Orach Chayim, Siman 496

אדין יום טוב שני של גליות ובו י"א סעיפים:
בגליות שעושין שני ימים טובים מספק כל מה שאסור לעשות בראשון אסור לעשות בשני וכל המחלל יו"ט שני במזיד בין בדבר שאסור לעשותו בראשון מן התורה בין בדבר שאסור לעשותו בראשון מדברי סופרים כגון שיצא חוץ לתחום וכיוצא בזה מנדין אותו:

1דִּין יוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת וּבוֹ י"א סְעִיפִים:
בְּגָלֻיּוֹת שֶׁעוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים מִסָּפֵק, כָּל מַה שֶּׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת בָּרִאשׁוֹן — אָסוּר לַעֲשׂוֹת בַּשֵּׁנִי. וְכָל הַמְחַלֵּל יוֹם טוֹב שֵׁנִי בְּמֵזִיד, בֵּין בְּדָבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בָּרִאשׁוֹן מִן הַתּוֹרָה, בֵּין בְּדָבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בָּרִאשׁוֹן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּגוֹן שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם וְכַיּוֹצֵא בָזֶה — מְנַדִּין אוֹתוֹ.

בבמה דברים אמורים ביו"ט שני שעיקרו מדברי סופרים וכשמחללו אפילו בדבר שהוא מדברי סופרים הרי עוקר לכל המצוה שהרי עיקרו אינו אלא מדברי סופרים לכן מנדין אותו אבל דבר שעיקרו מן התורה כגון יו"ט ראשון אין מנדין אותו אלא אם כן עשה בו מלאכה האסורה מן התורה אבל אם חללו בדבר שאיסורו אינו אלא מדברי סופרים אין מנדין אותו אלא מכין אותו מכת מרדות. ואם עשה על פי הוראת חכם שטעה או שעשה בשוגג אין מלקין ואין מנדין אותו אפילו חללו בדבר שאיסורו מן התורה:

2בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁעִקָּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּכְשֶׁמְּחַלְּלוֹ אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — הֲרֵי עוֹקֵר לְכָל הַמִּצְוָה, שֶׁהֲרֵי עִקָּרוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לָכֵן מְנַדִּין אוֹתוֹ.
אֲבָל דָּבָר שֶׁעִקָּרוֹ מִן הַתּוֹרָה, כְּגוֹן יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן — אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה הָאֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אִם חִלְּלוֹ בְּדָבָר שֶׁאִסּוּרוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ, אֶלָּא מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.
וְאִם עָשָׂה עַל פִּי הוֹרָאַת חָכָם שֶׁטָּעָה אוֹ שֶׁעָשָׂה בְּשׁוֹגֵג — אֵין מַלְקִין וְאֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ, אֲפִלּוּ חִלְּלוֹ בְּדָבָר שֶׁאִסּוּרוֹ מִן הַתּוֹרָה.

גכל מקום שהוא חייב נדוי אם הוא תלמיד חכם אין מנדין אותו אלא מכין אותו מכת מרדות:

3כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא חַיָּב נִדּוּי, אִם הוּא תַּלְמִיד חָכָם — אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ, אֶלָּא מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת.

דאין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין מת כמו שיתבאר בסי' תקכ"ו. וכן לכחול את העין אע"פ שאין בו סכנה אם לא יכחול כגון שכבר התחילה העין להתרפאות דביו"ט ראשון אין לכחול אלא ע"י נכרי מכל מקום בשני מותר לכחול אפילו ע"י ישראל כיון שיש בו קצת חולי אף על פי שאין החולי כולל את כל הגוף:

4אֵין חִלּוּק בֵּין רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי אֶלָּא לְעִנְיַן מֵת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תקכ"ו.
וְכֵן לִכְחוֹל אֶת הָעַיִן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה אִם לֹא יִכְחוֹל, כְּגוֹן שֶׁכְּבָר הִתְחִילָה הָעַיִן לְהִתְרַפְּאוֹת, דִּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן אֵין לִכְחוֹל אֶלָּא עַל יְדֵי נָכְרִי, מִכָּל מָקוֹם בַּשֵּׁנִי מֻתָּר לִכְחוֹל אֲפִלּוּ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קְצָת חֹלִי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַחֹלִי כּוֹלֵל אֶת כָּל הַגּוּף.

