Orach Chayim, Siman 163

אדין מי שאין לו מים והמאכיל לאחרים ובו ב' סעיפים:
אסור לאכול בלא נטילה אפילו אם רוצה לכרוך ידיו במפה או אוכל בכף שאינו נוגע בפת גזירה שמא יגע. ואפילו המהלך בדרך והגיע עת האוכל ולא מצא מים אם יודע שיש לפניו מים ברחוק ד' מילין צריך להמתין עד שיגיע לשם ואם יש מים לאחריו בפחות ממיל צריך לחזור לשם אע"פ שנחוץ לדרכו. אבל אם יש ברחוק מיל לאחריו ויותר מד' מילין לפניו יכרוך ידיו במפה ויאכל פתו או דבר שטיבולו במשקה או אוכל ע"י כף וכן אם הוא ספק אם ימצא מים בתוך ד' מילין. ושומר גינה או פרדס דינו כלאחריו לפי שאי אפשר לו לעזוב שמירתו כל כך עד שילך מיל ויחזור אבל היושב בביתו צריך לילך ד' מילין אם יודע שימצא מים:

1דִּין מִי שֶׁאֵין לוֹ מַיִם וְהַמַּאֲכִיל לַאֲחֵרִים, וּבוֹ ב' סְעִיפִים:
אָסוּר לֶאֱכֹל בְּלֹא נְטִילָה, אֲפִלּוּ אִם רוֹצֶה לִכְרֹךְ יָדָיו בְּמַפָּה אוֹ אוֹכֵל בְּכַף שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּפַּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִגַּע.
וַאֲפִלּוּ הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ עֵת הָאֹכֶל וְלֹא מָצָא מַיִם, אִם יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו מַיִם בְּרִחוּק ד' מִילִין — צָרִיךְ לְהַמְתִּין עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְשָׁם. וְאִם יֵשׁ מַיִם לְאַחֲרָיו בְּפָחוֹת מִמִּיל — צָרִיךְ לַחֲזֹר לְשָׁם אַף עַל פִּי שֶׁנָּחוּץ לְדַרְכּוֹ.
אֲבָל אִם יֵשׁ בְּרִחוּק מִיל לְאַחֲרָיו וְיוֹתֵר מִד' מִילִין לְפָנָיו — יִכְרֹךְ יָדָיו בְּמַפָּה וְיֹאכַל פִּתּוֹ אוֹ דָּבָר שֶׁטִּבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה, אוֹ אוֹכֵל עַל יְדֵי כַּף. וְכֵן אִם הוּא סָפֵק אִם יִמְצָא מַיִם בְּתוֹךְ ד' מִילִין.
וְשׁוֹמֵר גִּנָּה אוֹ פַּרְדֵּס — דִּינוֹ כִּלְאַחֲרָיו, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲזֹב שְׁמִירָתוֹ כָּל כָּךְ עַד שֶׁיֵּלֵךְ מִיל וְיַחֲזֹר. אֲבָל הַיּוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ צָרִיךְ לֵילֵךְ ד' מִילִין אִם יוֹדֵעַ שֶׁיִּמְצָא מַיִם:

בהמאכיל לאחרים א"צ נטילת ידים והאוכל צריך נטילת ידים אע"פ שהמאכיל נותן הפת לתוך פיו והוא אינו נוגע בפת גזירה שמא יגע והמאכיל אף שנוגע לא גזרו עליו לפי שלא גזרו על נגיעת חולין אלא על אכילה משום סרך תרומה ובמאכיל שהוא דבר שאינו מצוי לא גזרו. ואסור להאכיל למי שיודע בו שלא נטל ידיו משום ולפני עור לא תתן מכשול ואפילו הפת של האוכל רק שמושיטו לו אסור לסייע ידי עוברי עבירה כמו שיתבאר בסימן שמ"ז:

2הַמַּאֲכִיל לַאֲחֵרִים — אֵין צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. וְהָאוֹכֵל — צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּאֲכִיל נוֹתֵן הַפַּת לְתוֹךְ פִּיו וְהוּא אֵינוֹ נוֹגֵעַ בַּפַּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִגַּע. וְהַמַּאֲכִיל, אַף שֶׁנּוֹגֵעַ — לֹא גָּזְרוּ עָלָיו, לְפִי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל נְגִיעַת חֻלִּין, אֶלָּא עַל אֲכִילָה מִשּׁוּם סֶרֶךְ תְּרוּמָה, וּבְמַאֲכָל שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי — לֹא גָּזְרוּ.
וְאָסוּר לְהַאֲכִיל לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו, מִשּׁוּם "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל". וַאֲפִלּוּ הַפַּת שֶׁל הָאוֹכֵל, רַק שֶׁמּוֹשִׁיטוֹ לוֹ — אָסוּר לְסַיֵּעַ יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שמ"ז:

Vocalized Edition - Kehot Publication Society