Orach Chayim, Siman 101

אשצריך לכוין בכל הברכות ושיכול להתפלל בכל לשון ובו ה' סעיפים:
המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולן לפחות יכוין באבות ולעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין לבו באבות יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שתתיישב דעתו ויוכל לכוין באבות לפחות ואם לא כיון באבות אף על פי שכיון בכל השאר צריך לחזור ולהתפלל. ועכשיו אין חוזרין בשביל חסרון כוונה שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין א"כ למה יחזור אבל קריאת שמע שעיקר מצות כוונתה אינה אלא פסוק ראשון חוזרין שבקל יוכל לכוין וכן פסוק פותח את ידך שבפסוקי דזמרה כמו שנתבאר בסימן נ"א (וס"א) [וס"ג]. וירגיל אדם את עצמו שיכוין לפחות בחתימת כל ברכה שיש בהן קי"ג תיבות כמו שיש בתפלת חנה וקי"ג פעמים לב בה' חומשי תורה לומר שצריך כוונת הלב:

אשֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן בְּכָל הַבְּרָכוֹת וְשֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל לָשׁוֹן וּבוֹ ה' סְעִיפִים:
הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּכָל הַבְּרָכוֹת. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן בְּכֻלָּן — לְפָחוֹת יְכַוֵּן בְּ"אָבוֹת". וּלְעוֹלָם יָמֹד אָדָם אֶת עַצְמוֹ, אִם יָכוֹל לְכַוֵּן לִבּוֹ בְּ"אָבוֹת" — יִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — אַל יִתְפַּלֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וְיוּכַל לְכַוֵּן בְּ"אָבוֹת" לְפָחוֹת. וְאִם לֹא כִּוֵּן בְּ"אָבוֹת" אַף עַל פִּי שֶׁכִּוֵּן בְּכָל הַשְּׁאָר — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל.
וְעַכְשָׁו אֵין חוֹזְרִין בִּשְׁבִיל חֶסְרוֹן כַּוָּנָה, שֶׁאַף בַּחֲזָרָה קָרוֹב הוּא שֶׁלֹּא יְכַוֵּן, אִם כֵּן לָמָּה יַחֲזֹר. אֲבָל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁעִקַּר מִצְוַת כַּוָּנָתָהּ אֵינָהּ אֶלָּא פָּסוּק רִאשׁוֹן — חוֹזְרִין, שֶׁבְּקַל יוּכַל לְכַוֵּן. וְכֵן פָּסוּק "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ" שֶׁבִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ"א (וס"א) [וס"ג].
וְיַרְגִּיל אָדָם אֶת עַצְמוֹ שֶׁיְּכַוֵּן לְפָחוֹת בַּחֲתִימַת כָּל בְּרָכָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן קי"ג תֵּבוֹת כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בִּתְפִלַּת חַנָּה, וְקי"ג פְּעָמִים לֵב בְּה' חֻמְשֵׁי תּוֹרָה, לוֹמַר שֶׁצָּרִיךְ כַּוָּנַת הַלֵּב:

בלא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו (לאחר העומד אצלו חוץ לד' אמותיו) שנאמר רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע וכל המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כאלו אין הקב"ה שומע תפלת לחש (וחכמים תקנו תפלה בלחש לגמרי שלא להשמיע אלא לאזניו בלבד כדי שלא לבייש עוברי עבירה שהם מתוודים על עונותיהם בתפלה):

בלֹא יִתְפַּלֵּל בְּלִבּוֹ לְבַד, אֶלָּא מְחַתֵּךְ הַדְּבָרִים בִּשְׂפָתָיו וּמַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו בְּלַחַשׁ. וְלֹא יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ (לְאַחֵר הָעוֹמֵד אֶצְלוֹ חוּץ לְד' אַמּוֹתָיו), שֶׁנֶּאֱמַר: "רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ". וְכָל הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ — הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה, כְּאִלּוּ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת לַחַשׁ (וַחֲכָמִים תִּקְּנוּ תְּפִלָּה בְּלַחַשׁ לְגַמְרֵי שֶׁלֹּא לְהַשְׁמִיעַ אֶלָּא לְאָזְנָיו בִּלְבַד, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה שֶׁהֵם מִתְוַדִּים עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם בַּתְּפִלָּה):

