Addenda - sichos and letters 38

א. בניסים ובברכתם — כמה חילוקי דרגות^א). וסדרם מלמעלה למטה; למעלה מכולם — נס שנעשה לעצמו. למטה מזה — שנעשה לאביו (בין כשהנס נעשה קודם שנולד, שגם אז הוא למטה במדריגה מנס שנעשה לעצמו, בין כשנעשה לאחר שנולד, שגם אז, מצד השייכות דאב ובן מתייחס הנס אליו ביותר מבהסוגים דלהלן). למטה מזה — שנעשה לרבו^ב), כי ברא כרעא דאבוה ואביו מביאו לחיי עוה"ז ומקצתו לחיי עוה"ב, ורבו — רק לחיי עוה"ב. ולא עוד, אלא שאביו הוא ודאי עפ"י תורה מצד החזקה, משא"כ העוה"ב שנותן לו רבו, ספק בדבר, דאפשר שלימוד התורה הי'^* שלא כדבעי^ח). למטה מזה — נס שנעשה לאדם מסויים, כי שייכותו לאדם מסויים היא שייכות יותר רחוקה.

אמנם, נס שנעשה לנשיא הדור, אינו כנס שנעשה לאדם מסויים, לרבו ולאביו, כי אם, כמו לעצמו ממש. כי ההתקשרות של הנשיא עם אנשי דורו אינה התקשרות של שני דברים (גם לא כהתקשרות דאב ובן^*), כ"א, הם גוף אחד ממש; כל אנשי הדור — אברים הפרטים, היונקים ומקבלים חיותם מהנשיא — הראש^ח).

1322ולא עוד, אלא שי"ל שנס שנעשה לנשיא נעלה הוא (גם בנוגע לאנשי דורו) גם מנס שנעשה לעצמו — כמעלת הראש על שאר האברים, שנוסף אשר הראש הוא נעלה יותר, הרי הוא גם המקור המשפיע חיות לכל האברים^ח), וחיות זה עצמו כשהוא עדיין בראש — ה"ה רוחני ונעלה יותר מכאשר כבר נמשך באברים^ז).

ועפי"ז יש לבאר הטעם מה שחג הגאולה י"ב וי"ג תמוז נקרא בשם „מועד המועדים"), כי מועד ענינו — שנעשה בו נס, וי"ב תמוז הוא מועד ונס הכללי, נסו של ראש ישראל, שממנו נמשכים כל המועדים ונסים פרטים.

ב. מההפרש שבין עבודת הבירורים להעבודה דנסיונות));

עבודת הבירורים היא בכוחותיו הגלויים של האדם העובד, והעבודה היא בהגבלה, שעל כל דבר יש דין בשו"ע איך לברר כו', והעבודה דנסיונות היא מצד בחי' יחידה של האדם העובד, שלמעלה מכחות הגלויים, והעבודה היא שלא בהגבלה. שלכן כמה צדיקים מסרו את נפשם גם על ענינים שהדין עפ"י שו"ע הוא יעבור ואל יהרג (וכמו כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה שבעת היותו במאסר מסר את נפשו, ובמס"נ בפועל, להניח תפלין, שלא לעבור זמן ק"ש ועוד^י) — אף שזה הי' שלא בשעת גזירות השמד וגם שלא בפרהסיא) — כי מצד גילוי יחידה שבנפש, אין מדידות והגבלות^יא).

והנה כל ההעלמות וההסתרים הם רק לגבי כחות הגלויים, שעבודתם מגעת בבחי' ההשתל', אבל לגבי בהי' יחידה מתבטלים ההעלמות וההסתרים1323דנה"ב^יב), כי בבואה דבבואה לית להו^יג), ולכן כשמעורר את היחידה שלו, מתבטל במילא הנסיון. ולא רק שהנסיון אינו מסתיר לגבי האדם, כ"א, מצד התעוררות היחידה שלו המעוררת את בחי' „יחיד", מתגלה האמת אשר אין עוד מלבדו — גם בהנסיונות עצמם (כי בבחי' יחיד אין שום הגבלות כלל ופועל גם במקום התחתון ביותר), אשר גם הם אין מנגדים כו' ואדרבה. וכמו שהי' בגאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר גם הם עצמם (אף שנשארו בתקפם) הוכרחו לסייע בשחרורו^יד).

וכ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה, נשיא הדור, פתח 18)) את הצנור לכאו"א, שיוכל לעמוד נגד כל הנסיונות מניעות ועיכובים, ואשר ע"י העבודה במס"נ, לא רק שהמניעות יתבטלו כ"א אדרבה — יסייעו לעבודתו.

ב. בשנת תרנ"ז — לפני פעמיים שלשים שנה — הי' כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע חולה ביותר, הרופאים במקומו לא יכלו לעמוד על מחלתו ונסע למאסקווע, הרופאים במאסקווע אמרו שאין לו תקוה, בבואו מהרופאים אמר להרבנית (שטערנא שרה) ז"ל אשר ע"פ דברי הרופאים ברצונו לנסוע לארץ ישראל, הרבנית בשמעה זאת, שאלה אצלו, מה יהי' עם החסידים ? וענה; הרי נשאר כאן בננו (היינו כ"ק מו"ח אדמו"ר) לבסוף פעלו אצלו שלא יסע.

