Likkutei Sichos
Addenda - sichos and letters 19
1278פ' ז כ ו ר
כאשר יצאו ישראל ממצרים ע"מ ללכת להר סיני לקבל את התורה, עמד עמלק באמצע הדרך ולא הניח את ישראל ללכת להר סיני לקבל את התורה. אפשריות על זה הי' כי ישראל עצמם רפו ידיהם מדברי תורה (ברפידים). כי כל זמן שישראל חזקים בתורה ומצותי' אזי אין שום אומה יכולה לשלוט בהם, ורק כאשר רפו עצמם מהתורה, הנה הגם אשר לא עזבו לגמרי את התורה כ"א רפו בלבד, רפיון וחלישות, הנה זהו נתינת מקום שיבוא עמלק וימנע אותם מקבלת התורה לגמרי.
ההוראה מזה היא; ישנם כאלו שחושבים די ומספיק שאלמוד פ"א שחרית ופ"א ערבית, די ומספיק שאקיים את המצוות לצאת ידי חובתי בלבד ולמה לי להדר בזה? על זה היא ההוראה. אשר רפיון וחלישות זו נוגע לא רק לענין ההידור בתורה ומצות כ"א גם נתינת מקום הוא אשר עי"ז יתבטל ח"ו מתומ"צ לגמרי.
ואם הוא רוצה לישאר יהודי שומר תומ"צ (על צד היותר פחות עכ"פ, לא להתבטל מזה לגמרי) מההכרח הוא להתחזק בכל כחו בתומ"צ, בלי שום רפיון וחלישות כלל.
וזהו ענין זכירת מעשה עמלק בכל יום ויום. אשר תמיד עלינו לזכור שלא לתת (ניט צולאָזן) שום נתינת מקום להקרירות דעמלק, כי אם להתחזק בכל תוקף בתומ"צ, בחמימות וחיות.
פ ו ר י ם
א. דובר בהמאמר (ד"ה חייב אינש) הענין דחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידעי כו'. והפירוש דלא ידעי הוא; מען זאָל ניט ליגן אין אייגענעם דעת. ועפי"ז הנה ענין דלא ידעי הוא אותו הענין דטבילה במקוה, כמ"ש הרמב"ם רמז לענין הטבילה במקוה, שיטבול את עצמו במי הדעת הטהור, ועי"ז יתבטלו אצלו הדיעות הבלתי רצויות.
והנה הדין בטבילה הוא שצריך לכסות את כל גופו, אפילו שערותיו, במים. ואם לאו לא עלתה לו טבילה. והענין ברוחניות הוא, שיהי' כולו מכוסה במי הדעת, עד שלא ירגיש את מציאותו כלל לאיזה מציאות בפני עצמו, מבלעדי מי הדעת, (וכמו דגים שבים שכל חיותם הוא כשהם בתוך המים דוקא), דזהו ענין טבילה אותיות הביטול.
והנה בדין הטבילה יש הפרש אם טובל את עצמו במים מכונסים או שטובל את עצמו במי מעין. דבמים מכונסים צריך שיעור של מ' סאה, משא"כ1279במי מעין, היינו מים שמחוברים עם מקורם, מטהר בכל שהוא. דגם כאשר טובל את עצמו בטיפה אחת, אבל אותה הטיפה מכסה את כל גופו
— ובאמת הנה במחשבה עיונית אפשר לצייר שיטבול את כל גופו בטיפה אחת. שהרי אין צריך שיעור לכמות המים שיכסה את כל גופו, ולזאת הואיל וגם טיפה אחת היא איזה כמות של מים, הרי אפשר למשוך את הטיפה שתהי' דק מאד (אויסציעהן די טיפה זייער דין) עד שתכסה את כל גופו —
הנה אם טיפה זו היא מי מעין, נטהר גם בכל שהוא.
והענין ברוחניות הוא ; מים הוא תורה. גליא דתורה נק' מים מכונסים, לפי שהתורה נתלבשה בשכל אנושי וכו' עד ששייך שילמוד תורה ויהי' נפרד ממקורו. משא"כ פנימיות התורה נק' מי מעין, שמחוברים תמיד במקורם, שהרי המדובר בפנימיות התורה הוא רק בעניני אלקות וכו'.
