Orach Chayim, Siman 164

אשיכול להתנות על הנטילה ובו ב' סעיפים:
נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לכל היום כולו אפילו שלא בשעת הדחק ובלבד שלא יסיח דעתו משמירתן מנגיעה במקום מטונף ואם הניחן בבתי ידים אין לך שמירה מעולה מזו ומכל מקום אם נזדמנו לו מים מוכנים לפניו וא"צ לטרוח אחריהם טוב שיחזור ויטול ולא יברך. ולא בנטילת שחרית לבד מועיל תנאי אלא כל היום בכל זמן שנוטל ידיו שלא לצורך אכילת פת כגון לדבר שטיבולו במשקה או שיוצא מבית הכסא מתנה עליהן לאכילת פת שיאכל אח"כ לפי שנטילת ידים צריכה כוונה כמ"ש בסי' קנ"ח ואע"פ שלטיבול במשקה ויוצא מבית הכסא לא יברך על נטילת ידים ובשעת אכילה ג"כ לא יברך על נטילת ידים על זה שנטל כבר אין בכך כלום שהרי פטור הוא מן הנטילה כיון שידיו שמורות. אבל אם אינו נוטל אלא לצורך אכילת פת שיאכל אח"כ אסור כי תקנת חכמים היא שתהא תיכף לנטילת ידים סעודה משא"כ כשנוטל שלא לצורך אכילת פת אלא שמתנה עליהן שיוכל לאכול ע"י זה אח"כ אינו מחוייב כלל לאכול עכשיו ואח"כ כשבא לאכול כבר הוא פטור מן הנטילה ולא חלה עליו תקנת החכמים כלל שלא תיקנו אלא בנוטל לאכילה שיאכל מיד וזה לא נטל לאכילה אלא לדבר אחר. ואם נטל ידיו לאכילה מועלת נטילה זו גם לאכילה אחרת אם שמר ידיו ואפילו תנאי אין צריך שהתנאי אינו אלא משום כוונה וזה נתכוין (לנטילה באכילה) [לאכילה בנטילה] זו. ועכשיו נהגו שלא להתנות על הנטילה לפי שיש אומרים שאין תנאי מועיל אלא בשעת הדחק לפי שחששו שמא יבואו להאכילו דבר האסור כשיראוהו אוכל בלא נטילה שיסברו שהוא נכרי ומכל מקום אם יושב בעגלה עם נכרי ואין ממתינים עליו הרי זה שעת הדחק:

אשֶׁיָּכוֹל לְהַתְנוֹת עַל הַנְּטִילָה, וּבוֹ ב' סְעִיפִים:
נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶם לְכָל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִשְּׁמִירָתָן מִנְּגִיעָה בְּמָקוֹם מְטֻנָּף. וְאִם הִנִּיחָן בְּבָתֵּי יָדַיִם — אֵין לְךָ שְׁמִירָה מְעֻלָּה מִזּוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם נִזְדַּמְּנוּ לוֹ מַיִם מוּכָנִים לְפָנָיו וְאֵין צָרִיךְ לִטְרֹחַ אַחֲרֵיהֶם — טוֹב שֶׁיַּחֲזֹר וְיִטֹּל, וְלֹא יְבָרֵךְ.
וְלֹא בִּנְטִילַת שַׁחֲרִית לְבַד מוֹעִיל תְּנַאי, אֶלָּא כָּל הַיּוֹם, בְּכָל זְמַן שֶׁנּוֹטֵל יָדָיו שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילַת פַּת, כְּגוֹן לְדָבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה, אוֹ שֶׁיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא — מַתְנֶה עֲלֵיהֶן לַאֲכִילַת פַּת שֶׁיֹּאכַל אַחַר כָּךְ, לְפִי שֶׁנְּטִילַת יָדַיִם צְרִיכָה כַּוָּנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קנ"ח. וְאַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל בְּמַשְׁקֶה וְיוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא לֹא יְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם", וּבִשְׁעַת אֲכִילָה גַּם כֵּן לֹא יְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם" עַל זֶה שֶׁנָּטַל כְּבָר — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי פָּטוּר הוּא מִן הַנְּטִילָה, כֵּיוָן שֶׁיָּדָיו שְׁמוּרוֹת.
אֲבָל אִם אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא לְצֹרֶךְ אֲכִילַת פַּת שֶׁיֹּאכַל אַחַר כָּךְ — אָסוּר, כִּי תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁתְּהֵא תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם סְעוּדָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁנּוֹטֵל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ אֲכִילַת פַּת אֶלָּא שֶׁמַּתְנֶה עֲלֵיהֶן שֶׁיּוּכַל לֶאֱכֹל עַל יְדֵי זֶה אַחַר כָּךְ, אֵינוֹ מְחֻיָּב כְּלָל לֶאֱכֹל עַכְשָׁו, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא לֶאֱכֹל — כְּבָר הוּא פָּטוּר מִן הַנְּטִילָה, וְלֹא חָלָה עָלָיו תַּקָּנַת הַחֲכָמִים כְּלָל, שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ אֶלָּא בְּנוֹטֵל לַאֲכִילָה שֶׁיֹּאכַל מִיָּד, וְזֶה לֹא נָטַל לַאֲכִילָה, אֶלָּא לְדָבָר אַחֵר.
וְאִם נָטַל יָדָיו לַאֲכִילָה — מוֹעֶלֶת נְטִילָה זוֹ גַּם לַאֲכִילָה אַחֶרֶת אִם שָׁמַר יָדָיו. וַאֲפִלּוּ תְּנַאי אֵין צָרִיךְ, שֶׁהַתְּנַאי אֵינוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם כַּוָּנָה, וְזֶה נִתְכַּוֵּן (לִנְטִילָה בַּאֲכִילָה) [לַאֲכִילָה בִּנְטִילָה] זוֹ.
וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַתְנוֹת עַל הַנְּטִילָה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין תְּנַאי מוֹעִיל אֶלָּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק, לְפִי שֶׁחָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא יָבוֹאוּ לְהַאֲכִילוֹ דָּבָר הָאָסוּר כְּשֶׁיִּרְאוּהוּ אוֹכֵל בְּלֹא נְטִילָה, שֶׁיִּסְבְּרוּ שֶׁהוּא נָכְרִי. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יוֹשֵׁב בַּעֲגָלָה עִם נָכְרִי וְאֵין מַמְתִּינִים עָלָיו — הֲרֵי זֶה שְׁעַת הַדְּחָק:

במי שעומד בסעודה ונזכר שנגע במקום מטונף צריך לחזור וליטול ידיו ויברך על נטילת ידים ואם נגע בעוד הפרוסה בפיו לא יבלע עד שיטול ידיו ולא מקום הטינופת ממש אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסים באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה וכן אם חיכך בראשו וכל כיוצא בזה (אבל אם שפשף ידיו על ראשו מלמעלה כגון לנגבה ולא חיכך בה תוך השער בראשו ממש אין לחוש). ויש אומרים שאין לברך על נטילת ידים באמצע הסעודה כי לא תיקנו אלא בתחילתה אלא א"כ הפסיק סעודתו והלך להפליג בדבר אחר והסיח דעתו משמירת ידיו שצריך לחזור וליטול ולברך על נטילת ידים כי כסעודה אחרת היא הואיל והפליג בינתיים אבל משום נגיעה במקום הטינופת ואפילו עשה צרכיו אין לברך על נטילת ידים. (שכל העושה מצוה אחת ב' פעמים אינו חוזר ומברך אלא א"כ הפליג בנתים או שהסיח דעתו ממנה וחזר ונמלך או שפסקה המצוה מעצמה וחוזר לעשותה כגון שנשמטה ונפלה טליתו מעליו כמ"ש סי' ח' אבל זה שהפסיק טהרת ידים בידים על מנת לחזור ולטהרן או שלא מדעת כלל ובדעתו לא היה מטמאן כי אם על דעת לחזור ולטהרן אין זה חשוב הפסק בטהרתן לחזור ולברך כשחוזר ומטהרן כיון שלא הסיח דעתו מלטהרן שהרי אפילו מי שמסיר טליתו מדעתו בסתם אין צריך לחזור ולברך אם נשאר עליו טלית קטן שיש בזה גילוי דעת שאינו מסיח דעתו ממצוה זו אע"פ שאין בדעתו כלום על טלית זו ואינו יודע אם יחזור ויתעטף בה כמו שנתבאר שם כ"ש זה שהדבר ידוע שבודאי יחזור למצותו לטהר את ידיו שהרי הוא מיסב בסעודה ודעתו לאכול). (ויש לחוש לדבריהם להקל בספק ברכות):

