Addenda - sichos and letters 46

1342ולפי שכוונת בריאת הרע היא בשביל אפשרות הבחירה, שזהו מצד טובו יתברך (בכדי ששכר העבודה לא יהי' נהמא דכיסופא), נאמר על זה הלשון „נותן" — בעין יפה.

וידיעה זו אשר גם מציאות הסט"א אין כוונתה לנגד לעבודת האדם, כ"א אדרבה, בכדי שעל ידה יגיע למעלה עליונה יותר, פועלת אשר העבודה תהי' בנקל יותר^יח). וזהו מ"ש „ראה" דוקא, כי שמיעה תופסת רק בחיצוניות וראי' — בפנימיות, שצריכה להיות הראי' וההסתכלות במהותו הפנימי של הרע (קללה), שאמיתית כוונתה הוא לסייע לקדושה.

עפ"י הנ"ל תובן גם שייכות פ' ראה לחודש אלול*1)): א) בחודש אלול מאירים י"ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות ויכול האדם לחשוב, אשר מכיון שמאירה בחינה זו אין זקוק לעבודה כלל, לכן נאמר ראה אנכי גו' ברכה וקללה, אשר מציאות הרע ישנה גם לעומת בחינות הכי נעלות כנ"ל. ב) חודש אלול הוא זמן התשובה שענינה להפוך זדונות לזכיות ולכן קוראים אז פ' ראה — ההודעה והנתינת כח במעלת התשובה, שעל ידה מגיעים למעלה גם מצדיקים גמורים*10)).

(משיחת ש"פ ראה תשכ"ב)

1343ביאור התירוץ (על זה שימי חודש אלול הם ימות החול), הוא (בדא"פ). ענין היו"ט הוא שנמשך בהם תוספות אור וגילוי שאינו בהתלבשות כל כך, שלכן אסורים הם בעשיית מלאכה^ז), ויש סתירה לקבלת אור זה — עשית מלאכה, עובדין דחול (דוגמת המלך בהיכל מלכותו, שאין נכנסים כי אם כו'). משא"כ הענין דחודש אלול הוא גילוי י"ג מדות הרחמים לכאו"א מישראל, גם מי שחטא כו', בהמצב בו נמצא — שדה, והארת יגמה"ר הוא הכנה שיהיו יכולים לעשות תשובה^א). וכן גם בנוגע להעבודה דאהוי"ר שבאלול (שאז האוי"ר הם נעלים יותר)) צריכים לעוררם ע"י אתעדל"ת דוקא)) כי יגמה"ר הם רק נתינת כח לעבודה.

אלא שמ"מ, הארת יגמה"ר הוא בשדה ולא במדבר, כי מדבר הוא בחי' „ארץ לא זרועה, שהם המעשים והדיבורים והמחשבות אשר לא להוי' המה"^א); ולקבל את הארת יגמה"ר צריכים לעורר את הקבעומ"ש עכ"פ, היציאה (ממדבר) לשדה עכ"פ ולקבל את פני המלך^ח). (אלא שעבודה זו היא בחי' „שדה" (דקדושה), חרישה וזריעה), לא כביו"ט).

כל הענינים שבתורה, גם המשלים, מדוייקים הם בכל פרטיהם. ולכאורה אינו מובן לשון רבינו הזקן שם „יוצאין אנשי העיר . . בשדה" שלשון זה מורה שמקומם הוא בעיר אלא שעכשיו יצאו לשדה^י), והרי לכאורה (בהנמשל) הוא להיפך; מקומם הוא בשדה והחידוש דאלול הוא הארת יגמה"ר גם במקומם הם, בשדה?