וזהו שמי מעין מטהרים בכל שהוא, דכאשר לומד פנימיות התורה, הנה גם אם הלימוד וההשגה הוא רק משהו, מ"מ בכח פנימיות התורה הוא לטהר את האדם גם בכל שהוא. אבל דרוש לזה תנאי אשר בטיפה זו יתכסה כל גופו, היינו אשר כל עניניו במשך כל היום יהיו מתאימים ללימוד פנימיות התורה שלמד והשיג. אַלע זיינע ענינים זאָלן זיין דורכגעדרונגען מיט די חסידות וואָס ער האָט געלערנט. ואזי הנה גם אם השגתו קטנה היא, בכחה לטהר אותו.
ב. איתא בתקוני זוהר ומובא בספרים בפירוש יום הכפורים, דפירושו הוא כ־פורים. דיוה"כ הוא שוה לפורים. ואחד הענינים שמשתוים יוה"כ ופורים הוא אשר בשניהם ישנו ענין הגורל. פורים הוא על שם הפור הוא הגורל, וביוה"כ הי' הגורל על ב' השעירים, איזה שעיר לה' ואיזה שעיר לעזאזל.
אמנם יש חילוק עיקרי בין יוה"כ לפורים. ביו"כ כתיב ועניתם את נפשותיכם, והעינוי צריך להיות בכל הפרטים, עד גם בנעילת הסנדל, היינו שהעינוי מקיף את האדם מקדקדו ועד כף רגלו. אמנם בפורים הוא להיפך. צריך להרבות בסעודה ובמשלוח מנות ולבסומי ביין. היינו שביוה"כ צריך להיות ההפשטה מכל הענינים הגשמיים ובפורים צריך להרבות באכילה ושתי' והדומה.
והנה ענין הגורל הוא העבודה שלמעלה מטעם ודעת ומגיע למעלה מהשתלשלות (כמו שנתבאר בהמאמר באריכות), שזהו ג"כ הענין דלא ידעי, הביטול שמבטל את הטו"ד שלו (כנ"ל בסעיף א'). ולפי"ז יוקשה מהו"ע הריבוי דאכילה ושתי' בפורים ? איך זה מתאים לענין הגורל והעבודה דלא ידעי, שענינה הוא תכלית הביטול?
אך הענין הוא, דתכלית הכוונה הוא אשר גם בהיותו שייך לענינים גשמיים, הנה גם אז יהי' בתכלית הביטול דמס"נ שלמעלה מטעם ודעת. וזהו1280מעלת פורים על יו"כ, דביו"כ הנה הביטול דמס"נ הוא ע"י ההפשטה שמפשיט את עצמו מכל הענינים הגשמיים, משא"כ בפורים הנה גם בהיותו עסוק בהדברים הגשמיים, הנה את הגשמיות גופא הוא מזכך כל כך, עד אשר עושה מהגשמיות גופא, ביטול שלמעלה מטעם ודעת.
וזהו חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידעי. ופירש"י לבסומי ביין. דהנה ישנו בוסם הבא בסיבת דברים רוחניים. ע"ד דאיתא בגמרא (ב"ב עג) מתי מדבר כו' דמי כמאן דמיבסמי. אמנם העבודה דפורים הוא לבסומי ביין גשמי דוקא, ומ"מ הנה היין הגשמי עצמו יביא את האדם לבחי' לא ידעי — מס"נ שלמעלה מטעם ודעת.
וימי הפורים הוא נתינת כח על כל השנה. אשר לא רק בשעת התורה והתפלה כ"א גם בשעת עסקיו בדרך ארץ יהי' כולו מסור ונתון להוי'* בתכלית הביטול.
ג. כפי המבואר בדא"ח, הנה היו כמה ענינים אשר אסתר עשתה על דעת עצמה, שלא שאלה את מרדכי. וההוראה מזה בזמנינו הוא, אשר ישנם ענינים אשר נשי ישראל צריכים לעשות על דעת עצמם, ואדרבה, הבעל צריך לעשות כדעת האשה (בענינים ההם).
