Orach Chayim, Siman 596

אובו ב' סעיפים:
יש מקומות נוהגין שלאחר התפלה מריעין תרועה גדולה בלא תקיעה כדי לערבב את השטן שלא יקטרג אחר התפלה שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים לומר שאינם יראים מאימת יום הדין ויש מקומות נוהגים לחזור ולתקוע שלשים קולות לפי שחוששין שמא מקצת הציבור לא שמעו כל התקיעות כראוי וכהוגן וייצאו בשמיעת תקיעות אלו ויש נוהגין לתקוע מאה קולות דהיינו שתוקעין אחר התפלה להשלים מאה קולות עם התקיעות של מיושב ושל מעומד:

אוּבוֹ ב' סְעִיפִים:
יֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִין שֶׁלְּאַחַר הַתְּפִלָּה מְרִיעִין תְּרוּעָה גְּדוֹלָה בְּלֹא תְּקִיעָה, כְּדֵי לְעַרְבֵּב אֶת הַשָּׂטָן, שֶׁלֹּא יְקַטְרֵג אַחַר הַתְּפִלָּה שֶׁהוֹלְכִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים לוֹמַר שֶׁאֵינָם יְרֵאִים מֵאֵימַת יוֹם הַדִּין. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת נוֹהֲגִים לַחֲזֹר וְלִתְקֹעַ שְׁלֹשִׁים קוֹלוֹת, לְפִי שֶׁחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִקְצָת הַצִּבּוּר לֹא שָׁמְעוּ כָּל הַתְּקִיעוֹת כָּרָאוּי וְכַהֹגֶן וְיֵצְאוּ בִּשְׁמִיעַת תְּקִיעוֹת אֵלּוּ. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לִתְקֹעַ מֵאָה קוֹלוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁתּוֹקְעִין אַחַר הַתְּפִלָּה לְהַשְׁלִים מֵאָה קוֹלוֹת עִם הַתְּקִיעוֹת שֶׁל מְיֻשָּׁב וְשֶׁל מְעֻמָּד:

באבל לאחר שכבר גמרו כל מנין תקיעות אלו אין לתקוע עוד בחנם שהרי התקיעה היא אסורה ביו"ט מדברי סופרים ולא התירוהו אלא לצורך כגון כדי לעשות נחת רוח לנשים לתקוע להן וכן הנוהגין לתקוע אחר התפלה כיון שהן צריכין לתקיעה זו מטעם הידוע להם התירו להם חכמים לפי שאין בתקיעת שופר שבות גמור אלא עובדין דחול אבל לתקוע בחנם הוא זלזול יו"ט. ואפילו מי שיתקע ביום שני אסור לו להתלמד ביום הראשון שהרי אנו יודעין ובקיאין בקביעת החודש ואנו יודעין שהראשון קודש והשני חול ונמצא תוקע תקיעות שאינם צריכים לו ביום טוב אלא בחול. ואין צריך לומר שאין להוציא את השופר לרשות הרבים לתקוע תקיעה שאינו צריך לו היום שהרי הוא מוציא מרשות לרשות שלא לצורך יו"ט. אבל מותר לומר לקטן שיתקע כדי שיתלמד בין שהגיע לחינוך בין שלא הגיע לחינוך ומותר לו לתקוע כל היום אפילו לאחר שישמע התקיעות בבית הכנסת לפי שמצוה על הגדולים ללמד את הקטנים ולחנכם במצות:

באֲבָל לְאַחַר שֶׁכְּבָר גָּמְרוּ כָּל מִנְיַן תְּקִיעוֹת אֵלּוּ — אֵין לִתְקֹעַ עוֹד בְּחִנָּם, שֶׁהֲרֵי הַתְּקִיעָה הִיא אֲסוּרָה בְּיוֹם טוֹב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְלֹא הִתִּירוּהוּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ כְּגוֹן כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַנָּשִׁים לִתְקֹעַ לָהֶן, וְכֵן הַנּוֹהֲגִין לִתְקֹעַ אַחַר הַתְּפִלָּה כֵּיוָן שֶׁהֵן צְרִיכִין לִתְקִיעָה זוֹ מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לָהֶם הִתִּירוּ לָהֶם חֲכָמִים, לְפִי שֶׁאֵין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר שְׁבוּת גָּמוּר אֶלָּא עֻבְדִּין דְּחֹל, אֲבָל לִתְקֹעַ בְּחִנָּם הוּא זִלְזוּל יוֹם טוֹב.
וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁיִּתְקַע בְּיוֹם שֵׁנִי — אָסוּר לוֹ לְהִתְלַמֵּד בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהֲרֵי אָנוּ יוֹדְעִין וּבְקִיאִין בִּקְבִיעַת הַחֹדֶשׁ, וְאָנוּ יוֹדְעִין שֶׁהָרִאשׁוֹן קֹדֶשׁ וְהַשֵּׁנִי חֹל, וְנִמְצָא תּוֹקֵעַ תְּקִיעוֹת שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לוֹ בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא בְּחֹל.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין לְהוֹצִיא אֶת הַשּׁוֹפָר לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִתְקֹעַ תְּקִיעָה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ הַיּוֹם, שֶׁהֲרֵי הוּא מוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ יוֹם טוֹב.
אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לְקָטָן שֶׁיִּתְקַע כְּדֵי שֶׁיִּתְלַמֵּד, בֵּין שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ בֵּין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, וּמֻתָּר לוֹ לִתְקֹעַ כָּל הַיּוֹם אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁיִּשְׁמַע הַתְּקִיעוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, לְפִי שֶׁמִּצְוָה עַל הַגְּדוֹלִים לְלַמֵּד אֶת הַקְּטַנִּים וּלְחַנְּכָם בְּמִצְוֹת:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org