במִי שֶׁעוֹמֵד בִּסְעוּדָה וְנִזְכַּר שֶׁנָּגַע בְּמָקוֹם מְטֻנָּף — צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל יָדָיו, וִיבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם". וְאִם נָגַע בְּעוֹד הַפְּרוּסָה בְּפִיו — לֹא יִבְלַע עַד שֶׁיִּטֹּל יָדָיו. וְלֹא מְקוֹם הַטִּנֹּפֶת מַמָּשׁ, אֶלָּא אֲפִלּוּ שׁוֹק וְיָרֵךְ וּמְקוֹמוֹת הַמְכֻסִּים בָּאָדָם, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִלְמוּלֵי זֵעָה. וְכֵן אִם חִכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (אֲבָל אִם שִׁפְשֵׁף יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ מִלְּמַעְלָה, כְּגוֹן לְנַגְּבָהּ, וְלֹא חִכֵּךְ בָּהּ תּוֹךְ הַשֵּׂעָר בְּרֹאשׁוֹ מַמָּשׁ — אֵין לָחֹשׁ).
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם" בְּאֶמְצַע הַסְּעוּדָה, כִּי לֹא תִּקְּנוּ אֶלָּא בִּתְחִלָּתָהּ, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְסִיק סְעוּדָתוֹ וְהָלַךְ לְהַפְלִיג בְּדָבָר אַחֵר וְהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִשְּׁמִירַת יָדָיו, שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל וּלְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם", כִּי כִּסְעוּדָה אַחֶרֶת הִיא הוֹאִיל וְהִפְלִיג בֵּינְתַיִם, אֲבָל מִשּׁוּם נְגִיעָה בִּמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת, וַאֲפִלּוּ עָשָׂה צְרָכָיו — אֵין לְבָרֵךְ "עַל נְטִילַת יָדָיִם".
(שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת ב' פְּעָמִים — אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ, אֶלָּא אִם כֵּן הִפְלִיג בֵּנְתַיִם, אוֹ שֶׁהִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה וְחָזַר וְנִמְלַךְ, אוֹ שֶׁפָּסְקָה הַמִּצְוָה מֵעַצְמָהּ וְחוֹזֵר לַעֲשׂוֹתָהּ, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁמְטָה וְנָפְלָה טַלִּיתוֹ מֵעָלָיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן ח'. אֲבָל זֶה שֶׁהִפְסִיק טָהֳרַת יָדַיִם בְּיָדַיִם עַל מְנָת לַחֲזֹר וּלְטַהֲרָן, אוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת כְּלָל, וּבְדַעְתּוֹ לֹא הָיָה מְטַמְּאָן כִּי אִם עַל דַּעַת לַחֲזֹר וּלְטַהֲרָן — אֵין זֶה חָשׁוּב הֶפְסֵק בְּטָהֳרָתָן לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ כְּשֶׁחוֹזֵר וּמְטַהֲרָן, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִלְּטַהֲרָן, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ מִי שֶׁמֵּסִיר טַלִּיתוֹ מִדַּעְתּוֹ בִּסְתָם — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אִם נִשְׁאַר עָלָיו טַלִּית קָטָן, שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה גִּלּוּי דַּעַת שֶׁאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמִּצְוָה זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ כְּלוּם עַל טַלִּית זוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם יַחֲזֹר וְיִתְעַטֵּף בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם, כָּל שֶׁכֵּן זֶה שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁבְּוַדַּאי יַחֲזֹר לְמִצְוָתוֹ לְטַהֵר אֶת יָדָיו, שֶׁהֲרֵי הוּא מֵסֵב בַּסְּעוּדָה וְדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל).
(וְיֵשׁ לָחֹשׁ לְדִבְרֵיהֶם לְהָקֵל בִּסְפֵק בְּרָכוֹת):

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org