גואם אינו יכול לכוין בלחש או שאינו יכול לכוין כל כך כמו בקול רם מותר להגביה קולו כדי לכוין יפה והוא שמתפלל בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור להגביה קולו מפני שמטריד הצבור אלא אם אינו יכול לכוין בלחש ילך ויתפלל בביתו בקול ואפילו אם יכול לכוין בלחש כמו בקול אם משמיע קולו כשמתפלל בביתו כדי שילמדו ממנו בני ביתו נוסח התפלה מותר. ולכן נוהגין שבראש השנה ויום כפור מגביהין קולם כדי שילמדו זה את זה מפני שאין רגילין בתפלות אלו ועוד כדי לעורר הכוונה ביותר מפני שהם ימי תשובה ואין חוששים שיטרידו ויטעו זה את זה כיון שסידורים ומחזורים בידם ואעפ"כ יותר טוב להתפלל בלחש אם יכול לכוין ועכ"פ יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדאי שכל המגביה קולו הרבה ה"ז מנביאי השקר שנאמר בהם ויקראו בקול גדול. ומכל מקום ש"ץ המגביה קולו כדי לעורר הכוונה ולהשמיע יפה לבריות יפה הוא עושה שעיקר תפלת הש"ץ נתקנה בקול רם אבל אותם שעושים כן להראות קולם עושים שלא כהוגן:

גוְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן בְּלַחַשׁ, אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן כָּל כָּךְ כְּמוֹ בְּקוֹל רָם — מֻתָּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ כְּדֵי לְכַוֵּן יָפֶה. וְהוּא שֶׁמִּתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל בְּצִבּוּר אָסוּר לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמַּטְרִיד הַצִּבּוּר. אֶלָּא אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן בְּלַחַשׁ — יֵלֵךְ וְיִתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ בְּקוֹל. וַאֲפִלּוּ אִם יָכוֹל לְכַוֵּן בְּלַחַשׁ כְּמוֹ בְּקוֹל, אִם מַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ מִמֶּנּוּ בְּנֵי בֵּיתוֹ נֻסַּח הַתְּפִלָּה — מֻתָּר.
וְלָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁבְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר מַגְבִּיהִין קוֹלָם, כְּדֵי שֶׁיְּלַמְּדוּ זֶה אֶת זֶה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין רְגִילִין בִּתְפִלּוֹת אֵלּוּ. וְעוֹד כְּדֵי לְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה בְּיוֹתֵר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם יְמֵי תְּשׁוּבָה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁיַּטְרִידוּ וְיַטְעוּ זֶה אֶת זֶה כֵּיוָן שֶׁסִּדּוּרִים וּמַחֲזוֹרִים בְּיָדָם. וְאַף עַל פִּי כֵן יוֹתֵר טוֹב לְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ אִם יָכוֹל לְכַוֵּן. וְעַל כָּל פָּנִים יִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לְהַגְבִּיהַּ קוֹלָם יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁכָּל הַמַּגְבִּיהַּ קוֹלוֹ הַרְבֵּה — הֲרֵי זֶה מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: "וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל".
וּמִכָּל מָקוֹם, שְׁלִיחַ צִבּוּר הַמַּגְבִּיהַּ קוֹלוֹ כְּדֵי לְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה וּלְהַשְׁמִיעַ יָפֶה לַבְּרִיּוֹת — יָפֶה הוּא עוֹשֶׂה, שֶׁעִקַּר תְּפִלַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר נִתְקְנָה בְּקוֹל רָם, אֲבָל אוֹתָם שֶׁעוֹשִׂים כֵּן לְהַרְאוֹת קוֹלָם — עוֹשִׂים שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן:

דהמתפלל בלחש ולא השמיע לאזניו יצא אבל אם התפלל בלבו ולא הוציא בשפתיו לא יצא שהרהור אינו כדיבור:

דהַמִּתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו — יָצָא. אֲבָל אִם הִתְפַּלֵּל בְּלִבּוֹ וְלֹא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו — לֹא יָצָא, שֶׁהִרְהוּר אֵינוֹ כְּדִבּוּר:

היכול להתפלל בכל לשון שירצה כשמתפלל בצבור אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש לפי שאין מלאכי השרת מכירין בשאר לשונות והיחיד צריך למלאך מליץ לקבל תפלתו אבל צבור א"צ למליץ שנאמר הן אל כביר לא ימאס. והנשים שנהגו להתפלל בלע"ז תפלת י"ח שהן חייבות בהן כאנשים כמ"ש בסי' (ק"י) [ק"ו] יש שלמדו עליהן זכות לומר שלא מנעו ליחיד להתפלל בשאר לשונות אלא כששואל צרכיו כגון שמתפלל על החולה או על שום צער שיש לו בביתו אבל תפלה הקבוע לצבור אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון ויש שלמדו עליהן זכות אחר לומר שלא מנעו להיחיד מלהתפלל בשאר לשונות אלא מלשון ארמי בלבד שהוא מגונה בעיני מלאכי השרת ואינם נזקקין לו אבל מכירין ויודעים בכל הלשונות אפילו מחשבות לבו של אדם. וכל זה ללמוד זכות על הנשים שחייבות בתפלה למה מתפללות בלע"ז ואינן לומדות את התפלה בלשון הקודש עם פירוש המלות אבל עם הארץ שאינו מבין בלשון הקודש אף ע"פ שיוכל להתפלל בלשון הקודש מוטב שיתפלל בלשון שמבין אפילו ביחיד כדי שיכוין לבו ממה שיתפלל בלשון הקודש בלא כוונת הלב שתפלה בלא כוונה אינה כלום:

היָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּרְצֶה כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר. אֲבָל בְּיָחִיד לֹא יִתְפַּלֵּל אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת, וְהַיָּחִיד צָרִיךְ לְמַלְאָךְ מֵלִיץ לְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ. אֲבָל צִבּוּר אֵין צָרִיךְ לְמֵלִיץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵן אֵל כַּבִּיר לֹא יִמְאָס".
וְהַנָּשִׁים שֶׁנָּהֲגוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּלַעַ"ז תְּפִלַּת י"ח שֶׁהֵן חַיָּבוֹת בָּהֶן כָּאֲנָשִׁים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן (ק"י) [ק"ו] — יֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ עֲלֵיהֶן זְכוּת לוֹמַר, שֶׁלֹּא מָנְעוּ לַיָּחִיד לְהִתְפַּלֵּל בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹאֵל צְרָכָיו, כְּגוֹן שֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלֶה אוֹ עַל שׁוּם צַעַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּבֵיתוֹ, אֲבָל תְּפִלָּה הַקָּבוּעַ לְצִבּוּר — אֲפִלּוּ יָחִיד יָכוֹל לְאָמְרָהּ בְּכָל לָשׁוֹן. וְיֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ עֲלֵיהֶן זְכוּת אַחֵר לוֹמַר, שֶׁלֹּא מָנְעוּ לְהַיָּחִיד מִלְּהִתְפַּלֵּל בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת אֶלָּא מִלָּשׁוֹן אֲרַמִּי בִּלְבַד, שֶׁהוּא מְגֻנֶּה בְּעֵינֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאֵינָם נִזְקָקִין לוֹ, אֲבָל מַכִּירִין וְיוֹדְעִים בְּכָל הַלְּשׁוֹנוֹת, אֲפִלּוּ מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם.
וְכָל זֶה לְלַמֵּד זְכוּת עַל הַנָּשִׁים שֶׁחַיָּבוֹת בִּתְפִלָּה, לָמָּה מִתְפַּלְלוֹת בְּלַעַ"ז וְאֵינָן לוֹמְדוֹת אֶת הַתְּפִלָּה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עִם פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת, אֲבָל עַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ מֵבִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ — מוּטָב שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּלָשׁוֹן שֶׁמֵּבִין אֲפִלּוּ בְּיָחִיד כְּדֵי שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ מִמַּה שֶּׁיִּתְפַּלֵּל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בְּלֹא כַּוָּנַת הַלֵּב, שֶׁתְּפִלָּה בְּלֹא כַּוָּנָה — אֵינָהּ כְּלוּם:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org