ישנם ענינים בהנהגת הבית אשר הבעל — להיות שהוא מבחוץ להנהגת הבית — חושב שזהו נוגע להחזקת הבית ולחינוך הבנים והבנות, ומשום זה הוא מוותר על כמה ענינים עיקריים. אמנם האשה — להיות שהיא בפנים הנהגת הבית — יודעת היא אשר אין הענינים עיקריים כלל, ובכגון דא כתיב שמע בקולה.
כמובן אשר לא כולם שוים בזה, אמנם הנקודה הכללית והעיקרית בזה היא;
א) מהמעות שמרויחים להכנסת הבית הנה ראשית דבר צריך להקציב הסכום הדרוש לחינוך הבנים והבנות בדרך התורה והמצוה. והנשאר יהי'* לכלכלת הבית.
ב) צריכים להשתדל אשר התעסקות הבעל בפרנסה תהי' באופן כזה אשר יהי' לו פנאי מספיק ללימוד התורה, מספיק כנדרש עפ"י תורה ממנו, אף אשר עי"ז יתעסק פחות יותר בעניני פרנסה, וכל המחמיר בזה הרי זה משובח.
אפשר אשר הבעל, להיותו מבחוץ להנהגת הבית, יטעה ויחשוב על כמה פרטי הוצאה שבבית, אשר בני ביתו לא יוותרו עליהם וענינים עיקריים הם, הנה על האשה שהיא בפנים הענין, להסביר לבעלה אשר ענינים טפלים המה ולדרוש ממנו ובתוקף שלא לוותר על ענינים של תומ"צ בשביל ענינים של מה בכך.
1281הוספות פּורים
הוא, אשר תקבע לעצמה משך זמן בכל יום, כמה רגעים לכה"פ, להתעניין ולעזור לחברותי' בעניני יהדות, וגם בענינים גשמיים. כי הגשמיות של השני הרי אצלו רוחניות הוא. ובשכר זה שעשתה טובה למי שהוא מישראל, איש או אשה
— אשר על כאו"א נאמר אהבתי אתכם אמר ה' והבעש"ט מבאר שהוא באופן החביבות של בן יחיד להוריו —
הנה בשכר זה ישלם לה הקב"ה את שכרה כמה פעמים ככה, אשר כל עניני ביתה יהיו בהצלחה, ותגדל את ילדי', ביחד עם בעלה, לתורה לחופה ולמעשים טובים.
א. הגם אשר החיוב דפורים הוא להיות מבוסם כ"כ עד דלא ידע כו', הרי מובן, דבמה שנוגע לפועל צריך להיות ארור המן וברוך מרדכי. המן — עניני רע — ארורים ומופרכים אצלו ומתרחק מהם בתכלית. ומרדכי — עניני טוב — ברוכים ויקרים אצלו ומהדר בהם בכל מיני הידור. אלא שכל זה אינו מצד הידיעה.
והענין הוא: מלמעלה נותנים כח לעמוד כנגד כל הנסיונות. אלא שיש ומלכתחילה הולך בדרך הישר ויש שחטא כו' ועושה תשובה, ולא ידח ממנו נדח.
ההבטחה דלא ידח ממנו נדח הוא בכולם, כי גם בצדיקים מדקדקים כחוט השערה, ומובטחים שיעשו תשובה על החטאים שבמדריגתם, וכן גם בסתם אנשים מובטחים שיעשו תשובה על החטאים שבמדריגתם.
החטא הוא רק לפי שעה ובחיצוניות, וכמ"ש הרמב"ם בהל' גרושין (ספ"ב) אשר רק היצה"ר אנסו. אונס הוא עוד למעלה יותר משוגג. אבל בפנימיותו קשור הוא בהוי' בתכלית ההתקשרות.
בפנימיות זו שהיא תמיד בשלימות היא למעלה משכל רצון ותענוג, שאפילו זה שעובר במזיד על דברי חכמים, וכל כחותיו, השכל הרצון והעונג, אינם כדבעי, גם הוא בפנימיותו רוצה למלאות רצון הקב"ה. וכדמוכח גם מרמב"ם הנ"ל, לפי שפנימיות זו היא למעלה מכל ההרגשים דשכל, רצון ועונג, והו"ע נקודת היהדות.