והביאור בזה; הטעם מה שבכאו"א מישראל נרגשת הארה זו דיגמה"ר הוא מצד שרש נשמתו. וזה מרמז רבינו הזקן באמרו „יוצאין אנשי העיר . . בשדה", שהטעם מה שישראל מרגישים את יגמה"ר הוא לפי שהם „אנשי העיר"^יא), אלא שלפי שעה נמצאים הם בשדה, בגלות הגוף ונה"ב. ואף שהם1344בגלות, הרי „אינו דומה מעלת השר עם היותו בשבי' למעלת הדיוט"^יב). ולהיותם „אנשי העיר", לכן גם בהיותם בשדה, מקבלין אור פניו ית' — הארת יגמה"ר.

עוד ענין בלתי מובן, לכאורה, בלשון רבינו הזקן בהמשל שם: מלשון המשל משמע שבתחלה מקום המלך הוא בשדה (שהרי אינו כותב „שהמלך יוצא לשדה") ואילו בנמשל, הרי מקום המלך הוא בהיכל מלכותו, אלא שיוצא במיוחד לשדה, בכדי שיוכלו כולם להקביל פניו?

והביאור בזה; אף שבנוגע להגילויים, כשהמלך נמצא בשדה ירידה היא לגבי כמו שהוא בהיכל מלכותו, דבהיותו בהיכל מלכותו הוא בכתר מלכות ולבושי מלכות וכו', משא"כ בהיותו בשדה, הרי באמת, זה עצמו שהמלך מוותר על גילוי כתר מלכותו ולבושי מלכותו ויוצא לשדה בכדי שיוכלו כולם להקביל פניו, מוכיח שהתשובה של אלו הנמצאים בשדה יקר ונוגע בעצמותו יותר מאשר כתר ולבושי מלכותו (וכדוגמת עבודת בעלי תשובה שמגעת למעלה יותר מעבודת הצדיקים). כי לבושי וכתר מלכותו, הם תוארים; ועצמותו ית' הוא בשדה דוקא 117)), וכידוע שבתחתונים דוקא הוא דירה לעצמותו ית'.

והנה במשל הנ"ל, כותב רבינו הזקן „ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו, ואח"כ בבואו להיכל מלכותו כו'". ולכאורה, מכיון שעצמותו ית' הוא בשדה דוקא כו' כנ"ל, לאיזה צורך ומהו העילוי בההליכה לעיר? והענין; ב"דירה" ב' ענינים^יד) ; א) בדירה נמצא כל העצם (וכמו בדירת האדם שעצמותו דר בהדירה) — וזה נעשה ע"י קיום המצות במעשה דוקא. ב) בדירה נמצא הדר בגילוי. ולכן צריכים גם לגילויים.

ואף שעבודה זו היא בחודש תשרי, מ"מ כותב רבינו הזקן ענין זה בהמשל המבאר העבודה דחודש אלול; וי"ל שמרמז בזה, אשר גם תחילת העבודה דקב"ע, היציאה להקביל פניו ית' בשדה, צריכה להיות על מנת ובאופן ללכת אחריו אח"כ לעיר ולהיכל מלכותו, שאז באים מהעבודה דאלול להעבודה דר"ה עשי"ת וכו', עד להגילוי דשמע"צ — יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך.

(משיחת ש"פ נצבים תשכ"ב)

בשיחת חג הפסח תרצ"ד (לקו"ד קטז, א) מתאר כ"ק מו"ח אדמו"ר את מצב הרוחות בחדש אלול בליובאוויטש. ובתחילת הפיסקא שם: „נאָך שבת נחמו האָט מען שוין אָנגעהויבן לערנען נאָך מעריב לקיים מ"ש קומי רוני בלילה^טז), און ווען עס איז אָנגעקומען שבת מברכין אלול האָט מען שוין1345אָנגעהויבן פילן דעם אלול — אויר כו'". ואינו מובן, מדוע סידר את ב' הענינים — ההוספה בלימוד לאחר שבת נחמו וההנהגה דחודש אלול — בפיסקא אחת^י), והרי לכאורה שני ענינים שונים הם?