הואין צריך לומר שמותר לעשות כל שבות מדברי סופרים למי שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו בענין שאפילו ביום טוב ראשון מותר לעשות לו שבות מדברי סופרים על ידי שינוי כמ"ש בסימן שכ"ח וביום טוב שני אין צריך שינוי כלל. חוץ מיו"ט שני של ראש השנה שאין חילוק בינו ליום ראשון אלא לענין מת בלבד כמ"ש בסימן תקכ"ו מטעם שיתבאר בסי' ת"ר עיין שם. אבל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות לו ע"י ישראל אפילו ביו"ט שני ואפילו חלה כל גופו אם אין בו סכנה:

5וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמֻּתָּר לַעֲשׂוֹת כָּל שְׁבוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִחוּשׁ שֶׁמִּצְטַעֵר וְחָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ, בְּעִנְיָן שֶׁאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת לוֹ שְׁבוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עַל יְדֵי שִׁנּוּי כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שכ"ח, וּבְיוֹם טוֹב שֵׁנִי אֵין צָרִיךְ שִׁנּוּי כְּלָל.
חוּץ מִיּוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁאֵין חִלּוּק בֵּינוֹ לְיוֹם רִאשׁוֹן אֶלָּא לְעִנְיַן מֵת בִּלְבָד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תקכ"ו, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ת"ר עַיֵּן שָׁם.
אֲבָל דָּבָר שֶׁאִסּוּרוֹ מִן הַתּוֹרָה — אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, וַאֲפִלּוּ חָלָה כָּל גּוּפוֹ, אִם אֵין בּוֹ סַכָּנָה.

ומי שנפל ונצרר הדם אסור להקיז דם שקורין קעפפי"ן אפילו ע"י נכרי מפני שאפשר להמתין עד למוצאי יו"ט:

6מִי שֶׁנָּפַל וְנִצְרַר הַדָּם — אָסוּר לְהַקִּיז דָּם שֶׁקּוֹרִין קֶעפפִי"ן אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָכְרִי, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר לְהַמְתִּין עַד לְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב.

זבני ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ אסורים לעשות מלאכה ביו"ט שני בישוב ישראל אפילו בצנעא ואפילו במדבר אם הוא תוך התחום לעיר שישראל דרין בה ואפילו דעתם לחזור למקומם מטעם שנתבאר בסי' תס"ח ומכל מקום אם עשו מלאכה אין מנדין ואין מלקין אותם כיון שדעתם לחזור למקומן:

7בְּנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאוּ לְחוּץ לָאָרֶץ — אֲסוּרִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי בְּיִשּׁוּב יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּצִנְעָא, וַאֲפִלּוּ בַּמִּדְבָּר אִם הוּא תּוֹךְ הַתְּחוּם לְעִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל דָּרִין בָּהּ, וַאֲפִלּוּ דַּעְתָּם לַחֲזוֹר לִמְקוֹמָם, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תס"ח.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם עָשׂוּ מְלָאכָה — אֵין מְנַדִּין וְאֵין מַלְקִין אוֹתָם, כֵּיוָן שֶׁדַּעְתָּם לַחֲזוֹר לִמְקוֹמָן.

