Orach Chayim, Siman 329

אעל מי מחללין שבת ובו י' סעיפים:
כל פיקוח נפש דוחה את השבת והזריז ה"ז משובח אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שמא תעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה כגון שיש בה חולה או קטנים ואין שהות להבריחם טרם שתגיע לה הדליקה מכבין כדי שלא תעבור ואפילו אפשר להבריחם דרך רשות הרבים גמורה מוטב לכבות מפני שהכיבוי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא כמ"ש בסי' רע"ח והוצאת חולה או קטנים שאינם יכולים לילך היא מלאכה גמורה כמ"ש בסי' ש"ח:

אעַל מִי מְחַלְּלִין שַׁבָּת וּבוֹ י' סְעִיפִים:
כָּל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַזָּרִיז — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
אֲפִלּוּ נָפְלָה דְלֵקָה בְּחָצֵר אַחֶרֶת וְיָרֵא שֶׁמָּא תַּעֲבוֹר לְחָצֵר זוֹ וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חוֹלֶה אוֹ קְטַנִּים וְאֵין שָׁהוּת לְהַבְרִיחָם טֶרֶם שֶׁתַּגִּיעַ לָהּ הַדְּלֵקָה — מְכַבִּין כְּדֵי שֶׁלֹּא תַעֲבוֹר.
וַאֲפִלּוּ אֶפְשָׁר לְהַבְרִיחָם דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים גְּמוּרָה — מוּטָב לְכַבּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהַכִּבּוּי מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רע"ח, וְהוֹצָאַת חוֹלֶה אוֹ קְטַנִּים שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לֵילֵךְ הִיא מְלָאכָה גְמוּרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"ח:

באין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב אין צריך לומר אם היו ט' נכרים וישראל אחד עומדים בחצר ונפלה מפולת על אחד מהם באותה חצר ואין ידוע אם ישראל הוא אם נכרי שמפקחין עליו את הגל שהרי הישראל והנכרי היו קבועים באותה חצר וכל הקבוע הוא כמחצה על מחצה וספק נפשות להקל אלא אפילו פירש אחד מהם לחצר אחרת ושם נפלה עליו מפולת שהיה ראוי לילך אחר הרוב אעפ"כ מפקחין עליו שכיון שנשאר קביעות הראשון במקומו (בשעת פרישתו מהקביעות) הרי אנו חושבין אותו כקבוע עמהם להקל בספק נפשות. אבל אם נעקרו כלם בזה אחר זה ובשעת עקירתם פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת אין מפקחין עליו שכיון שניער כבר קביעות הראשון ממקומו (בשעת פרישתו של זה) אי אפשר להקל בו משום קבוע והולכין בו אחר הרוב שהם נכרים. אבל אם נעקרו כולם הרי עדיין הם קבועים ביחד וכשפירש אחד מהם הרי פירש מהקבוע ומפקחין עליו וכן תינוק שנמצא בעיר שרובה נכרים יש אומרים שאין מחללין עליו את השבת כיון שבכל יום ויום פורשים כולם ממקום קביעותם הולכין אחר הרוב (כמ"ש באה"ע סי' ד' ע"ש שיש חולקין):

באֵין הוֹלְכִין בְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרֹב. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ תִּשְׁעָה נָכְרִים וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד עוֹמְדִים בֶּחָצֵר, וְנָפְלָה מַפֹּלֶת עַל אֶחָד מֵהֶם בְּאוֹתָהּ חָצֵר וְאֵין יָדוּעַ אִם יִשְׂרָאֵל הוּא אִם נָכְרִי, שֶׁמְּפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגָּל, שֶׁהֲרֵי הַיִּשְׂרָאֵל וְהַנָּכְרִי הָיוּ קְבוּעִים בְּאוֹתָהּ חָצֵר, וְכָל הַקָּבוּעַ הוּא כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, וּסְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל. אֶלָּא אֲפִלּוּ פֵּרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם לְחָצֵר אַחֶרֶת וְשָׁם נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, שֶׁהָיָה רָאוּי לֵילֵךְ אַחַר הָרֹב — אַף עַל פִּי כֵן מְפַקְּחִין עָלָיו, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּשְׁאָר קְבִיעוּת הָרִאשׁוֹן בִּמְקוֹמוֹ (בִּשְׁעַת פְּרִישָׁתוֹ מֵהַקְּבִיעוּת) — הֲרֵי אָנוּ חוֹשְׁבִין אוֹתוֹ כְּקָבוּעַ עִמָּהֶם לְהָקֵל בִּסְפֵק נְפָשׁוֹת.
אֲבָל אִם נֶעֶקְרוּ כֻלָּם בְּזֶה אַחַר זֶה, וּבִשְׁעַת עֲקִירָתָם פֵּרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם לְחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת — אֵין מְפַקְּחִין עָלָיו, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּעֵר כְּבָר קְבִיעוּת הָרִאשׁוֹן מִמְּקוֹמוֹ (בִּשְׁעַת פְּרִישָׁתוֹ שֶׁל זֶה) — אִי אֶפְשָׁר לְהָקֵל בּוֹ מִשּׁוּם קָבוּעַ, וְהוֹלְכִין בּוֹ אַחַר הָרֹב שֶׁהֵם נָכְרִים.
אֲבָל אִם נֶעֶקְרוּ כֻלָּם — הֲרֵי עֲדַיִן הֵם קְבוּעִים בְּיַחַד, וּכְשֶׁפֵּרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם — הֲרֵי פֵּרֵשׁ מֵהַקָּבוּעַ, וּמְפַקְּחִין עָלָיו.
וְכֵן תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם פּוֹרְשִׁים כֻּלָּם מִמְּקוֹם קְבִיעוּתָם — הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאֶבֶן הָעֶזֶר סִימָן ד', עַיֵּן שָׁם שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִין):