וביותר א"מ, דבפיסקא שלפ"ז מצייר את ההנהגה ד"בין המצרים". והרי ההנהגה הקשורה בשבת נחמו שייכת לכאורה לההנהגה דבין המצרים, כי הנחמה (דשבת נחמו) היא על הענינים דבין המצרים, וא"כ הרי מתאים לכאורה לסיים את הפיסקא ע"ד בין המצרים בענין ההנהגה שלאחרי שבת נחמו (ומסיימין בטוב), והפיסקא שלאחרי זה — להתחיל בההנהגה דחודש אלול?

ויש לבאר ע"ד הידוע בענין התשובה — נקודה התיכונית דחודש אלול — אשר אף שהתשובה היא למעלה מהתורה (שלכן מכפרת היא גם על הפגמים ועברות דת"ת), מ"מ „גילוי" כל ענין התשובה הוא ע"י התורה דוקא. וכן בנוגע לעבודת האדם: עם היות שעיקר העבודה בחודש אלול הוא עבודת התשובה, אעפ"כ, זה עצמו „מתגלה" ע"י ת"ת; בכדי לידע גודל הכרח התשובה ואיך לשוב וכו', צריך להוסיף ולהרבות בלימוד התורה, ובפרט בלימוד פנימיות התורה^כז), המבארת את עניני התשובה באר היטב^כח).

ולכן סידר כ"ק מו"ח אדמו"ר את ענין ההוספה בלימוד בפיסקא אחת עם ההנהגה דחודש אלול, שמרמז בזה, שהעבודה דחודש אלול — תשובה — קשורה היא בהוספה בלימוד התורה. וכפי'^* סיום הכתוב אני לדודי ודודי לי — ר"ת אלול — „הרועה בשושנים", דב"שושנים" — ב' פירושים^יט) ; תליסר עלין דרחמי (מקום התשובה), וששונים בתורה.

ב' בחינות בתורה^כ) ; א) בחינת גשם דתורה, אתעדל"ע שע"י אתעדל"ת. ב) בחינת טל תורה, אתעדל"ע מצד עצמה. וגם בחינה זו ישנה באופן לימוד התורה ע"י האדם; באופן זה „הדיבור של האדם הוא בתכלית הביטול בעצמותו עד שאין הדיבור בא מצד עצמו כלל אלא נדבר בו דבר ה' זו הלכה ממילא ומאליו"^כא), וכמ"ש תען לשוני אמרתך כעונה אחר הקורא^כב).

1346יגמה"ר הם למעלה מהשתלשלות, בחינה שאין אתעדל"ת מגיע שם. ומזה מובן, ששייכות יגמה"ר לתורה היא, בעיקרה, ללימוד התורה באופן דתען לשוני אמרתך.

שייכות לימוד התורה באופן דתכלית הביטול — לחודש אלול גם מרומז הוא ע"י הזכרתו בתחלת פרשת ראה (שקוראין בר"ח אלול או בשבת שלפניו^כג)): כי אם אל המקום אשר יבחר גו' (יב, ה) אל המנוחה ואל הנחלה (שם ט) והי' המקום אשר יבחר ה"א בו לשכן שמו שם (שם יא) — בנו לכם בית הבחירה בירושלים (פירש"י שם).

עיקר החפץ במשכן (ומקדש) הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון^כד), וענין הארון הוא: א) תורה כמ"ש (מ"א ח, ט) אין בארון רק שני לחות האבנים, ב) בארון לא הי' שום עבודה 286)) (כמו בשאר כלי המשכן) ; ענינו הוא שהי' כלי להגילוי שמלמעלה^כח) — ונועדתי לך שם ודברתי גו'. ודוגמתו — לימוד התורה בתכלית הביטול^כז).

