Orach Chayim, Siman 470

אשהבכורות מתענין בערב פסח ובו ט' סעיפים:
נוהגין הבכורות להתענות ולהשלים בכל ערב פסח זכר לנס שנצולו ממכת בכורות ומתענין אפילו הבכור מאב בלבד או מאם בלבד שבכולם היתה המכה שכולן נקראין בכורות הבכור מאב נקרא בכור לנחלה וירושה והבכור מאם נקרא בכור לענין פדיון הבן ואף בכור מאם שהוא כהן או לוי שאינו נקרא בכור לענין פדיון הבן שהרי הוא פטור מפדיון אף על פי כן צריך להתענות שמכל מקום בכור הוא אלא שהתורה פטרתו מפדיון:

אשֶׁהַבְּכוֹרוֹת מִתְעַנִּין בְּעֶרֶב פֶּסַח וּבוֹ ט' סְעִיפִים:
נוֹהֲגִין הַבְּכוֹרוֹת לְהִתְעַנּוֹת וּלְהַשְׁלִים בְּכָל עֶרֶב פֶּסַח, זֵכֶר לַנֵּס שֶׁנִּצּוֹלוּ מִמַּכַּת בְּכוֹרוֹת. וּמִתְעַנִּין אֲפִלּוּ הַבְּכוֹר מֵאָב בִּלְבַד אוֹ מֵאֵם בִּלְבַד, שֶׁבְּכֻלָּם הָיְתָה הַמַּכָּה, שֶׁכֻּלָּן נִקְרָאִין בְּכוֹרוֹת, הַבְּכוֹר מֵאָב נִקְרָא בְּכוֹר לְנַחֲלָה וִירֻשָּׁה, וְהַבְּכוֹר מֵאֵם נִקְרָא בְּכוֹר לְעִנְיַן פִּדְיוֹן הַבֵּן.
וְאַף בְּכוֹר מֵאֵם שֶׁהוּא כֹּהֵן אוֹ לֵוִי, שֶׁאֵינוֹ נִקְרָא בְּכוֹר לְעִנְיַן פִּדְיוֹן הַבֵּן, שֶׁהֲרֵי הוּא פָּטוּר מִפִּדְיוֹן — אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת, שֶׁמִּכָּל מָקוֹם בְּכוֹר הוּא אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה פְּטַרְתּוֹ מִפִּדְיוֹן:

באשה שהפילה נפל ואח"כ ילדה בן קיימא אף על פי שאותו הבן אינו נקרא בכור לענין פדיון שהרי אינו פטר רחם שכבר נפטר רחמה מכל מקום הרי הוא בכור לענין נחלה וצריך להתענות לפיכך אם נולד לאב זה בן קיימא כבר מאשה אחרת ואם כן בן זה אינו בכור לא לנחלה ולא לפדיון אין צריך להתענות:

באִשָּׁה שֶׁהִפִּילָה נֵפֶל וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה בֵּן קַיָּמָא, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ הַבֵּן אֵינוֹ נִקְרָא בְּכוֹר לְעִנְיַן פִּדְיוֹן, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ "פֶּטֶר רֶחֶם", שֶׁכְּבָר נִפְטַר רַחְמָהּ, מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי הוּא בְּכוֹר לְעִנְיַן נַחֲלָה, וְצָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת.
לְפִיכָךְ אִם נוֹלַד לְאָב זֶה בֵּן קַיָּמָא כְּבָר מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, וְאִם כֵּן בֵּן זֶה אֵינוֹ בְּכוֹר לֹא לְנַחֲלָה וְלֹא לְפִדְיוֹן — אֵין צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת:

גיש מי שאומר שגם הנקיבות בכורות מתענות שגם בהם היתה המכה ואין נוהגין כן במדינות אלו וכן בבתים שאין בהם בכור אין גדולי הבית מתענין אע"פ שגם בהם היתה המכה דכיון שעיקר תענית הבכורות אינו אלא מנהג לא נהגו להחמיר כל כך מפני שעיקר ההתראה והמכה הכתובה בתורה בפירוש לא היתה אלא על הבכורים הזכרים:

גיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁגַּם הַנְּקֵבוֹת בְּכוֹרוֹת מִתְעַנּוֹת, שֶׁגַּם בָּהֶם הָיְתָה הַמַּכָּה. וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְכֵן בְּבָתִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בְּכוֹר — אֵין גְּדוֹלֵי הַבַּיִת מִתְעַנִּין, אַף עַל פִּי שֶׁגַּם בָּהֶם הָיְתָה הַמַּכָּה. דְּכֵיוָן שֶׁעִקַּר תַּעֲנִית הַבְּכוֹרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג — לֹא נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר כָּל כָּךְ, מִפְּנֵי שֶׁעִקַּר הַהַתְרָאָה וְהַמַּכָּה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה בְּפֵרוּשׁ — לֹא הָיְתָה אֶלָּא עַל הַבְּכוֹרִים הַזְּכָרִים:

דנוהגין שהאב מתענה תחת בנו הבכור כשעדיין הוא בכור קטן עד שיגדל ואז יתענה הוא בעצמו ומי שיש לו שני בנים קטנים ושניהם בכורות הראשון הוא בכור לאביו והשני בכור לאמו הרי תענית האב עולה בעד שניהם:

דנוֹהֲגִין שֶׁהָאָב מִתְעַנֶּה תַּחַת בְּנוֹ הַבְּכוֹר כְּשֶׁעֲדַיִן הוּא בְּכוֹר קָטָן, עַד שֶׁיִּגְדַּל וְאָז יִתְעַנֶּה הוּא בְּעַצְמוֹ. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים קְטַנִּים וּשְׁנֵיהֶם בְּכוֹרוֹת, הָרִאשׁוֹן הוּא בְּכוֹר לְאָבִיו וְהַשֵּׁנִי בְּכוֹר לְאִמּוֹ — הֲרֵי תַּעֲנִית הָאָב עוֹלָה בְּעַד שְׁנֵיהֶם:

הוכל זה כשאין האב בכור אבל אם הוא בכור וצריך להתענות בעד עצמו אין תעניתו עולה בעד בנו אלא האם מתענה תחת בנה הקטן עד שיגדיל. ויש אומרים שאין האם צריכה להתענות שתענית האב עולה גם בעד בנו כיון שתענית זה אינו אלא לזכר לנס וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן ויש לסמוך על דבריהם במקום צער וכל שכן אם היא מעוברת או מניקה. ואף אם אין לה בעל שיתענה בעד בנו אינה צריכה להתענות אם היא מעוברת או מניקה ויש לה צער מן התענית וכן יולדת כל שלשים יום אף שאין לה צער ומכל מקום אם התענית כבר פעם אחת בעד בנה והיה אז בדעתה לנהוג כן לעולם עד שיגדל בנה הרי תענית זה עליה כנדר וצריך להתירה על ידי שאלה וחרטה:

הוְכָל זֶה כְּשֶׁאֵין הָאָב בְּכוֹר, אֲבָל אִם הוּא בְּכוֹר וְצָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת בְּעַד עַצְמוֹ — אֵין תַּעֲנִיתוֹ עוֹלָה בְּעַד בְּנוֹ, אֶלָּא הָאֵם מִתְעַנָּה תַּחַת בְּנָהּ הַקָּטָן עַד שֶׁיַּגְדִּיל.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הָאֵם צְרִיכָה לְהִתְעַנּוֹת, שֶׁתַּעֲנִית הָאָב עוֹלָה גַּם בְּעַד בְּנוֹ, כֵּיוָן שֶׁתַּעֲנִית זֶה אֵינוֹ אֶלָּא לְזֵכֶר לַנֵּס, וְזִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם צַעַר, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הִיא מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵנִיקָה.
וְאַף אִם אֵין לָהּ בַּעַל שֶׁיִּתְעַנֶּה בְּעַד בְּנוֹ — אֵינָהּ צְרִיכָה לְהִתְעַנּוֹת אִם הִיא מְעֻבֶּרֶת אוֹ מֵנִיקָה וְיֵשׁ לָהּ צַעַר מִן הַתַּעֲנִית. וְכֵן יוֹלֶדֶת כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף שֶׁאֵין לָהּ צַעַר. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הִתְעַנֵּית כְּבָר פַּעַם אַחַת בְּעַד בְּנָהּ וְהָיָה אָז בְּדַעְתָּהּ לִנְהֹג כֵּן לְעוֹלָם עַד שֶׁיִּגְדַּל בְּנָהּ — הֲרֵי תַּעֲנִית זֶה עָלֶיהָ כְּנֶדֶר, וְצָרִיךְ לְהַתִּירָהּ עַל יְדֵי שְׁאֵלָה וַחֲרָטָה:

והבכורות אומרים עננו בשומע תפלה בתפלת המנחה ואם עשרה בכורות מתפללין ביחד ואחד מהם ש"ץ מחזיר התפלה יאמר עננו בשומע תפלה כדין תענית יחידים ומכל מקום לכתחלה טוב שלא יהיה הבכור ש"ץ כשעשרה בכורות מתפללין יחד כי יש אומרים שאין נכון להזכיר התענית בצבור בחזרת התפלה כיון שהוא חודש ניסן עיין סי' תכ"ט:

והַבְּכוֹרוֹת אוֹמְרִים "עֲנֵנוּ" בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה" בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה. וְאִם עֲשָׂרָה בְּכוֹרוֹת מִתְפַּלְּלִין בְּיַחַד וְאֶחָד מֵהֶם שְׁלִיחַ צִבּוּר — מַחֲזִיר הַתְּפִלָּה יֹאמַר "עֲנֵנוּ" בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה", כְּדִין תַּעֲנִית יְחִידִים.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְכַתְּחִלָּה טוֹב שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַבְּכוֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁעֲשָׂרָה בְּכוֹרוֹת מִתְפַּלְּלִין יַחַד, כִּי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין נָכוֹן לְהַזְכִּיר הַתַּעֲנִית בְּצִבּוּר בַּחֲזָרַת הַתְּפִלָּה, כֵּיוָן שֶׁהוּא חֹדֶשׁ נִיסָן, עַיֵּן סִימָן תכ"ט:

זאם חל ערב פסח בערב שבת מתענין הבכורות בו ביום אבל אם חל בשבת נדחה ליום ה' שלפניו ואם קשה להם התענית ביום ה' כיון שבלילה בודקין את החמץ ואין רשאין לסעוד קודם הבדיקה ויש להם הרבה חדרים לבדוק יכולים לטעום מעט קודם הבדיקה שלא אסרו אלא סעודה (ושיעור טעימה עיין סי' רל"ב) או יצוו לאחר לבדוק והם יאכלו:

זאִם חָל עֶרֶב פֶּסַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת — מִתְעַנִּין הַבְּכוֹרוֹת בּוֹ בַּיּוֹם. אֲבָל אִם חָל בְּשַׁבָּת — נִדְחֶה לְיוֹם ה' שֶׁלְּפָנָיו. וְאִם קָשָׁה לָהֶם הַתַּעֲנִית בְּיוֹם ה', כֵּיוָן שֶׁבַּלַּיְלָה בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ, וְאֵין רַשָּׁאִין לִסְעֹד קֹדֶם הַבְּדִיקָה, וְיֵשׁ לָהֶם הַרְבֵּה חֲדָרִים לִבְדֹּק — יְכוֹלִים לִטְעֹם מְעַט קֹדֶם הַבְּדִיקָה, שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֶלָּא סְעוּדָה (וְשִׁעוּר טְעִימָה, עַיֵּן סִימָן רל"ב), אוֹ יְצַוּוּ לְאַחֵר לִבְדֹּק וְהֵם יֹאכְלוּ:

חבמקום שאין שם מנהג ידוע יכולין הבכורות לאכול על סעודת מצוה ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה. אבל במדינות אלו כבר נהגו להחמיר לפיכך מי שרוצה לאכול על סעודת מצוה צריך להתיר לו על ידי שאלה וחרטה דכיון שהתענה פעם אחת בערב פסח והיה אז בדעתו לנהוג כן לעולם אף שאז לא היתה סעודת מצוה בעיר מכל מקום מן הסתם התענה על דעת המנהג וכיון שהמנהג הוא שלא לאכול על סעודת מצוה אם כן נעשה זה המנהג עליו כנדר כיון שהיה אז בדעתו לנהוג כן לעולם והמחמיר שלא לאכול אף על ידי שאלה וחרטה תבוא עליו ברכה. אבל בעלי הברית דהיינו המוהל והסנדק ואבי הבן כיון שיום טוב שלהם הוא יכולין לאכול (אף בלא שאלה וחרטה) על ידי שילוו התענית ויפרעו תענית אחר לאחר הפסח (או יתירו הנדר) על ידי שאלה וחרטה ומי שמתענה בעד בנו אף שאינו מבעלי הברית יכול לאכול על המילה על ידי שאלה וחרטה:

חבְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְהָג יָדוּעַ — יְכוֹלִין הַבְּכוֹרוֹת לֶאֱכֹל עַל סְעוּדַת מִצְוָה. וּמִכָּל מָקוֹם, הַמַּחֲמִיר — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה.
אֲבָל בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ כְּבָר נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר. לְפִיכָךְ, מִי שֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל עַל סְעוּדַת מִצְוָה — צָרִיךְ לְהַתִּיר לוֹ עַל יְדֵי שְׁאֵלָה וַחֲרָטָה, דְּכֵיוָן שֶׁהִתְעַנָּה פַּעַם אַחַת בְּעֶרֶב פֶּסַח וְהָיָה אָז בְּדַעְתּוֹ לִנְהֹג כֵּן לְעוֹלָם, אַף שֶׁאָז לֹא הָיְתָה סְעוּדַת מִצְוָה בָּעִיר, מִכָּל מָקוֹם מִן הַסְּתָם הִתְעַנָּה עַל דַּעַת הַמִּנְהָג, וְכֵיוָן שֶׁהַמִּנְהָג הוּא שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל עַל סְעוּדַת מִצְוָה, אִם כֵּן נַעֲשָׂה זֶה הַמִּנְהָג עָלָיו כְּנֵדֶר, כֵּיוָן שֶׁהָיָה אָז בְּדַעְתּוֹ לִנְהֹג כֵּן לְעוֹלָם. וְהַמַּחֲמִיר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל אַף עַל יְדֵי שְׁאֵלָה וַחֲרָטָה — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה.
אֲבָל בַּעֲלֵי הַבְּרִית, דְּהַיְנוּ הַמּוֹהֵל וְהַסַּנְדָּק וַאֲבִי הַבֵּן, כֵּיוָן שֶׁיּוֹם טוֹב שֶׁלָּהֶם הוּא — יְכוֹלִין לֶאֱכֹל (אַף בְּלֹא שְׁאֵלָה וַחֲרָטָה), עַל יְדֵי שֶׁיַּלְווּ הַתַּעֲנִית וְיִפְרְעוּ תַּעֲנִית אַחֵר לְאַחַר הַפֶּסַח, (אוֹ יַתִּירוּ הַנֶּדֶר) עַל יְדֵי שְׁאֵלָה וַחֲרָטָה.
וּמִי שֶׁמִּתְעַנֶּה בְּעַד בְּנוֹ, אַף שֶׁאֵינוֹ מִבַּעֲלֵי הַבְּרִית — יָכוֹל לֶאֱכֹל עַל הַמִּילָה עַל יְדֵי שְׁאֵלָה וַחֲרָטָה:

טמי שהוא איסטניס כל כך שאם יאכל ביום לא יוכל לאכול בלילה מצה לתיאבון יש לו להתענות בערב פסח כדי שיאכל מצה לתיאבון בלילה לקיים מצות בערב תאכלו מצות לתיאבון:

טמִי שֶׁהוּא אִסְטְנִיס כָּל כָּךְ שֶׁאִם יֹאכַל בַּיּוֹם לֹא יוּכַל לֶאֱכֹל בַּלַּיְלָה מַצָּה לְתֵאָבוֹן — יֵשׁ לוֹ לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל מַצָּה לְתֵאָבוֹן בַּלַּיְלָה, לְקַיֵּם מִצְוַת "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" לְתֵאָבוֹן:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org