Addenda - sichos and letters 5

1252נזכה ב"ב ממש לגילוי ביום השלישי יקימנו שזהו ע"י משיח צדקינו — ונעשה ע"י הקדמת יפוצו מעיינותיך חוצה

— עיין בשיחת שמח"ת ר"ץ אות לב ואיל^* —

שהוא גילוי אור החסידות, ובפרט אחרי המאסר בפב' שיצא לחירות ביום השלישי, יום שהוכפל בו כי טוב טוב לשמים וטוב לבריות (קדושין מ, א) שזהו הדיוק חוצה דוקא

ולהעיר מסש"ב פל"ב נק' בשם בריות כו'

— והוא ע"י זה האיש שני־אור אור כי טוב ופועל בעצמו ב"פ אור בגימט' אהבה גו'^* בכל מאדך (עיין שיחת כ' כסלו צ"ג אות יז) והכלי לזה ואהבת לרעך.

(ממכתב ב' ס"ז לחודש כסלו תש"ד)

1253עפי"ז צריך ביאור כפל הלשון שכותב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע באגרתו הקדושה „והיא היא תורת הבעש"ט ז"ל" — שתי פעמים היא?

אמנם, כלל הוא בתורה: „שנה עליו הכתוב — לעכב". וכלל זה הוא בהקדש דוקא. בחולין אין צריך להדגיש ב"פ^א) ודי באמירה פעם אחת, ורק בהקדש הוצרך הכתוב לשנות ב"פ לעכב.

והרי הדברים מתמיהים; עניני ההקדש חמורים ומדוייקים יותר מאשר הענינים של חולין. ואם בעניני חולין, כשאומר הכתוב פעם אחת, אנו יודעים שהוא לעיכובא, הרי ק"ו בהקדש שהי' די לומר פעם אחת. וכלל התורה הוא להיפך ז!

אך ביאור הדברים הוא; כשאדם מקדיש איזה דבר, הוא מאחד ומחבר שני^* ענינים נפרדים והפכים: חומר הגשם ורוחניות, ורוחניות שעיקר ענינה הבדלה והפרשה (שזהו פי' המלה קדושה) וחיבורה עם חומר הגשם, הרי זה חיבור של ב' הפכים.

אפשריות חיבור ואיחוד זה נתחדשה בשעת מ"ת

קודם מ"ת היו הגשמיות ורוחניות זו נפרדות בהחלט ובגזירה זו מזו, ובמ"ת ניתן הכח שע"י תומ"צ יוכלו לאחד הגשמיות והרוחניות. וכמאמר רז"ל^ח); כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, כשביקש ליתן התורה ביטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים ואני המתחיל שנאמר וירד ה' על הר סיני ואל משה אמר עלה אל ה'. עכ"ל. זאת אומרת אשר קישור ואיחוד הגשמיות עם הרוחניות אינו מצד סדר הבריאה וכח האדם, כי אם, מצד כחו של הקב"ה, „ואני המתחיל", שניתן בשעת מ"ת לכאו"א מישראל.

מכיון שההקדש (קישור הגשמיות והרוחניות) אינו מצד האדם עצמו כ"א מצד כח הבורא, הסברא נותנת שעבודת האדם בזה אינה מעכבת כ"כ. — בחולין, שהזיכוך שנעשה ע"י עבודת האדם בהגשמי הוא בגדרי הגשמיות גופא, זיכוך זה הוא בכח האדם, במילא פשוט שעבודת האדם מעכבת. אמנם בהקדש שפעולתו הוא רק בכח הבורא כנ"ל, הי' אפשר לחשוב שעבודת האדם אינה מעכבת כ"כ, לכן הוצרך הכתוב לשנות ב"פ, להדגיש שגם בהקדש מעכבת עבודת האדם. כי הגם שההקדש נעשה בכח הבורא דוקא, מ"מ כח זה נותנים להאדם כשממלא את עבודתו דוקא.

ובזה יובן גם כפל הלשון „והיא היא" שבאגה"ק הנ"ל; כי תורת הבעש"ט ותורת אדמו"ר הזקן — תורת החסידות הכללית ותורת חסידות1254חב"ד — ענינם תורת החולין לעשותם קדשים. עיקר ענינם לעשות מכל דבר וענין — קדושה. עניני הגוף לא פחות מאשר עניני הנפש, שלכן הודיעו והכריזו שגם הפשוט שבפשוטים יכול להגיע לדרגא הכי נעלית ע"י עבודתו בעניניו „הפשוטים".