גמי שנפלה עליו מפולת ספק עודנו חי ספק כבר מת ספק הוא שם ספק אינו שם אפילו אם תמצי לומר שהוא שם ספק ישראל ספק נכרי מפקחין עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות שהרי אמרה תורה וחי בהם שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל ע"י שמירת המצות. ואפילו מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה מפקחים ובודקים עד חוטמו אם יש בו חיות מפקחים ומוציאים אותו בשביל חיי שעה ואם לא הרגישו בחוטמו חיות אז ודאי כבר מת אפילו אינו מרוצץ בין שפגעו בראשו תחלה ובין שפגעו ברגליו תחלה וראו שאין חיות בלבו אעפ"כ בודקין עד חוטמו כי עיקר היכר חיות הוא בחוטם שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו:

גמִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, סָפֵק עוֹדֶנּוּ חַי סָפֵק כְּבָר מֵת, סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, אֲפִלּוּ אִם תִּמְצֵי לוֹמַר שֶׁהוּא שָׁם סָפֵק יִשְׂרָאֵל סָפֵק נָכְרִי — מְפַקְּחִין עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה סְפֵקוֹת, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תוֹרָה "וָחַי בָּהֶם", שֶׁלֹּא יוּכַל לָבֹא בְּשׁוּם עִנְיָן לִידֵי מִיתַת יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי שְׁמִירַת הַמִּצְווֹת.
וַאֲפִלּוּ מְצָאוּהוּ מְרֻצָּץ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא לְפִי שָׁעָה — מְפַקְּחִים וּבוֹדְקִים עַד חָטְמוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ חַיּוּת — מְפַקְּחִים וּמוֹצִיאִים אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל חַיֵּי שָׁעָה, וְאִם לֹא הִרְגִּישׁוּ בְּחָטְמוֹ חַיּוּת — אָז וַדַּאי כְּבָר מֵת, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מְרֻצָּץ.
בֵּין שֶׁפָּגְעוּ בְּרֹאשׁוֹ תְּחִלָּה וּבֵין שֶׁפָּגְעוּ בְּרַגְלָיו תְּחִלָּה, וְרָאוּ שֶׁאֵין חַיּוּת בְּלִבּוֹ — אַף עַל פִּי כֵן בּוֹדְקִין עַד חָטְמוֹ, כִּי עִקַּר הֶכֵּר חַיּוּת הוּא בְּחֹטֶם, שֶׁנֶּאֱמַר "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו":

דמצא עליונים מתים לא יאמר כבר מתו התחתונים אלא מפקח עליהם שמא הם חיים מעשה היה ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים:

דמָצָא עֶלְיוֹנִים מֵתִים — לֹא יֹאמַר "כְּבָר מֵתוּ הַתַּחְתּוֹנִים", אֶלָּא מְפַקֵּחַ עֲלֵיהֶם שֶׁמָּא הֵם חַיִּים. מַעֲשֶׂה הָיָה וּמָצְאוּ עֶלְיוֹנִים מֵתִים וְתַחְתּוֹנִים חַיִּים:

ההבא במחתרת בענין שאין לו דם ומותר להרגו ונפלה עליו מפולת שם אין מפקחין עליו (שהרי אין מצווין להחיותו):

ההַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת בְּעִנְיָן שֶׁאֵין לוֹ דָּם וּמֻתָּר לְהָרְגוֹ, וְנָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת שָׁם — אֵין מְפַקְּחִין עָלָיו (שֶׁהֲרֵי אֵין מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹתוֹ):

