Orach Chayim, Siman 293

אדין ערבית במוצאי שבת ובו ד' סעיפים:
נוהגים שמאחרים תפלת ערבית במוצאי שבת כדי להוסיף מחול על הקודש אבל עיקר יציאת השבת הוא משעת צאת ג' כוכבים קטנים שאין אנו בקיאים בבינונים ומיד שיצאו ג' כוכבים קטנים היה מותר בעשיית מלאכה אלא שצריך להמתין עד שיהיו ג' כוכבים עומדים רצופים במקום אחד ולא מפוזרים שזהו השיעור שצריך להוסיף מחול על הקודש ביציאת השבת אבל מיד שנראים ג' כוכבים רצופים מותר להבדיל ולעשות מלאכה אע"פ שעדיין לא התפלל ערבית ואם הוא יום המעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו:

אדִּין עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבוֹ ד' סְעִיפִים:
נוֹהֲגִים שֶׁמְּאַחֲרִים תְּפִלַּת עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, כְּדֵי לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל עִקַּר יְצִיאַת הַשַּׁבָּת הוּא מִשְּׁעַת צֵאת ג' כּוֹכָבִים קְטַנִּים, שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִים בְּבֵינוֹנִים,
וּמִיָּד שֶׁיָּצְאוּ ג' כּוֹכָבִים קְטַנִּים הָיָה מֻתָּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיוּ ג' כּוֹכָבִים עוֹמְדִים רְצוּפִים בְּמָקוֹם אֶחָד וְלֹא מְפֻזָּרִים, שֶׁזֶּהוּ הַשִּׁעוּר שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ בִּיצִיאַת הַשַּׁבָּת.
אֲבָל מִיָּד שֶׁנִּרְאִים ג' כּוֹכָבִים רְצוּפִים מֻתָּר לְהַבְדִּיל וְלַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית.
וְאִם הוּא יוֹם הַמְּעֻנָּן — יַמְתִּין עַד שֶׁיֵּצֵא הַסָּפֵק מִלִּבּוֹ:

במי שהוא אנוס שאי אפשר לו להבדיל על הכוס בלילה כגון שצריך לילך לדבר מצוה והולך מביתו מבעוד יום עד סוף התחום ויושב שם עד שחשכה ומיד שחשכה הולך לדרכו יכול להתפלל ערבית ולהבדיל על הכוס בביתו מבעוד יום ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה.
ולא יברך על הנר מבעוד יום אלא יבדיל בלא נר ובעשיית מלאכה אסור עד צאת הכוכבים רצופים אע"פ שהבדיל וכן קריאת שמע צריך לחזור ולקרות בצאת הכוכבים כשהולך בדרך ואינו יוצא במה שקרא מבעוד יום אע"פ שבהבדלה יוצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולהבדיל אף אם יזדמן לו כוס בדרך.
ואם הוא רוצה יכול להתפלל תפלת י"ח בלבדה מבעוד יום בלא קריאת שמע וברכותיה וכשתחשך לו בדרך יקרא קריאת שמע בברכותיה ואף שאינו סומך גאולה לתפלה אין לחוש הואיל ומתכוין לדבר מצוה:

במִי שֶׁהוּא אָנוּס שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס בַּלַּיְלָה, כְּגוֹן שֶׁצָּרִיךְ לֵילֵךְ לִדְבַר מִצְוָה וְהוֹלֵךְ מִבֵּיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם עַד סוֹף הַתְּחוּם וְיוֹשֵׁב שָׁם עַד שֶׁחָשֵׁכָה, וּמִיָּד שֶׁחָשֵׁכָה הוֹלֵךְ לְדַרְכּוֹ — יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית וּלְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס בְּבֵיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, וּבִלְבָד שֶׁיְּהֵא מִפְּלַג הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה.
וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַנֵּר מִבְּעוֹד יוֹם, אֶלָּא יַבְדִּיל בְּלֹא נֵר. וּבַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה אָסוּר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים רְצוּפִים אַף עַל פִּי שֶׁהִבְדִּיל.
וְכֵן קְרִיאַת שְׁמַע צָרִיךְ לַחֲזוֹר וְלִקְרוֹת בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים כְּשֶׁהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּמַה שֶּׁקָּרָא מִבְּעוֹד יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁבְּהַבְדָּלָה יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְהַבְדִּיל אַף אִם יִזְדַּמֵּן לוֹ כּוֹס בַּדֶּרֶךְ.
וְאִם הוּא רוֹצֶה יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת י"ח בִּלְבַדָּהּ מִבְּעוֹד יוֹם בְּלֹא קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, וּכְשֶׁתֶּחְשַׁךְ לוֹ בַּדֶּרֶךְ יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּבִרְכוֹתֶיהָ. וְאַף שֶׁאֵינוֹ סוֹמֵךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה — אֵין לָחוּשׁ, הוֹאִיל וּמִתְכַּוֵּן לִדְבַר מִצְוָה:

גיש אומרים שאף שחכמים התירו לאדם לעשות כן טוב לאדם ליזהר שלא יעשה כן מפני שהוא דבר התמוה לרבים:

גיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף שֶׁחֲכָמִים הִתִּירוּ לְאָדָם לַעֲשׂוֹת כֵּן — טוֹב לְאָדָם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָבָר הַתָּמוּהַּ לָרַבִּים:

ד(היו) נוהגים לומר והוא רחום וברכו במשך גדול ובאריכות נועם כדי להוסיף מחול על הקדש:

ד(הָיוּ) נוֹהֲגִים לוֹמַר "וְהוּא רַחוּם" וּ"בָרְכוּ" בְּמֶשֶׁךְ גָּדוֹל וּבַאֲרִיכוּת נֹעַם, כְּדֵי לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org