1347ההוראה מהנ"ל בנוגע לפועל;

בימי חודש אלול — וגם בהימים שלפני זה, משבת נחמו — צריך להרבות בלימוד התורה — גליא דתורה ובפרט בלימוד פנימיות התורה. (ומה שלא השלימו בהימים שמשבת נחמו עד עכשיו, צריך להשלים בהימים שמכאן ולהבא, ובאופן דכפלים לתושי' כמבואר באגה"ת פ"ט). והלימוד צריך להיות בביטול — תען לשוני אמרתך, שעי"ז תומשך ההשפעה מלמעלה באופן דצדקה1348— כהצירוף דשם הוי' שמאיר בחודש אלול^כח): ס"ת „וצדקה תהיה לנו כי" — צדקה ולא שכר מוגבל כפי ערך העבודה, בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בבני חיי ומזוני רויחא.

(משיחת ש"פ ראה תשכ"נ)

1349הוספות אלול

פ"י ואילך. ועוד. ומש"פ בדרך אמת לזח"א כ, א סק"ד כדעה הא' — צע"ג. ולולא דמסתפינא נ"ל שאינו להרח"ו, כיון שהוא היפך המבואר בכל כתהאריז"ל כנ"ל. וכבר כתבו שכמה הערות מס' אמרי בינה נתערבו, בשגגת המדפיסים, בס' דרך אמת).

רחום (ספר חסידים סי' רנ. מהר"ל מפראג בס' נתיבות עולם נתיב התשובה פ"ו. ומש"ש ראי' לדבריו מזח"ג הנ"ל ומהש"ס — לא זכיתי להבין כי אדרבה משם מוכח כדעת האריז"ל).

והחלטה בעניני סתרי תורה — הרי צ"ל עפ"י הכרעת חכמי הקבלה)), ובפרט שהם ראו גם דברי התוס' ור"נ וכו'. ובכ"ז החליטו כנ"ל. וכבר כתב האזולאי בפי' לס"ח שם וז"ל; רבינו והתוס' בפ"ק דר"ה חקרו למנות י"ג מדות מפני שבימיהם ז"ל לא נתגלה ספר הזהר הקדוש. ושם ובכתבי רבינו האריז"ל גילו לנו מנינם וסודם, עכ"ל.

וע"פ נגלה י"ל דתלוי בהגרסא בש"ס, דהנה גרסת הרי"ף והרא"ש היא אשר דרשת ר"י שם דברית כרותה ליגמה"ר כו' באה תיכף אחרי הדרשה על הוי' הוי', ולכן אפשר לומר דזהו התחלת יגמה"ר — וידוע ע"ד שייכות הרא"ש ובעלי התוס' (אשר ר"ת מראשיהם). וכן ע"ד שייכות הרי"ף והגאונים —

משא"כ להגרסא בש"ס שנתפשטה ונתקבלה אצלינו — הדרשה דברית כרותה ליגמה"ר מקדים לה הש"ס התיבות א־ל רחום וכו' (ועייג"כ גרסת הע"י) ה"ז ראי' מכרעת דהתחלת המנין היא א־ל — וכמ"ש המהר"ל שם ראי' זו ובטו"א הובא בעץ יוסף. (ובדקדוקי סופרים לא הביא שינוי גרסא זו).

והנה ברא"ש שם הקשה דאם לא תימי כשיטת ר"ת למה פשט המנהג דהצבור כשחוזרין יגמה"ר בקול רם מתחילין מהתיבות הוי' הוי'.

והתירוץ מובן עפמ"ש בכתהאריז"ל שם, דשני שמות הוי' אלו הם מקור כל יגמה"ר. ומובן ע"פ דא"ח עפמ"ש בלקו"ת ד"ה והי' ביום ההוא יתקע פ"ד. ובתו"א מקץ סוף הביאור לד"ה כי אתה נרי (ועפ"ז יש לתרץ בפשיטות הפסיקתא ומדרש שוח"ט לדעת האריז"ל). או אין פשט ווערטער: הצבור אומרים: (אתה) הוי' הוי' (אנו מבקשים שתהי') א־ל רחום ג'.

מה שהקשה שם עוד ברא"ש דנוצר חסד לאלפים צ"ל מדה אחת — כבר מתורץ בתוס' שם . . .

(ממכתב כ' מנ"א, תש"ח)