ונכרים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת ואם באו על עסקי נפשות ואפילו באו סתם ויש לחוש שמא באו על עסקי נפשות ואפילו עדיין לא באו אלא ממשמשים לבא יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו אינן רוצים לבא אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם:

ונָכְרִים שֶׁצְּרוּ עַל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן — אֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת.
וְאִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, וַאֲפִלּוּ בָּאוּ סְתָם וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, וַאֲפִלּוּ עֲדַיִן לֹא בָאוּ אֶלָּא מְמַשְׁמְשִׁים לָבֹא — יוֹצְאִים עֲלֵיהֶם בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת.
וּבְעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר, אֲפִלּוּ אֵינָן רוֹצִים לָבֹא אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ — מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁמָּא יִלְכְּדוּ הָעִיר וּמִשָּׁם תְּהֵא הָאָרֶץ נוֹחָה לִכָּבֵשׁ לִפְנֵיהֶם:

זיש אומרים שבזמן הזה שאנו דרין בין האומות ששוללין והורגין אפילו אם לא באו אלא על עסקי ממון מחללין עליהם את השבת לפי שאם לא יניחנו הישראל לשלול ולבוז יהרגנו וחזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויש לחוש שמא יעמוד אחד נגדם ויהרג והרי זה עסק נפשות ומכל מקום הכל לפי הענין אבל יחיד שבאו עליו ליקח ממונו יניח להם ליטול כל אשר לו ולא יחלל שבת אפילו באיסור דברי סופרים אלא ע"ד שנתבאר בסי' ש"א:

זיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּזְמַן הַזֶּה שֶׁאָנוּ דָרִין בֵּין הָאֻמּוֹת שֶׁשּׁוֹלְלִין וְהוֹרְגִין, אֲפִלּוּ אִם לֹא בָאוּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי מָמוֹן — מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁאִם לֹא יַנִּיחֶנּוּ הַיִּשְׂרָאֵל לִשְׁלוֹל וְלָבֹז — יַהַרְגֶנּוּ, וַחֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַעֲמוֹד אֶחָד נֶגְדָּם וְיֵהָרֵג, וַהֲרֵי זֶה עֵסֶק נְפָשׁוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם, הַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן.
אֲבָל יָחִיד שֶׁבָּאוּ עָלָיו לִקַּח מָמוֹנוֹ — יַנִּיחַ לָהֶם לִטּוֹל כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא יְחַלֵּל שַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּאִסּוּר דִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"א:

חהרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף מפני נכרי מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם ואפילו הוא ספק אם יציל ומכל מקום אם יש סכנה אין לו לסכן עצמו כדי להציל את חבירו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה ואף שרואה במיתת חבירו ואע"פ שהוא ספק וחבירו ודאי מכל מקום הרי נאמר וחי בהם ולא שיבא לידי ספק מיתה על ידי שיקיים מה שנאמר לא תעמוד על דם רעך:

חהָרוֹאֶה סְפִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרָאֵל הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם, וְכֵן נָהָר שׁוֹטֵף, וְכֵן יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי נָכְרִי — מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְחַלֵּל עֲלֵיהֶם שַׁבָּת כְּדֵי לְהַצִּילָם, וַאֲפִלּוּ הוּא סָפֵק אִם יַצִּיל.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ סַכָּנָה — אֵין לוֹ לְסַכֵּן עַצְמוֹ כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת חֲבֵרוֹ, מֵאַחַר שֶׁהוּא חוּץ מִן הַסַּכָּנָה. וְאַף שֶׁרוֹאֶה בְּמִיתַת חֲבֵרוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק וַחֲבֵרוֹ וַדַּאי, מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי נֶאֱמַר "וָחַי בָּהֶם", וְלֹא שֶׁיָּבֹא לִידֵי סְפֵק מִיתָה עַל יְדֵי שֶׁיְּקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ":

טכל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומם אם מתפחדים מפני הנכרים לשבות במקום שהצילו כמו שיתבאר בסי' ת"ז:

טכָּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל — חוֹזְרִים בִּכְלֵי זֵינָם לִמְקוֹמָם אִם מִתְפַּחֲדִים מִפְּנֵי הַנָּכְרִים לִשְׁבּוֹת בַּמָקוֹם שֶׁהִצִּילוּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ת"ז:

ימי שרוצים נכרים לאנסו להמיר אם מחללין עליו להצילו נתבאר בסוף סי' ש"ו:

ימִי שֶׁרוֹצִים נָכְרִים לְאָנְסוֹ לְהָמִיר, אִם מְחַלְּלִין עָלָיו לְהַצִּילוֹ — נִתְבָּאֵר בְּסוֹף סִימָן ש"ו:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org