Orach Chayim, Siman 103

אמי שנזדמן לו רוח בתפלתו או עטוש ובו ג' סעיפים:
היה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח מלמטה ממתין עד שיכלה (הרוח) [הריח] וחוזר למקום שפסק:

1מִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ רוּחַ בִּתְפִלָּתוֹ אוֹ עִטּוּשׁ וּבוֹ ג' סְעִיפִים:
הָיָה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְיָצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה — מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה (הָרוּחַ) [הָרֵיחַ] וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק:

בבקש לצאת ממנו רוח מלמטה ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו הולך לאחוריו ד' אמות ומוציא הרוח ולא ילך לצדדים מפני שצריך שיהיו פניו מכוונים כנגד המקום שהתחיל להתפלל שלא יהא נראה כפוסק לגמרי ואין כוונתו לחזור לתפלתו וממתין עד שיכלה הריח ואומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותנו ואין אמירה זו חשוב הפסק בתפלה הואיל וכבר מופסקת תפלתו על ידי הרוח וחוזר למקומו וחוזר למקום שפסק ולא יגמור תפלתו במקום שנתרחק שם הואיל וכבר התחיל להתפלל כאן וקבעה השכינה מקום כאן וכשבקש להתעטש נתרחק ממקום השכינה לפיכך צריך הוא לחזור למקום שקבע לשכינה. ועכשיו לא נהגו אפילו המדקדקים להרחיק ד' אמות ולומר רבון וכו' ויש שלמדו זכות לומר שלא הצריכו להרחיק אלא כשמתפלל בביתו אבל כשמתפלל בצבור שזה לו בזיון גדול שנראה לכל בשתו וכלימתו אינו צריך להרחיק כלל שגדול כבוד הבריות וכיון שא"צ להרחיק אין לומר ג"כ רבון כו' כיון שאין חרפתו וכלימתו ניכרת רק ממתין עד שיכלה הריח. וכל זה כשאינו יכול להעמיד עצמו אבל אם יכול חייב להעמיד עצמו בכל מה דאפשר שלא להפיח בתפלה ואין בזה משום בל תשקצו ואפילו אם נצרך לנקביו יעמיד עצמו כמ"ש בסי' צ"ב:

2בִּקֵּשׁ לָצֵאת מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה וְנִצְטַעֵר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ — הוֹלֵךְ לַאֲחוֹרָיו ד' אַמּוֹת וּמוֹצִיא הָרוּחַ. וְלֹא יֵלֵךְ לִצְדָדִים, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ פָּנָיו מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד הַמָּקוֹם שֶׁהִתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּפוֹסֵק לְגַמְרֵי וְאֵין כַּוָּנָתוֹ לַחֲזֹר לִתְפִלָּתוֹ. וּמַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ וְאוֹמֵר: "רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יְצַרְתָּנוּ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ חֶרְפָּתֵנוּ וּכְלִמָּתֵנוּ, חֶרְפָּה וּכְלִמָּה בְּחַיֵּינוּ, רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּמוֹתֵנוּ", וְאֵין אֲמִירָה זוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה, הוֹאִיל וּכְבָר מֻפְסֶקֶת תְּפִלָּתוֹ עַל יְדֵי הָרוּחַ, וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ, וְחוֹזֵר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק. וְלֹא יִגְמֹר תְּפִלָּתוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּתְרַחֵק שָׁם, הוֹאִיל וּכְבָר הִתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל כָּאן וְקָבְעָה הַשְּׁכִינָה מָקוֹם כָּאן, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לְהִתְעַטֵּשׁ נִתְרַחֵק מִמְּקוֹם הַשְּׁכִינָה, לְפִיכָךְ צָרִיךְ הוּא לַחֲזֹר לַמָּקוֹם שֶׁקָּבַע לַשְּׁכִינָה.
וְעַכְשָׁו לֹא נָהֲגוּ אֲפִלּוּ הַמְדַקְדְּקִים לְהַרְחִיק ד' אַמּוֹת וְלוֹמַר "רִבּוֹן וְכו'". וְיֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ זְכוּת לוֹמַר שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ לְהַרְחִיק אֶלָּא כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ, אֲבָל כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר שֶׁזֶּה לוֹ בִּזָּיוֹן גָּדוֹל שֶׁנִּרְאֶה לַכֹּל בָּשְׁתּוֹ וּכְלִמָּתוֹ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק כְּלָל, שֶׁגָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. וְכֵיוָן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַרְחִיק, אֵין לוֹמַר גַּם כֵּן "רִבּוֹן כו'", כֵּיוָן שֶׁאֵין חֶרְפָּתוֹ וּכְלִמָּתוֹ נִכֶּרֶת, רַק מַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְלֶה הָרֵיחַ.
וְכָל זֶה כְּשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ, אֲבָל אִם יָכוֹל — חַיָּב לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהָפִיחַ בַּתְּפִלָּה, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם "בַּל תְּשַׁקְּצוּ". וַאֲפִלּוּ אִם נִצְרָךְ לִנְקָבָיו — יַעֲמִיד עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ"ב:

גהמתעטש בתפלתו מלמטה אפילו הפחה מועטת שאינה משמעת קול סימן רע לו מלמעלה סימן יפה לו שכשם שעושין לו נחת רוח מלמטה שהעיטוש הוא נוח לאדם כך עושין לו נחת רוח מלמעלה למלאות שאלתו ובקשתו:

3הַמִּתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ מִלְּמַטָּה, אֲפִלּוּ הֲפָחָה מוּעֶטֶת שֶׁאֵינָהּ מַשְׁמַעַת קוֹל — סִימָן רַע לוֹ, מִלְמַעְלָה — סִימָן יָפֶה לוֹ, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְּמַטָּה שֶׁהָעִטּוּשׁ הוּא נוֹחַ לָאָדָם — כָּךְ עוֹשִׂין לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְמַעְלָה לְמַלֹּאות שְׁאֵלָתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ:

Vocalized Edition - Kehot Publication Society