Addenda - sichos and letters 39

1327פ נ ח ס

עה"פ^א) ויכפר על בני ישראל, אמרו רז"ל^א): „שעד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים". ואינו מובן, מה נשתנה עון פעור מהעשרה נסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר, שלא מצינו בהם^ח), שיצטרכו תמיד לכפרה כהעון דפעור?

והביאור: „פעור (הוא) על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי וזו היא עבודתו"), היינו שעושים הפסולת — לחשיבות ועיקר)).

חטא זה בגשמיות, משתלשל הוא (ככל הענינים הגשמיים) מענינו בדקות, ברוחניות;

כמו שהפסולת של מאכל הגשמי ענינו הוא — שהמאכל מתברר ע"י הקרבים, והמובחר שבו נעשה דם בלב ומחי' את הגוף והפסולת נדחה לחוץ, כן ההשפעה שמלמעלה מתבררת ע"י המלאכים הנקראים קרבים, והמובחר שבו הוא התענוג המובחר (שנמשך בג"ע) ומהפסולת שבו — נשתלשלו התענוגים דעולם שלמטה הימנו; וכן מעולם לעולם ועד לעוה"ז ועד להתענוגים הגשמיים, כסף וזהב כו')). וכשהאדם (שמצד מעלת מהותו, צריך להיות התענוג שלו בענינים רוחניים^ז)) מחשיב ומתענג ועד שעושה עיקר את התענוגים הגטמיים (שהם פסולת) — הרי זהו"ע פעור בדקות, שממנו נשתלשל עון פעור כפשוטו.

וז"ש^ג בעון פעור „אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה", כי, כנראה במוחש, גם אחרי הקדמת התפלה וכו', כשבא למלאות צרכי הגוף — לפעמים רבות נכשל „בעון פעור" — מתענג ועד שנעשה מושקע — בענינים הגשמיים.

עפי"ז יובן מה שעון פעור הי' דוקא בסמוך לכניסתם לארץ אחרי שתמו כל אנשי דור המדבר,

כי הסיבה שנשקע בענינים הגשמיים הוא מפני שמדמה אשר ההצלחה בפרנסה וכדומה — תלוי' בעיקר בכחו ועוצם ידו ובתהלוכות סדרי הטבע,1328ושוכח אשר הוא יתברך הנותן לו כח לעשות חיל, וכל עניני הטבע אינם אלא כלים ולבושים לברכתו של הקב"ה (אלא שכך עלה ברצונו יתברך)), אשר הברכה ד"וברכך הוי' אלקיך" תהי' „בכל אשר תעשה")*9).

ולכן, בהיותם במדבר, שהמזון שלהם הי' — מן, לחם מן השמים, וראו במוחש אשר לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר^י), לא הי' נתינת מקום לטעות להחשיב את הדברים הגשמיים כו'^יא), ורק כשהתחילה ההכנה וכניסה לארץ, שהותחלה^יב) העבודה ד"ארץ נושבת", הנהגה טבעית, הי' אז מקום לטעות דפעור.

כפרת (קינוח והעברת 18))) החטא דפעור הוא ע"י בקנאו את קנאתי — מס"נ דפנחס^יד). מצד השגת השכל אפשר לטעות, כי מאחר שרצה"ע הוא אשר הברכה שמלמעלה תהי' „בכל אשר תעשה" דוקא, בלבושי הטבע, אפשר לטעות אשר העלם והסתר הטבע הוא הסתר אמיתי ח"ו (מאחר אשר הוא יתברך עצמו עשה את ההעלם), ולכן זקוק להעבודה דמס"נ וקב"ע, אשר אז מכירים את האמת, אשר הטבע עצמה היא אלקות.

(משיחת ש"פ בלק תשכ"ג)

1329ומבואר במ"א^א) שכאשר הוא מרגיש שיש לו כמה מניעות ונסיונות באיזה מצוה, אשר קיום מצוה זו קשה לו יותר מקיום שארי המצות, הרי זו הוראה אשר ענין זה הוא הוא הענין השייך לנשמתו עפ"י הגורל, ולזאת מנגד על זה היצה"ר בכל תוקף, כי הוא ענין הנוגע ביותר.

וזוהי התשובה לאלו הטוענים, מפני מה תובעים מהם ענינים שונים אשר לא תבעו אותם כ"כ בזמן אחר או במקום אחר? ומוצאים כמה וכמה טענות ואמתלאות שאין הענינים נוגעים כל כך — הנה כל מה שמוצאים יותר ויותר אמתלאות על העדר הכרח הענינים, הרי זה עצמו הוראה אשר ענינים אלו הן הן הנוגעים לנשמתם עפ"י הגורל, ולכן מוצא היצה"ר כמה וכמה ראיות שאין הענינים נוגעים כל כך.

והנה בגורל יש ב' דיעות ; א) בירור. הגורל מברר חלק השייך לראובן וחלק השייך לשמעון. ב) קנין. לא רק שהגורל מברר אשר חלק זה שייך לראובן וחלק זה שייך לשמעון, אלא שגם מקנה להם את חלקם, ואין צריכים לעשות קנין אחר. כמבואר דעות הרמב"ם והראב"ד ועוד בזה.

וכמו"כ י"ל בענין הגורל שלמעלה, שהגורל שלמעלה מברר אשר ענין פלוני שייך אל נשמתו, וגם מקנה לו הענין, ועבודתו היא להביא את זה בפועל.

וידיעה זו אשר כבר הקנו לו הענין וכל עבודתו הוא רק לקרב ולמהר ולגלות זאת, הרי עי"ז עבודתו היא בשמחה יותר ובחיות.

(משיחות י"ב תמוז ה'תשי"ז)