שלכן חל בזה הכלל שאם לעכב — צ"ל דוקא שנה עליו, ולכן אומר „והיא היא" שלעיכובא ובדוקא היא תורת הבעש"ט.

תכלית כל הבריאה היא לעשותה הקדש. ז. א. לעשות את כל העולם דירה לו ית'.

בהנחה זו אשר כל העולם הוא הקדש (בהעלם, שצריך האדם לגלותו), יבוארו כמה יסודות עיקריים של שיטת הבעש"ט.

אחד היסודות של שיטת הבעש"ט הוא: השגחה פרטית. כל פרט ופרט של הבריאה, גם הפרט היותר פחות ופעוט (למראה עיני האדם) הוא בהשגחה פרטית, וגם פרט היותר פעוט נוגע הוא לכללות הרצון וכוונת הבריאה עד לבחי' מחשבה הקדומה ד"אדם קדמון" — מדריגה הכי נעלית בקדושה דסדר ההשתלשלות).

ולכאורה, מהו הקישור של פרט היותר פחות שבדומם עם הרצון ד"אדם קדמון"? אמנם, להיות שתכלית כל ענין בבריאה הוא לעשותו הקדש — מובדל ומופרש — הרי כל פרטי הבריאה בגדר קדושה הם.

עוד יסוד עיקרי בשיטת הבעש"ט הוא; לעולם ה' דברך נצב בשמים. ופירש הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים להוותם, כי אילו היו מסתלקות ממנה כרגע ח"ו היתה נעשית אין ואפס ממש כמו קודם הבריאה. וכמו שהוא בהרקיע, כך הוא בכל פרטי הנבראים, אשר כל קיומם הוא רק מצד הכח אלקי שמהוה אותם תמיד^ז).

וגם ביסוד זה ניכרת שייכות הבריאה ל"הקדש".

הפעולות הנעשות ע"י דיבור האדם, אמרה תורה אשר יכול לחזור מהם רק תוך כדי דיבור ולא אח"כ. אמנם בהקדש יש דין מיוחד והוא; יש שאלה בהקדש, שע"י שאלתו עוקר את ההקדש ונעשה חולין כמו שהי' קודם שהקדיש. ומובן מזה אשר פעולת ההקדש שבאה מהדיבור אינה פעולה שנגמרת מיד ואינה קשורה להפועל, כי אם, היא פעולה נמשכת^ח), וקשורה בהפועל אותה, ולכן יש שאלה בהקדש, כי זהו עוד יותר מתוך כדי דיבור, כי אם בתוך הדיבור, כי הפעולה (הדיבור) לא נגמרה עדיין)).

1255וכמו שההקדש היא פעולה נמשכת, כך הוא כל הבריאה, שכולה היא פעולה נמשכת תמיד מכח האלקי המהוה אותה. שהרי ענין הבריאה הוא „הקדש".

וענין זה אשר תכלית הבריאה היא „הקדש", קישור גשמיות ורוחניות עילאית, הוא אחד היסודות בשיטת הבעש"ט ובהנהגתו. שיטת הבעש"ט היא לקשר גם את התחתון ביותר עם העליון ביותר, וכידוע^י) שהבעש"ט התענה והתפלל כמה תפלות בכדי אשר גם בהיותו עסוק בענינים נעלים ביותר, יחודים והדומה, הנה בשעת מעשה תהי' לו שייכות גם עם עניני עוה"ז הגשמי, ענינים הכי פשוטים.

וקישור התחתון ביותר עם העליון ביותר, מתבטא גם בכללות התגלות תורת החסידות ; מצד האחד החסידות היא רזין דרזין, ולאידך גיסא, נתגלתה ע"י הבעש"ט, אדמו"ר הזקן והבאים אחריהם, גם להמון, עד הפשוטים ביותר.

מהיסודות העיקרים בשיטת הבעש"ט היא גם ענין „אהבת ישראל". הבעש"ט נ"ע אמר; לפעמים יורדת נשמה למטה בעוה"ז על משך שבעיםשמונים שנה בכדי לעשות פעם אחת איזו טובה ליהודי בגשמיות ובפרט ברוחניות^יא).