וכאשר פנימיות נשמתו מאירה אצלו בגילוי, אזי גם כאשר אין אצלו שום הרגשים, מ"מ הנה כל מחשבותיו דיבוריו ומעשיו הם כפי רצון העליון, מצד גילוי עצם ופנימיות הנשמה.
ועד"מ אדם הנראה במראה (שפּיגעל) הרי כל תנועותיו הם כמו בהאדם עצמו, אף שאין בו שום הרגש כלל, וכן הוא גם ביהודי אשר כל מעשיו נעשים מאליהם כפי רצה"ע וכמרז"ל דמנפשי' כרע.
1282ועי"ז גורם גם למעלה אשר כביכול הוי' צלךא).
וזהו עד דלא ידע כו' כי הגם שהוא אין לו שום הרגשים כלל, מ"מ בפועל הוא כדבעי, כי פנימיות הנשמה מאירה אצלו בגילוי.
וכמו שהי' בימי הפורים אשר ליהודים היתה אורה זו תורה . . ויקר אלו תפלין שמסרו נפשם על זה, וגם תינוקות שלא הגיעו לדיעה אמרו אתך אנחנו בין לחיים כו', שזה בא מצד פנימיות הנפש.
המורם מכל האמור הוא; בימי הפורים צריך להחליט ולהמשיך על כל השנה (וכידוע שבכל המועדים צריך להמשיך ענינם על כל השנה) ולהוסיף באורה זו תורה ושמחה זה יו"ט (מקדש הזמן) וששון זה המילה, הו"ע הכריתת ברית וההתקשרות דכל עניניו לאלקות, ויקר אלו תפלין, הו"ע כללות המצות דהוקשה כל התורה לתפלין, ועי"ז תהי' שנת אורה ישמחה וששון ויקר גם כפשוטו.
ב. אחד הענינים שהיו בהנס דפורים מסופר במגילה, ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם.
לדבר זה, כמו לשארי הדברים דפורים, זכו, אחרי שעמדו כולם, מנער ועד זקן טף ונשים (טף כפשוטו וגם טף בידיעה ובאמונה) משך שנה שלימה (לא רק בר"ה ויו"כ כ"א גם בימי החול, וגם בעסקם בעובדין דחול), בתנועה דמס"נ, ועי"ז זכו אשר גם על ע"ה נפל פחד היהודים.
ולא רק כפשוטו שע"ה התיראו מהיהודים, אלא גם כפירוש הרמ"א, בפירושו מחיר יין, שמפרש דברי הפסוק פחד היהודים, פחד היהודים הוא יראת הוי', שבכל יהודי יש יראת ופחד הוי', הנה פחד זה נפל גם על עמי הארץ. ולא רק פחד בבחי' מקיף כ"א אַז עס האָט דורכגענומען עד שהתיהדו.
ג. כל סיפורי התורה, וכן גם הסיפורים שבמגילת אסתר הנקראת בשם ספרא וצריכה שרטוט כמו ספר תורה, הם הוראות נצחיות.
ההוראה מהנ"ל הוא:
הבחינה על מס"נ (אשר צריך להיות מס"נ עד בכל מאדך, בכל מדה, שכולל גם אלמלי נגדוה, שהוא למעלה מבכל נפשך) אַז ער איז אַ מס"נ איד, הוא כאשר פחד היהודים, הוא יראת ה', נופל גם על הענינים שבסביבתו, ולא רק פחד מקיף, כ"א שפועל גם שינוי בפנימיות.
1283ד. בפרטיות יותר ענין ע"ה הוא; איתא בתניא פמ"ט ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי או"ה. (הטעם מפני מה באמת גוף היהודי שוה לגופי או"ה, כי אם יתראה חילוק בעיני בשר, אז לא יהי' ענין הבחירה, ולכן נדמה כו' בכדי שיהי' ענין הבחירה למטה, ששרשה מהבחירה שלמעלה, ובנו בחרת, שגם היא — הבחירה שלמעלה — היא דוקא כאשר נדמה לגופי או"ה, דירת עצמותו בעוה"ז דוקא).