חאם חל יו"ט שני בערב שבת אינם צריכים לערב עירובי תבשילין מפני שהוא דבר שבצנעא ולכן אין צריך לנהוג בזה כחומרי המקום שהלך לשם כיון שדעתו לחזור (עיין סי' תס"ח) ומטעם זה צריכים הם להתפלל תפלת שמונה עשרה בלחש ביו"ט שני וכן להניח תפילין בצנעא כיון שדעת[ם] לחזור נותנים עליהם חומרי המקום שיצאו משם כמ"ש בסי' תס"ח אבל צריכים ללבוש מלבושי יו"ט מפני שהוא דבר של פרהסיא:

8אִם חָל יוֹם טוֹב שֵׁנִי בְּעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב עֵרוּבֵי תַבְשִׁילִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁבְּצִנְעָא, וְלָכֵן אֵין צָרִיךְ לִנְהוֹג בָּזֶה כְּחֻמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם, כֵּיוָן שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר (עַיֵּן סִמָּן תס"ח).
וּמִטַּעַם זֶה צְרִיכִים הֵם לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּלַחַשׁ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, וְכֵן לְהָנִיחַ תְּפִלִּין בְּצִנְעָא, כֵּיוָן שֶׁדַּעְתָּ[ם] לַחֲזוֹר, נוֹתְנִים עֲלֵיהֶם חֻמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצְאוּ מִשָּׁם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תס"ח.
אֲבָל צְרִיכִים לִלְבּוֹשׁ מַלְבּוּשֵׁי יוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁל פַּרְהֶסְיָא.

טאבל אם אין דעתם לחזור למקומן אם הגיעו תוך תחום לעיר מעיירות שבחוץ לארץ אפילו אין בעיר ישראל נעשו כבני חוץ לארץ מיד ואסורין לעשות מלאכה ביו"ט שני בין תוך התחום בין חוץ לתחום ומתפללין כבני חוץ לארץ וכן צריכים לערב עירוב תבשילין כבני חוץ לארץ אבל כל זמן שלא הגיעו לתוך התחום של עיר מעיירות של חוץ לארץ עדיין לא הוקבעו להיות כבני חוץ לארץ ומותרים לעשות מלאכה ביו"ט שני והרי הם עדיין כבני ארץ ישראל לכל דבר:

9אֲבָל אִם אֵין דַּעְתָּם לַחֲזוֹר לִמְקוֹמָן, אִם הִגִּיעוּ תּוֹךְ תְּחוּם לְעִיר מֵעֲיָרוֹת שֶׁבְּחוּץ לָאָרֶץ, אֲפִלּוּ אֵין בָּעִיר יִשְׂרָאֵל — נַעֲשׂוּ כִּבְנֵי חוּץ לָאָרֶץ מִיָּד, וַאֲסוּרִין לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, בֵּין תּוֹךְ הַתְּחוּם בֵּין חוּץ לַתְּחוּם, וּמִתְפַּלְלִין כִּבְנֵי חוּץ לָאָרֶץ, וְכֵן צְרִיכִים לְעָרֵב עֵרוּב תַּבְשִׁילִין כִּבְנֵי חוּץ לָאָרֶץ.
אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לְתוֹךְ הַתְּחוּם שֶׁל עִיר מֵעֲיָרוֹת שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ — עֲדַיִן לֹא הֻקְבְּעוּ לִהְיוֹת כִּבְנֵי חוּץ לָאָרֶץ, וּמֻתָּרִים לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, וַהֲרֵי הֵם עֲדַיִן כִּבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר.

יהעוקר דירתו עם אשתו מארץ ישראל לחוץ לארץ אף על פי שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור:

10הָעוֹקֵר דִּירָתוֹ עִם אִשְׁתּוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּץ לָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר דִּינוֹ כְּמִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר.

יאבני חוץ לארץ שבאו לארץ ישראל אע"פ שדעתן לחזור אין עושין אלא יום אחד כבני ארץ ישראל ויש חולקין. כל מי שאין דעתו לחזור למקומו אף על פי שאשתו נשארה במקומו נקרא אין דעתו לחזור:

11בְּנֵי חוּץ לָאָרֶץ שֶׁבָּאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתָּן לַחֲזוֹר — אֵין עוֹשִׂין אֶלָּא יוֹם אֶחָד כִּבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְיֵשׁ חוֹלְקִין.
כָּל מִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ נִשְׁאֲרָה בִּמְקוֹמוֹ — נִקְרָא אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר.

Vocalized Edition - Kehot Publication Society