Addenda - sichos and letters 15

1273א ד ר

. . . וע"פ הוראת חכמינו ז"ל במשנתם, באחד באדר משמיעים על השקלים ועל הכלאים, דלכאורה אינה מובנת השייכות דשני הענינים, ועד — שמשמיעים ומכריזים על שניהם ביום אחד.

ויש לבאר בדרך אפשר^* — ע"פ דברי מפרשי טעמי המצות, באיסור ענין כלאים, כי משנים עי"ז חוקי הטבע ודרכיו, שהטביע בורא עולם ומנהיגו שיהי' דשא עשב ועץ עושה פרי למינהו דוקא.

ובהתאם לזה — משמיעים על השקלים, שיהיו קרבנות צבור מתרומה חדשה דוקא, שאין לערב שנה בשנה.

ואדרבה — מקדימה המשנה, (שגם ההקדמה — תורה היא), ההכרזה על השקלים להכרזה על הכלאים,

אף שלכאורה דין קדימה להכרזה על הכלאים, כי ההקדם בזה מוכרח (בכדי שלא יזרע בנתיים כלאים) וכן האיסור — כל השנה תדיר הוא, וכאו"א מוזהר ע"ז — מה שאין כל זה בשקלים, ובפרט שאפשר לשקלם גם באיחור זמן, כיון שתורמין גם על העתיד לגבות.

ומובן ע"פ האמור — כי בכדי שתהי' הנהגה הרצוי' בעולם, ההתחלה היא ותלוי זה בהנהגת בני ישראל בעניניהם באופן זה, ומרוחניות — משתלשל בגשמיות.

ולכן לאחרי שבי"ד מביאים בפועל הלכה של תורה ושולחים בכל ערי ישראל ומכריזין שיביאו שקליהן, כי אין לערב שנה בשנה בנוגע לקרבנות וענינים רוחנים אשר בעולם, משתלשל מזה גם לזרע (הצומח) בארץ (הדומם) שיהי' למינהו דוקא.

ועד"ז במצות גמ"ח, שהיא מעלה הגדולה בצדקה השקולה כנגד כל הקרבנות — על ידי שבני ישראל עושים בזה בסבר פנים יפות, הנה מעשיית המצוה — משתלשל למטה בהמצטרך לאדם בכל צרכיו בבני חיי ועד למזוני (לחם — צומח) ועד לקיום ההבטחה, עשר בשביל שתתעשר כפשוטה — בכסף וזהב (דומם),

ובמדה כנגד מדה — בספ"י של מלכו של עולם — כל הנ"ל, רוויחי.

(ממכתב יום ג' סדרה ופרשת אם כסף תלוה תשכ"ד)

1274כמה דרגות בשמחה:

א) עבדו את ה' בשמחה; שמחה זו היא מכוסה בהעבודה וטפילה אלי'. שהרי העיקר הוא העבודה אלא שהעבודה צריכה להיות בשמחה.

ב) מועדים לשמחה; ביו"ט השמחה גלוי' והשמחה עצמה היא מצוה ודבר עיקרי. אבל מ"מ השמחה היא שמחת החג — בענין של מצוה.

ג) משנכנס אדר מרבים בשמחה; שמחה זו אינה מסובבת בסיבת איזה דבר מצוה, כי אם, מרבים בשמחה, איזה שמחה שתהי', גם שמחה בעניני הרשות, כי העיקר היא השמחה.

ד) שמחת פורים; חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע. אינו מרגיש כלל לא רק את סיבת השמחה כ"א גם השמחה עצמה. הוא שקוע כל כך בהשמחה עד שאינו מרגישה כלל.

והיינו אשר שמחת פורים היא מצד עצם הנפש שלמעלה מטעם ודעת ולכן אינה נרגשת בידיעה.

(משיחת פורים תשח"י)

א

אף שבנוגע לקריאת המגילה אמרו שאינה נקראת אלא עד ט"ו (מגילה ב, א), אבל הציווי „מרבים בשמחה" נוגע לכל ימי החודש, וכלשון רז"ל (תענית כט, א); משנכנס אדר מרבים בשמחה. וכמש"נ; והחודש אשר נהפך להם (אסתר ט, כב).

ואם כן הוא הרי בכל יום ויום מימי חודש אדר צריך להרבות בשמחה, שמחה יתירה על השמחה שבימים הקודמים. (כי כאשר השמחה היא באותה המדה שבימים הקודמים, בלי הוספה וריבוי, אינה שלימות השמחה, כיון שנתיישנה (שלכן לברכת חתנים צריך בכל פעם פנים חדשות). והרי אמרו משנכנס אדר מרבים בשמחה, שמכניסת חודש אדר צריך להרבות בשמחה בכל יום). ונמצא, שביום ט"ו לחודש אדר צריך להרבות גם על השמחה שבפורים עצמו, ביום ט"ז — שמחה גדולה יותר וכו', עד שביום האחרון שבחודש אדר צריכה להיות שמחה מופלגה ביותר.

שמחה פורץ גדר. ולזאת שמחה המופלגה שביום האחרון שבאדר, נותנת הכח והסיוע להמשיך את הגאולה דחודש ניסן, שבו נגאלו ובו עתידין להגאל (ר"ה יא, א. שמו"ר פט"ו, יא), כי השמחה שבחודש אדר ובפרט ביום האחרון שבו, פורצת את גדרי הגלות ומביאה את הגאולה השלימה והאמיתית, ע"י משיח צדקנו שנאמר בו (אגדת בראשית ס"פ סג. רש"י בב"ר ס"פ פה) עלה הפורץ לפניהם. בקרוב ממש.

(משיחת ש"מ ניסן תשי"ז)