וענין זה, כמו שארי הענינים שבשיטת הבעש"ט, נתבאר בארוכה ע"י אדמו"ר הזקן מייסד שיטת חסידות חב"ד, במשבצות החכמה בינה ודעת (ר"ת חב"ד).

רבינו הזקן הפסיק פעם באמצע תפלתו ביו"כ, פשט את טליתו והלך לקצה העיר להכין מאכל ומשתה עבור יולדת. מובן גודל מעלתה של תפלת יו"כ אצל רבינו הזקן, ובכל זה הפסיק מתפלתו בכדי לעשות טובה ליהודי.

ויתירה מזו; רבינו הזקן לא נמנע מלהשתדל מלהפגש עם אינו יהודי, הנמשך משלש קליפות הטמאות^יב), גם כשהי' חשש קרוב לודאי שיבזה אותו וכו' ובלבד שאפשר יהי' מזה איזה טובה ליהודי. וכידוע הסיפור איך שרבינו הזקן הלך במיוחד להפגש עם צורר היהודים דערזשאווין אף שביזה אותו להשתדל עבור אשה אחת מישראל בענין של ממון.

סיפורים אלו הוראה הם בעבודתינו ועד לחיי היום יומיים ; לא להסגר בד' אמות של עצמו בטענה מה לי ולהאנשים פשוטים. וע"ד המסופר בש"ס^יג) (תורה (שבע"פ) מלשון הוראה) שכהן גדול סיפר דברים עם ערבי אחד1256בשוק (ביו"כ) ונתזה צינורא מפיו על בגדיו כו'. ואם כהן גדול שעבודתו בקודש וקדה"ק הלך ביו"כ בשוק ולא חשש שיטמא, הרי זה הוראה אשר לפעמים, זה שמצד עצמו מקומו ועבודתו בקדה"ק — צריך דוקא לצאת לשוק לספר דברים עם ערבי וכו' ואף אם זה יעמיד בספק עבודתו ביום זה בקדה"ק, ומזה ק"ו למי שאינו במדריגת כהן גדול. (וסרה קושיית החדא"ג שם. ובלאה"כ לא זכיתי להבין דבריו כי הרי ז'^* ימים לפני יו"כ מפרישין כה"ג למחנה שכינה דוקא (עיין ירושלמי ריש יומא) ופשיטא בערב יו"כ).

ישנם הטוענים אשר מצד מיעוט ושפלות הערך של דורנו זה אין הדור ראוי וכלי לתורת החסידות, הרי אדרבה ואדרבה, כל ענין החסידות הוא לקשר את התחתון ביותר עם העליון ביותר.

ידוע^יד) ביאור רבינו הזקן על התגלות תורת החסידות בזמנו: משל לבן מלך שנחלה בחולי עצום והרופאים אמרו שאין תרופה למחלתו רק בדרך סגולה לשחק אבנים טובות לערבם במים ולשתות מהמים ההם. אמנם אבנים טובות כאלו לא נמצאו גם באוצר המלך ורק בכתר מלכות. בינתיים הורע מצבו של בן המלך כ"כ עד שהרופאים אמרו שספק אם יקבל את מי הרפואה לתוך פיו. ויאמר המלך אשר כדאי לשחוק את האבן היקרה (שבה תלוי' כל חשיבות הכתר) גם על הספק, פן ואולי תגיע טפה אחת לתוך פיו של בנו וירפא מחליו.

ואם בדורות ההם הוכרחו לתורת החסידות, בדור יתום זה שחולי הבן הוא ביתר שאת, הרי העצה היחידה שנשארה היא אך ורק להפיץ עוד יותר את תורת החסידות בכל החוגים, וכדאי וכדאי לשחוק את האבן ואשר חלק ממנה ישפך לחוץ, ובלבד שטיפה אחת תחדור לתוך לבם של ישראל, שעי"ז יתקרבו לאביהם שבשמים.

וכשנפיץ את מעינות תורת החסידות חוצה, בודאי תקוים הבטחתו של מלך המשיח שענה *^א) למורנו הבעש"ט על שאלתו אימתי קא אתי מר — לכשיפוצו מעינותיך חוצה.

(משיחת י"ט כסלו תש"כ)