סיפורים שהרביים מספרים הרי פשיטא שהם לתכלית ענין, הוראה בעבודה.

גופא בתר רישא אזיל. לזאת, כל מה שאנו יודעים יותר מעלת הראש, „רישא" — צריך להיות ה"אזיל" למעלה בתוקף יותר.

מסיפור הנ"ל אנו רואים גודל הפלאת מעלת כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר זה שהי' נשיא חב"ד וממלא מקום אבותיו, אינו רק מצד ענין הירושה בלבד, כ"א גם מצד מעלת מציאות עצמו.

ענין הירושה נעלה ונפלא הוא וכידוע אשר היורש אינו מציאות אחרת מהמוריש כ"א אשר מציאות המוריש נעתקה במציאות היורש כמ"ש תחת אבותיך יהיו בניך, כדמוכח בגמרא^ח). אך מסיפור הנ"ל נראה אשר נשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה גם מצד מעלת מציאות עצמו.

(שהרי כ"ק אביו אדמו"ר מהורש"ב נ"ע אמר שברצונו ליסע לאה"ק ת"ו ובנו ישאר כאן, היינו ששניהם יהיו בעלמא דין, א' יהי' מנהיג במקום פלוני ואחד במקום פלוני).

זה הי' בשנת תרנ"ז, מאז עד שנת תר"ף עבד — כ"ק מו"ח אדמו"ר —1325עבודתו בקודש ונתעלה יותר ויותר. בשנת תר"ף ניתוספה בו גם מעלת הירושה, ומשנת תר"ף התעלה בקדש משך שלשים שנה עד שנת תש"י.

וע"י ההתבוננות בכל מעלות אלו של ה"רישא" — מובן עד היכן ועד כמה צריך להיות ה"אזיל".

ג. ההתקשרות לנשיאינו, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל השמחה, צריכה להיות בכל כחות הנפש, שלא ישאר בנפשו כח או ענין שאינו מקושר.

התקשרות כח המחשבה הוא ע"י מחשבה בדברי הרב. כח הדיבור — ע"י הלימוד בדבור את תורת הרב. כח המעשה — ע"י עשיית הענינים שרצה והנהיג כ"ק מו"ח אדמו"ר.

נוסף על זה, הנה כל הנ"ל צריכים לעשות בהרגש הלב (מדות) ובהבנה והשגה (מוחין) וברצון ותענוג. שעי"ז הוא מקשר את כל כחות נפשו.

אמנם כל אחד יודע בעצמו אשר לפעמים חסר ההתקשרות בא' מכחות נפשו. ועצה היעוצה לזה הוא נתינת צדקה, אשר במעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו, הרי ע"י נתינת הצדקה הוא מעין התקשרות בכל חיי נפשו (כמבואר בתניא פל"ז).

ובפרט כאשר נתינת הצדקה הוא באופן שעבודא דר' נתן, דר"נ אומר הנושה מנה בחבירו וחבירו בחבירו מוציאין מזה ונותנים לזה, היינו אשר הוא משעבד עצמו לרבינו ולזאת הוא נותן מעותיו על הענינים שרבינו משועבד להם, כפי הדין אשר מוציאין מזה ונותנים לזה.

וזהו טעם למנהג הטוב שהונהג אשר בי"ב תמוז (בשעת ההתועדות) מתנדב כ"א על המוסדות „אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש" אשר באה"ק ת"ו ובחו"ל, ושמא מילתא היא, אשר התלמידים יתחנכו כפי רצון וכוונת רבינו בעל השמחה, אשר כל רואיהם יכירום כי זרע ברך הוי' המה.

ולהיות אשר התנדבות זו נוגעת לענין ההתקשרות כנ"ל, לזאת הרי בהפרסום אין שום מעלה, הלואי שלא יקלקל. לזאת המנהג הוא אשר כל אחד נותן את נדבתו בחשאי ובהצנע לכת, ובפתקא מיוחדת כותב את שמו ושם אמו, בכדי שיזכירו אותו על הציון.

וגדולה מעלת הצדקה שנאמר עלי' ובחנוני נא בזאת. בכל הענינים כתיב לא תנסון את הוי' ויש מונין זה במספר הלאווין^ח). אבל בצדקה)) כתיב ובחנוני נא בזאת, שמותר לבחון את הקב"ה, והקב"ה בטוח שיעמוד בהבחינה1326(ער וועט זיכער באַשטיין די בחינה) שיקיים את הבטחתו עשר בשביל שתתעשר, שיברך בעשירות ובאופן ברכתו של הקב"ה, יברכך בממון וישמרך מן המזיקין, היינו אשר ישתמשו בהעשירות על דברים בריאים ושמחים (געזונטע זאַכן און פרייליכע זאַכן) הוא ובני ביתו.