת בָּאִין מִמַּה שֶׁמְּאַחֲרִים הַחֻפָּה.
וְכָל יְרֵא שָׁמַיִם יַחְמִיר לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כְּלָל נִשּׂוּאִין בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּאֶבֶן הָעֶזֶר סִמָּן ס"ב:

ווכן אין מעריכין ולא מקדישין ולא מחרימין שום דבר לגבוה מפני שדומה למקח וממכר כמ"ש בסי' ש"ו. וכן אין פודין את הבן אפילו בכלי ששוה ה' סלעים מפני שדומה למקח וממכר ואין לו ליתן המעות לכהן בערב שבת לפי שאז לא יוכל לברך שכיון שעדיין לא חלה עליו המצוה איך יאמר וצונו ובשבת שהוא זמנה ג"כ לא יוכל לברך כיון שאז אינו עושה כלום לכן ימתין עד יום א' בשבת ואפילו אם כלו לו כ"ט י"ב תשצ"ג ביום ו' שהוא חדש לא יפדהו ביום ו' לפי שחדש שבתורה הוא שלשים ימים שלימים ולכן צריך שיגיע ליום ל"א בשעת הפדיון:

ווְכֵן אֵין מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַחֲרִימִין שׁוּם דָּבָר לְגָבוֹהַּ, מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְמִקָּח וּמִמְכָּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ו.
וְכֵן אֵין פּוֹדִין אֶת הַבֵּן, אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֶׁשָּׁוֶה ה' סְלָעִים, מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְמִקָּח וּמִמְכָּר.
וְאֵין לוֹ לִתֵּן הַמָּעוֹת לְכֹהֵן בְּעֶרֶב שַׁבָּת, לְפִי שֶׁאָז לֹא יוּכַל לְבָרֵךְ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן לֹא חָלָה עָלָיו הַמִּצְוָה — אֵיךְ יֹאמַר "וְצִוָּנוּ", וּבְשַׁבָּת שֶׁהוּא זְמַנָּהּ גַּם כֵּן לֹא יוּכַל לְבָרֵךְ, כֵּיוָן שֶׁאָז אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּלוּם, לָכֵן יַמְתִּין עַד יוֹם א' בְּשַׁבָּת.
וַאֲפִלּוּ אִם כָּלוּ לוֹ כ"ט י"ב תשׁצ"ג בְּיוֹם ו' שֶׁהוּא חֹדֶשׁ — לֹא יִפְדֵּהוּ בְּיוֹם ו', לְפִי שֶׁחֹדֶשׁ שֶׁבַּתּוֹרָה הוּא שְׁלֹשִׁים יָמִים שְׁלֵמִים, וְלָכֵן צָרִיךְ שֶׁיַּגִּיעַ לְיוֹם ל"א בִּשְׁעַת הַפִּדְיוֹן:

זואין מפרישין תרומות ומעשרות מפני שהוא כמתקן דבר שלא היה מתוקן. וכולן שנעשו בשבת בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין מה שעשו עשוי אלא שאם הפריש תרומות ומעשרות במזיד לא יאכל מזה בו ביום לא הוא ולא אחרים כדין העושה כל דבר האסור מדברי סופרים במזיד שאסור ליהנות ממנו אפילו לאחרים עד למוצאי שבת ובמוצאי שבת מותר מיד אפילו לו כמו שנתבאר בסי' שי"ח:

זוְאֵין מַפְרִישִׁין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִּמְתַקֵּן דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה מְתֻקָּן.
וְכֻלָּן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּשַׁבָּת, בֵּין שׁוֹגְגִין, בֵּין מְזִידִין, בֵּין מֻטְעִין — מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּי. אֶלָּא שֶׁאִם הִפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּמֵזִיד — לֹא יֹאכַל מִזֶּה בּוֹ בַיּוֹם, לֹא הוּא וְלֹא אֲחֵרִים, כְּדִין הָעוֹשֶׂה כָּל דָּבָר הָאָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בְּמֵזִיד שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ לַאֲחֵרִים עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מֻתָּר מִיָּד אֲפִלּוּ לוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שי"ח:

חהכונס את האלמנה לא יבא עליה ביאה ראשונה לא בשבת ולא ביו"ט לפי שאין חופה לאלמנה לקנותה על ידי כך אלא על ידי ביאה או על ידי יחוד הראוי לביאה הוא שקונה אותה ואין קונין קנין בשבת. ואפילו אם נשאה בליל ה' ונתייחדה עמו כבר יחוד הראוי לביאה טוב להחמיר שלא לבא עליה ביאה ראשונה בשבת או יו"ט לפי שיש אומרים שיחוד הוא הנקרא חופה ולא חופה שלנו ואין חופה לאלמנה אלא על ידי ביאה בלבד הוא שקונה אותה וכל שכן אם היתה טמאה בליל ה' ונתייחדה עמו על ידי ב' שומרים שאין זה יחוד הראוי לביאה ואינו קונה באלמנה אפילו לפי סברא הראשונה ולכן אין לה לטבול בליל שבת ואם מותרת לטבול במוצאי שבת יתבאר ביו"ד סי' קצ"ז. וגם בבתולה שחופה קונה בה יש ליחדן אחר החופה יחוד גמור הראוי לביאה קודם השבת או לא יתייחדו יחוד גמור כל השבת כולה כדי לחוש לסברא האחרונה שיחוד גמור הוא הנקרא חופה ולא חופה שלנו ואסור לעשותו בתחלה בשבת וכן ביום טוב:

חהַכּוֹנֵס אֶת הָאַלְמָנָה — לֹא יָבֹא עָלֶיהָ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה לֹא בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם טוֹב, לְפִי שֶׁאֵין חֻפָּה לְאַלְמָנָה לִקְנוֹתָהּ עַל יְדֵי כָךְ, אֶלָּא עַל יְדֵי בִּיאָה אוֹ עַל יְדֵי יִחוּד הָרָאוּי לְבִיאָה הוּא שֶׁקּוֹנֶה אוֹתָהּ, וְאֵין קוֹנִין קִנְיָן בְּשַׁבָּת.
וַאֲפִלּוּ אִם נְשָׂאָהּ בְּלֵיל ה' וְנִתְיַחֲדָה עִמּוֹ כְּבָר יִחוּד הָרָאוּי לְבִיאָה — טוֹב לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לָבֹא עָלֶיהָ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה בְּשַׁבָּת אוֹ יוֹם טוֹב, לְפִי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּחוּד הוּא הַנִּקְרָא חֻפָּה וְלֹא חֻפָּה שֶׁלָּנוּ, וְאֵין חֻפָּה לְאַלְמָנָה, אֶלָּא עַל יְדֵי בִּיאָה בִּלְבָד הוּא שֶׁקּוֹנֶה אוֹתָהּ.
וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיְתָה טְמֵאָה בְּלֵיל ה' וְנִתְיַחֲדָה עִמּוֹ עַל יְדֵי ב' שׁוֹמְרִים, שֶׁאֵין זֶה יִחוּד הָרָאוּי לְבִיאָה, וְאֵינוֹ קוֹנֶה בְּאַלְמָנָה אֲפִלּוּ לְפִי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְלָכֵן אֵין לָהּ לִטְבּוֹל בְּלֵיל שַׁבָּת. וְאִם מֻתֶּרֶת לִטְבּוֹל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת — יִתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן קצ"ז.
וְגַם בִּבְתוּלָה שֶׁחֻפָּה קוֹנָה בָּהּ — יֵשׁ לְיַחֲדָן אַחַר הַחֻפָּה יִחוּד גָּמוּר הָרָאוּי לְבִיאָה קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אוֹ לֹא יִתְיַחֲדוּ יִחוּד גָּמוּר כָּל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ, כְּדֵי לָחוּשׁ לִסְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁיִּחוּד גָּמוּר הוּא הַנִּקְרָא חֻפָּה וְלֹא חֻפָּה שֶׁלָּנוּ, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בִּתְחִלָּה בְּשַׁבָּת, וְכֵן בְּיוֹם טוֹב:

טאסור לאדם להשיט דבר בנהר להוליכו מאצלו או להביאו אצלו מפני שזהו ג"כ בכלל הגזירה שגזרו שלא לשוט בשבת ולכן קסמים שעל פני המים אסור להפצילן לכאן ולכאן כדי לנקות המים שיהיו יפים וכל זה בנהר אבל בכלי או בבריכה שיש לה שפה לא גזרו כלל כמו שנתבאר למעלה:

טאָסוּר לְאָדָם לְהָשִׁיט דָּבָר בְּנָהָר לְהוֹלִיכוֹ מֵאֶצְלוֹ אוֹ לַהֲבִיאוֹ אֶצְלוֹ, מִפְּנֵי שֶׁזֶּהוּ גַם כֵּן בִּכְלַל הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא לָשׁוּט בְּשַׁבָּת. וְלָכֵן, קֵסָמִים שֶׁעַל פְּנֵי הַמַּיִם — אָסוּר לְהַפְצִילָן לְכַאן וּלְכַאן כְּדֵי לְנַקּוֹת הַמַּיִם שֶׁיִּהְיוּ יָפִים.
וְכָל זֶה בְּנָהָר, אֲבָל בִּכְלִי אוֹ בִּבְרֵכָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׂפָה — לֹא גָזְרוּ כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

יספינה אם היא יושבת בקרקע הים ממש ואינה שטה כלל מותר ליכנס בה ואם לאו אסור אלא אם כן נכנס לתוכה מבעוד יום כמו שנתבאר בסי' רמ"ח ואם היא קשורה כמנהג הספינות העומדות בנמל אע"פ שהיא שטה על פני המים מותר ליכנס בה וצריך שיהא [קרש] קשור בראשו האחד בספינה ובשני ביבשה:

יסְפִינָה, אִם הִיא יוֹשֶׁבֶת בְּקַרְקַע הַיָּם מַמָּשׁ וְאֵינָהּ שָׁטָה כְּלָל — מֻתָּר לִכָּנֵס בָּהּ. וְאִם לָאו — אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנָס לְתוֹכָהּ מִבְּעוֹד יוֹם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ח. וְאִם הִיא קְשׁוּרָה כְּמִנְהַג הַסְּפִינוֹת הָעוֹמְדוֹת בְּנָמָל, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם — מֻתָּר לִכָּנֵס בָּהּ. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא [קֶרֶשׁ] קָשׁוּר בְּרֹאשׁוֹ הָאֶחָד בַּסְּפִינָה וּבַשֵּׁנִי בַּיַּבָּשָׁה:

יאספינה העומדת בקרקע הנהר אסור להערים ליכנס לישן בתוכה ויודע שהנכרי יוליכנה לעבר השני ותלמיד חכם מותר לו להערים בכך ועכשיו אין לנו תלמיד חכם לענין זה עיין סי' שי"ד:

יאסְפִינָה הָעוֹמֶדֶת בְּקַרְקַע הַנָּהָר — אָסוּר לְהַעֲרִים לִכָּנֵס לִישַׁן בְּתוֹכָה וְיוֹדֵעַ שֶׁהַנָּכְרִי יוֹלִיכֶנָּה לְעֵבֶר הַשֵּׁנִי, וְתַלְמִיד חָכָם מֻתָּר לוֹ לְהַעֲרִים בְּכָךְ. וְעַכְשָׁו אֵין לָנוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְעִנְיָן זֶה, עַיֵּן סִמָּן שי"ד:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org