Orach Chayim, Siman 186

אאם נשים וקטנים חייבים בברכת המזון ובו ד' סעיפים:
נשים חייבות בברכת המזון וספק הוא אם חייבות מן התורה מפני שהוא מצות עשה שאין הזמן גרמא או אינן חייבות אלא מדברי סופרים מפני שנאמר על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק אלא לזכרים ובנות צלפחד חלק אביהם נטלו שהיה מיוצאי מצרים. אבל כהנים ולוים היו להם ערי מגרש. וכן גר שנכנס לדת ישראל ונלוה עליהם ונטפל אליהם ונחשב כאחד מהם לכל המצות הנוהגות בהם ולהם ניתנה הארץ למורשה נתחייב גם הוא כאלו ניתנה גם לו שהוא והם עם אחד הוא לכל דבר משא"כ בנשים שהם עם בפני עצמו וכן כהנים ולוים אם לא היה להם ערי מגרש לא היו מתחייבים במצוה זו מפני שניתנה הארץ לישראל לפי שהם שבט בפני עצמן ואינם טפלים לישראל וגם הם חלוקים מהם במצות הרבה. ועבדים שאינם משוחררים אע"פ שהן זכרים אינם כגרים אלא כנשים כמו שלמדו חכמים על עבדים בגזרה שוה לה לה מאשה שכל מצוה שהאשה פטורה גם העבד פטור כמ"ש בסי' מ"ו:

אאִם נָשִׁים וּקְטַנִּים חַיָּבִים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּבוֹ ד' סְעִיפִים:
נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וְסָפֵק הוּא אִם חַיָּבוֹת מִן הַתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין הַזְּמַן גְּרָמָא, אוֹ אֵינָן חַיָּבוֹת אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱמַר "עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", וְהָאָרֶץ לֹא נִתְּנָה לִנְקֵבוֹת לְהִתְחַלֵּק אֶלָּא לִזְכָרִים, וּבְנוֹת צְלָפְחָד חֵלֶק אֲבִיהֶם נָטְלוּ שֶׁהָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם.
אֲבָל כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם הָיוּ לָהֶם עָרֵי מִגְרָשׁ.
וְכֵן גֵּר שֶׁנִּכְנַס לְדַת יִשְׂרָאֵל וְנִלְוָה עֲלֵיהֶם וְנִטְפַּל אֲלֵיהֶם וְנֶחְשַׁב כְּאֶחָד מֵהֶם לְכָל הַמִּצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בָּהֶם וְלָהֶם נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה — נִתְחַיֵּב גַּם הוּא כְּאִלּוּ נִתְּנָה גַּם לוֹ, שֶׁהוּא וְהֵם עַם אֶחָד הוּא לְכָל דָּבָר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנָשִׁים שֶׁהֵם עַם בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְכֵן כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, אִם לֹא הָיָה לָהֶם עָרֵי מִגְרָשׁ — לֹא הָיוּ מִתְחַיְּבִים בְּמִצְוָה זוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְּנָה הָאָרֶץ לְיִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁהֵם שֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵינָם טְפֵלִים לְיִשְׂרָאֵל, וְגַם הֵם חֲלוּקִים מֵהֶם בְּמִצְוֹת הַרְבֵּה.
וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשֻׁחְרָרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן זְכָרִים — אֵינָם כְּגֵרִים, אֶלָּא כְּנָשִׁים, כְּמוֹ שֶׁלָּמְדוּ חֲכָמִים עַל עֲבָדִים בִּגְזֵרָה שָׁוָה "לָהּ" "לָהּ" מֵאִשָּׁה, שֶׁכָּל מִצְוָה שֶׁהָאִשָּׁה פְּטוּרָה גַּם הָעֶבֶד פָּטוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן מ"ו:

בוספק של תורה להחמיר לענין שהן אינן מוציאות ידי חובה את האנשים החייבים מן התורה כי שמא הן פטורות מן התורה וכל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. אבל איש שאינו מחויב בדבר מן התורה כגון שלא אכל כדי שביעה יכול להוציא הנשים שאכלו כדי שביעה כמו שיכול להוציא את האנשים שאכלו כדי שביעה מטעם שיתבאר בסי' קצ"ז:

בוְסָפֵק שֶׁל תּוֹרָה לְהַחֲמִיר, לְעִנְיַן שֶׁהֵן אֵינָן מוֹצִיאוֹת יְדֵי חוֹבָה אֶת הָאֲנָשִׁים הַחַיָּבִים מִן הַתּוֹרָה, כִּי שֶׁמָּא הֵן פְּטוּרוֹת מִן הַתּוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן.
אֲבָל אִישׁ שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר מִן הַתּוֹרָה, כְּגוֹן שֶׁלֹּא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה — יָכוֹל לְהוֹצִיא הַנָּשִׁים שֶׁאָכְלוּ כְּדֵי שְׂבִיעָה, כְּמוֹ שֶׁיָּכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁאָכְלוּ כְּדֵי שְׂבִיעָה, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קצ"ז:

גוכן אשה מוציאה את האיש שלא אכל כדי שביעה ואפילו היא ג"כ לא אכלה כדי שביעה שמכל מקום היא מחוייבת מדברי סופרים כמותו וכן מוציאה את הקטן שהוא חייב מדברי סופרים כדי לחנכו במצות. אבל הקטן אינו מוציא את האשה שאכלה כדי שביעה שמא היא מחוייבת מן התורה אבל מוציא הוא את מי שלא אכל כדי שביעה אפילו הוא א[יש] כיון שאינו חייב מן התורה אלא מד"ס ואפילו אם הקטן גם כן לא אכל כדי שביעה שמכל מקום הוא חייב מדברי סופרים כמותו שברכת המזון אינה דומה למגילה והלל וברכות קריאת שמע ושאר מצות שעיקרן מדברי סופרים שאין הקטן שהגיע לחינוך מוציא את הגדול לפי שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי אלא שמחנכין אותו כדי שיהא רגיל במצוה זו ויהיה סריך כמנהגו כשיגדל לפיכך אינו בדין שיוציא את מי שהוא גדול כבר אע"פ שחיובו אינו אלא מדברי סופרים כיון שהקטן גם חיוב זה אינו חייב אלא משום להרגילו לכשיגדל שאז יתחייב חיוב זה של דברי סופרים אבל בברכת המזון מה שמחנכין את הקטן לברך אחר אכילתו לשובע כשיגדל שהוא חיוב מן התורה לפיכך כשם שהוא מוציא את הגדול שלא אכל כדי שביעה אם הוא אכל כדי שביעה כך מוציאו אם לא אכל כדי שביעה כיון שחינוכו כשלא אכל כדי שביעה מועיל לו להרגילו כמו כשאכל (ו)יותר:

גוְכֵן אִשָּׁה מוֹצִיאָה אֶת הָאִישׁ שֶׁלֹּא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה, וַאֲפִלּוּ הִיא גַּם כֵּן לֹא אָכְלָה כְּדֵי שְׂבִיעָה, שֶׁמִּכָּל מָקוֹם הִיא מְחֻיֶּבֶת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹתוֹ, וְכֵן מוֹצִיאָה אֶת הַקָּטָן שֶׁהוּא חַיָּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בְּמִצְוֹת.
אֲבָל הַקָּטָן אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָאִשָּׁה שֶׁאָכְלָה כְּדֵי שְׂבִיעָה, שֶׁמָּא הִיא מְחֻיֶּבֶת מִן הַתּוֹרָה, אֲבָל מוֹצִיא הוּא אֶת מִי שֶׁלֹּא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה אֲפִלּוּ הוּא אִ[ישׁ] , כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וַאֲפִלּוּ אִם הַקָּטָן גַּם כֵּן לֹא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה, שֶׁמִּכָּל מָקוֹם הוּא חַיָּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹתוֹ, שֶׁבִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֵינָהּ דּוֹמָה לִמְגִלָּה וְהַלֵּל וּבִרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וּשְׁאָר מִצְוֹת שֶׁעִקָּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁאֵין הַקָּטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ מוֹצִיא אֶת הַגָּדוֹל, לְפִי שֶׁהַקָּטָן מִצַּד עַצְמוֹ כְּשֶׁהוּא עַתָּה פָּטוּר לְגַמְרֵי אֶלָּא שֶׁמְּחַנְּכִין אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רָגִיל בְּמִצְוָה זוֹ וְיִהְיֶה סָרִיךְ כְּמִנְהָגוֹ כְּשֶׁיִּגְדַּל, לְפִיכָךְ אֵינוֹ בְּדִין שֶׁיּוֹצִיא אֶת מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל כְּבָר אַף עַל פִּי שֶׁחִיּוּבוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כֵּיוָן שֶׁהַקָּטָן גַּם חִיּוּב זֶה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם לְהַרְגִּילוֹ לִכְשֶׁיִּגְדַּל, שֶׁאָז יִתְחַיֵּב חִיּוּב זֶה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֲבָל בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מַה שֶּׁמְּחַנְּכִין אֶת הַקָּטָן לְבָרֵךְ אַחַר אֲכִילָתוֹ לָשֹׂבַע כְּשֶׁיִּגְדַּל שֶׁהוּא חִיּוּב מִן הַתּוֹרָה, לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מוֹצִיא אֶת הַגָּדוֹל שֶׁלֹּא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה אִם הוּא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה — כָּךְ מוֹצִיאוֹ אִם לֹא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה, כֵּיוָן שֶׁחִנּוּכוֹ כְּשֶׁלֹּא אָכַל כְּדֵי שְׂבִיעָה מוֹעִיל לוֹ לְהַרְגִּילוֹ כְּמוֹ כְּשֶׁאָכַל (וְ)יוֹתֵר:

דוכל זה שנשים וקטנים מוציאים אחרים ידי חובתן הוא כשאחר אינו יודע לברך בעצמו אבל היודע לברך בעצמו אינו רשאי לצאת בשמיעה אפילו מהמחויב כמותו אלא ע"י זימון בשלשה ונשים וקטנים אין מזמנין עליהם כמ"ש בסי' קצ"ג שהם אין מברכין בזימון:

דוְכָל זֶה שֶׁנָּשִׁים וּקְטַנִּים מוֹצִיאִים אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן הוּא, כְּשֶׁאַחֵר אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ, אֲבָל הַיּוֹדֵעַ לְבָרֵךְ בְּעַצְמוֹ — אֵינוֹ רַשַּׁאי לָצֵאת בִּשְׁמִיעָה אֲפִלּוּ מֵהַמְחֻיָּב כְּמוֹתוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי זִמּוּן בִּשְׁלֹשָׁה, וְנָשִׁים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קצ"ג, שֶׁהֵם אֵין מְבָרְכִין בְּזִמּוּן:

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org

Kehot Publication Society · CC BY-NC · sefaria.org