Orach Chayim, Siman 251

אשלא לעשות מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה ובו ה' סעיפים:
אסרו חכמים לעשות מלאכה בערב שבת וערב יו"ט מן המנחה ולמעלה וכל העושה אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה שמה שמרויח בה מפסיד כנגד זה ממקום אחר אבל אין עונשין אותו עליה לא נדוי ולא מכות מרדות כדרך שעושין לעובר על דברי חכמים לפי שלא החמירו כל כך באיסור זה ומכל מקום גוערין בו ומבטלין אותו מלעשותה בעל כרחו:

אשֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה וּבוֹ ה' סְעִיפִים:
אָסְרוּ חֲכָמִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְעֶרֶב יוֹם טוֹב מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה. וְכָל הָעוֹשֶׂה אֵינוֹ רוֹאֶה סִמַּן בְּרָכָה לְעוֹלָם מֵאוֹתָהּ מְלָאכָה, שֶׁמַּה שֶּׁמַּרְוִיחַ בָּהּ מַפְסִיד כְּנֶגֶד זֶה מִמָּקוֹם אַחֵר. אֲבָל אֵין עוֹנְשִׁין אוֹתוֹ עָלֶיהָ, לֹא נִדּוּי וְלֹא מַכּוֹת מַרְדּוּת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין לְעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים, לְפִי שֶׁלֹּא הֶחֱמִירוּ כָּל כָּךְ בְּאִסּוּר זֶה. וּמִכָּל מָקוֹם, גּוֹעֲרִין בּוֹ וּמְבַטְּלִין אוֹתוֹ מִלַּעֲשׂוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחוֹ:

ביש אומרים שאיסור זה הוא מן מנחה גדולה ולמעלה דהיינו משש שעות ומחצה ואילך ויש אומרים שהוא ממנחה קטנה דהיינו מתשעה ומחצה ואילך ולענין הלכה המיקל בדברי סופרים לא הפסיד הברכה:

ביֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִסּוּר זֶה הוּא מִן מִנְחָה גְדוֹלָה וּלְמַעְלָה, דְּהַיְנוּ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וְאֵילַךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא מִמִּנְחָה קְטַנָּה, דְּהַיְנוּ מִתִּשְׁעָה וּמֶחֱצָה וְאֵילַךְ. וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, הַמֵּקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים — לֹא הִפְסִיד הַבְּרָכָה:

גלא אסרו אלא מלאכה גמורה אבל פרקמטיא מותרת עד שיעור שיתבאר בסי' רנ"ו.
ואפילו מלאכה גמורה אינה אסורה אלא כשנקבע עצמו עליה אבל מותר לעשות מלאכה לפי שעה דרך עראי כגון אם נזדמן לו לכתוב אגרת שלומים וכיוצא בזה שלא אסרו אלא לעשות מלאכה דרך קבע כדי שיהיה פנוי להתעסק בצרכי שבת.
(ואפילו מי שאינו צריך כלל להתעסק בצרכי שבת אסור לו לעשות מלאכה מן המנחה ולמעלה לפי שלא רצו חכמים לחלק בגזרתם).
ואפילו לקבוע עצמו למלאכה גמורה אין איסור אלא כשאינה לצורך השבת או אפילו לצורך השבת אלא שעושה בשכר אבל לעשות לצורך השבת בחנם כגון לתפור בגדים לצורך השבת בין לו בין לחבירו בחנם מותר כל היום וכן מותר להעתיק ספרים ללמוד בהם בין שכותב לעצמו בין שכותב לחבירו בחנם דכיון שהוא דבר מצוה הרי זה כלצורך שבת:

גלֹא אָסְרוּ אֶלָּא מְלָאכָה גְמוּרָה, אֲבָל פְּרַקְמַטְיָא מֻתֶּרֶת, עַד שִׁעוּר שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ו.
וַאֲפִלּוּ מְלָאכָה גְמוּרָה אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא כְּשֶׁנִּקְבָּע עַצְמוֹ עָלֶיהָ, אֲבָל מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה לְפִי שָׁעָה דֶּרֶךְ עֲרַאי, כְּגוֹן אִם נִזְדַּמֵּן לוֹ לִכְתּוֹב אִגֶּרֶת שְׁלוֹמִים וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה דֶּרֶךְ קֶבַע, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה פָּנוּי לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי שַׁבָּת.
(וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּלָל לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי שַׁבָּת — אָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, לְפִי שֶׁלֹּא רָצוּ חֲכָמִים לְחַלֵּק בִּגְזֵרָתָם).
וַאֲפִלּוּ לִקְבּוֹעַ עַצְמוֹ לִמְלָאכָה גְמוּרָה אֵין אִסּוּר אֶלָּא כְּשֶׁאֵינָהּ לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, אוֹ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת אֶלָּא שֶׁעוֹשֶׂה בְּשָׂכָר, אֲבָל לַעֲשׂוֹת לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת בְּחִנָּם, כְּגוֹן לִתְפּוֹר בְּגָדִים לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, בֵּין לוֹ בֵּין לַחֲבֵרוֹ בְּחִנָּם — מֻתָּר כָּל הַיּוֹם. וְכֵן מֻתָּר לְהַעְתִּיק סְפָרִים לִלְמוֹד בָּהֶם, בֵּין שֶׁכּוֹתֵב לְעַצְמוֹ בֵּין שֶׁכּוֹתֵב לַחֲבֵרוֹ בְּחִנָּם, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא דְבַר מִצְוָה — הֲרֵי זֶה כִּלְצֹרֶךְ שַׁבָּת:

דאסור לספר את הנכרי בערב שבת מן המנחה ולמעלה אפילו תספורת שהיא מעשה הדיוט ואפילו מספרו בחנם כיון שאין במלאכה זו צורך השבת.
אבל מותר לספר את ישראל כל היום אפילו מעשה אומן ואפילו בשכר ואינו דומה לתפירת בגדים ושאר המלאכות שאין הדבר ניכר שהמלאכה נעשית עכשיו בשביל השבת לפיכך אין היתר אלא בחנם (שכשיטול שכר הרי זה כאלו נעשית בשביל שכרו בלבד ואינה נעשית כלל עכשיו בשביל השבת) אבל התספורת ניכרת שנעשית עכשיו בשביל השבת:

דאָסוּר לְסַפֵּר אֶת הַנָּכְרִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, אֲפִלּוּ תִּסְפֹּרֶת שֶׁהִיא מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, וַאֲפִלּוּ מְסַפְּרוֹ בְּחִנָּם, כֵּיוָן שֶׁאֵין בִּמְלָאכָה זוֹ צֹרֶךְ הַשַּׁבָּת.
אֲבָל מֻתָּר לְסַפֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל כָּל הַיּוֹם, אֲפִלּוּ מַעֲשֵׂה אֻמָּן, וַאֲפִלּוּ בְּשָׂכָר. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לִתְפִירַת בְּגָדִים וּשְׁאָר הַמְּלָאכוֹת, שֶׁאֵין הַדָּבָר נִכָּר שֶׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית עַכְשָׁו בִּשְׁבִיל הַשַּׁבָּת, לְפִיכָךְ אֵין הֶתֵּר אֶלָּא בְּחִנָּם (שֶׁכְּשֶׁיִּטּוֹל שָׂכָר — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נַעֲשֵׂית בִּשְׁבִיל שְׂכָרוֹ בִּלְבָד, וְאֵינָהּ נַעֲשֵׂית כְּלָל עַכְשָׁו בִּשְׁבִיל הַשַּׁבָּת), אֲבָל הַתִּסְפֹּרֶת נִכֶּרֶת שֶׁנַּעֲשֵׂית עַכְשָׁו בִּשְׁבִיל הַשַּׁבָּת:

המי שהוא עני ורוצה לעשות מלאכה להשתכר להוציא השכר לצורך שבת מותר לו לעשות כל היום שהרי אפילו בחול המועד מותר לו לעשות כל המלאכות על דרך זה כמו שיתבאר בסי' תקמ"ב וכל שכן בערב שבת מן המנחה ולמעלה שהוא קל מחולו של מועד לפיכך כל מה שמותר בחולו של מועד כל שכן שמותר בערב שבת כל היום אפילו בשכר:

המִי שֶׁהוּא עָנִי וְרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה לְהִשְׂתַּכֵּר לְהוֹצִיא הַשָּׂכָר לְצֹרֶךְ שַׁבָּת — מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל הַיּוֹם, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ בְּחֹל הַמּוֹעֵד מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל הַמְּלָאכוֹת עַל דֶּרֶךְ זֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תקמ"ב, וְכָל שֶׁכֵּן בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה שֶׁהוּא קַל מֵחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, לְפִיכָךְ כָּל מַה שֶּׁמֻּתָּר בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד — כָּל שֶׁכֵּן שֶׁמֻּתָּר בְּעֶרֶב שַׁבָּת כָּל הַיּוֹם אֲפִלּוּ בְּשָׂכָר:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org