Addenda - sichos and letters 42

1334ואתחנן

שני פעמים כתוב בפ' ואתחנן (ד, לה. שם לט) „הוי' הוא האלקים אין עוד". בפסוק אתה הראת גו' ובפסוק וידעת גו'. ולכאורה, החילוק שביניהם הוא רק שבפסוק אתה הראת הוא בדרך סיפור ובפסוק וידעת — בדרך ציווי, אבל באמת שונים הם גם בתוכן הענין. שלכן שונים הם גם בלשון — לא רק בנוגע עבודת האדם, שבפסוק וידעת מוסיף תיבת „היום" (כי ידיעת האדם צריכה להיות אחרי הקדמת העבודה של „היום" כדלהלן) והתיבות „והשבות אל לבבך", כ"א, גם בהתיבות המבארות את תוכן היחוד; א) בפסוק אתה הראת — „כי הוי' הוא האלקים" ובפסוק וידעת (מוסיף) „בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". ב) בפסוק אתה הראת — „אין עוד מלבדו", ובפסוק וידעת — „אין עוד" (בלי תיבת מלבדו).

כללות החילוק שבין ב' הכתובים; הידיעה שב"אתה הראת" הוא כפי' הפשוט של „הראית" גילוי בדרך מלמעלמ"ט^א); במ"ת נמשך לכל ישראל מלמעלה בחי' הראי' במהות ועצמות דהוי' ואלקים. ומ"ש וידעת היום הוא בבחי' מלמטלמ"ע, שהאדם תהי' בו הידיעה וההכרה בכח עצמו (ד"ה וידבר אלקים תש"ד פ"ד). והנה, כאשר הגילוי הוא מלמעלה, נראה בכל דבר את שרשו שלמעלה, ולכן לא נזכר ב"אתה הראת" „בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", כי בשעת מ"ת, לא נראה מלכתחילה השמים והארץ למציאות, וראו במוחש איך שכל מציאות השמים הוא שם הוי' וכל מציאות הארץ הוא שם אלקים. וכל החידוש שבהידיעה היתה רק אשר „הוי' הוא האלקים", דהוי' ואלקים כולא חד. משא"כ בהידיעה שמלמטלמ"ע, גם כשישנה הכרת היחוד בבחי' השמות — הוי' הוא האלקים — אינו מספיק, וצריך לייחדו ית' גם בהנבראים שלמטה — בשמים ממעל ועל הארץ מתחת^ב).

וזהו גם הטעם מה שבפסוק וידעת לא נאמרה תיבת „מלבדו", השוללת בתכלית כל מציאות זולתו ית' — כי היחוד שבדרך מלמטלמ"ע אינה שוללת את מציאות העולם^א), אלא דהגם שישנה מציאות דשמים וארץ, מ"מ מיוחדות הן בתכלית היחוד, „ואינן נקראות (לעצמן) בשם כלל, אפילו בשם עוד שהוא לשון טפל" (תניא ח"ב פ"ו).

1335מההפרש שבין הגילוי מלמעלמ"ט להעבודה מלמטלמ"ע; בהעבודה שמלמטה עלול ענין השינויים^א) יותר מבהגילוי שמלמעלה. ולא עוד, אלא שבעבודת האדם צריך להיות שינוי (ועלי') מיום ליום, כיון שהאדם ע"י עבודתו צ"ל מהלך, ולא עוד אלא שאמתית ענין ההילוך הוא עליות ושינויים שלא בהדרגה^ה). ואעפ"כ, תיבת „היום", שמורה על העדר השינוי — שתמיד, בכל מצב ומצב הוא „היום" — נאמרה בפסוק וידעת דוקא. כי היחוד הבא ע"י העבודה שמלמטה, עם היות שאינו שולל את מציאות הנבראים כנ"ל, בו דוקא מתבטא אמיתית ענין אחדותו יתברך^ח), שגם כשישנו למציאות, מ"מ מיוחד הוא עמו ית' בתכלית היחוד. ויחוד זה הוא מצד העצמות דוקא, שהוא כל יכול ונושא הפכים. ולכן בפסוק זה דוקא נאמרה תיבת „היום" — כי בהיחוד שמלמטלמ"ע דוקא מתבטא ומתגלה מהותו ועצמותו ית', שלמעלה מכל ענין השינויים — אפילו בדקות דדקות שישנו גם בהיחוד הנמשך מלמעלמ"ט (כיון שלא בא ע"י עבודה)^ז).

הכח שיש בישראל ליחוד זה שבדרך מלמטלמ"ע הוא מצד עצם נשמתם הקשורה בעצמות. ולכן, ההתבוננות והידיעה וההשבה אל הלב אשר הוי' הוא האלקים גו', בהד' שליבות שבתפלה, התחלתה וראשיתה היא התעוררות עצם הנשמה שלמעלה משינויים — בחי' „היום", המתבטאת באמירת „מודה אני", הודאה וביטול שמצד עצם הנשמה).

(משיחת ב' דחג השבועות תשכ"ג)