הוא ובחירתו אחד. וא"כ הרי בגוף היהודי נמצא עצמו"ה. מטעם זה פקו"נ דוחה כל התורה, אף אשר הכוונה בפקו"נ הוא סכנת הגוף, לפי שגם הגוף הישראלי מושרש בהעצמות למעלה משרש התורה.
מאחר אשר גוף היהודי שוה, לעיני בשר, לגופי או"ה, הרי גם צרכי הגוף היהודי הם אותם הצרכים של גופי או"ה, אכילה שתי' וכו'. והם עמי הארץ שבהיהודי עצמו. וזהו ורבים מעמי הארץ מתיהדים, אשר בכל עניני צרכי גופו יהי' ניכר שהוא יהודי. שיתנהג באופן זה.
וזה — מתיהדים סתם — אינו מספיק עדיין, כי אם צריך להיות נפל פחד היהודים, הוא יראת ה', עליהם. שהנהגתו כדבעי לא יהי' מצד חיוב השכל כ"א מצד פחד הוי', כמאמר אפשי ואבי שבשמים גזר עלי.
והוא ע"י ההתבוננות אשר הוי' נצב עליו כו' ובוחן כליות ולב (ראה תניא פמ"א) תמיד בכל מקום שנמצא, עי"ז יפול עליו פחד הוי', ואפילו גם בשעת השינה. ולכן אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן.
ה. וכאשר יהי' פחד היהודים (כפירוש הרמ"א) על עמי הארץ (הם עניני גופו), יהי' גם פחד היהודים, כפשוטו, על עמי הארץ, כפשוטו.
כמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך, אלו תפלין שבראש — שאסור בהיסח הדעת, היינו שיזכור תמיד, גם בעניני הרשות, אשר הוי' נצב עליו, אזי ויראו ממך, שיתבטלו כל הקטרוגים שמצד או"ה, וגם או"ה וועלן האָבן דרך ארץ ופחד פאַר אַ אידן.
כי כאשר נכרי רואה אשר יהודי לומד תורה ומתפלל ושומר שבת וכו', מתבטל, אבל דאָס דערנעמט אים ניט באופן פנימי. כי לענינים אלו אינו שייך. עכו"ם ששבת חייב מיתה, וכן בתורה, וכן בכללות המצות הרי אין זה שייך אליו כלל, כי עכו"ם שעושה מצוה הרי אינו ממשיך עי"ז מאומה. וא"כ ענינים אלו דערנעמען אים ניט באופן פנימי, וגם כאשר רואה אשר יהודי נזהר במסחרו מהשגת גבול ולה"ר כו', דאָס דערנעמט אים אויך ניט באופן פנימי, (כי קיום המל"ת במסחר — שולל מציאות הנכרי שם כנ"ל), אבל כאשר רואה איך שיהודי אוכל ושותה, היינו שנכנס באמצע אכילתו, בין הברכה ראשונה לברכה אחרונה, וואָס צו דעם האָט ער יע אַ שייכות,1284ומ"מ רואה אשר באכילת היהודי יש פחד ה' עליו, דאָס דערנעמט אים באופן פנימי, ונופל פחד היהודי (כפשוטו) על עמי הארץ (כפשוטו) עד אשר מתיהדים — פעולה בפנימיות.
כי באמת א"א כלל אשר אינו יהודי יוכל להעלים על יהודי. שהרי כהמס דונג מפני אש כו'. ורק באמור אלי כל היום אי' אלקך, כחך וחיותך, מדוע לא ניכר בהנהגתך כל היום, בדברי הרשות, אשר יהודי אתה? מצד זה היתה דמעתי גו'.
אבל כשמתנהג באופן הנ"ל, הרי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, לא רק שאין שום דבר מנגד אליו אלא אדרבה, הכל הוא בשבילו, שכל עניני העולם יסייעו לו בעבודתו (שהרי ענין הקליפה באמיתתה הוא כקליפה השומר להפרי)) שיוכל לעבוד את הוי' בלי שום טרדות, וכמ"ש הרמב"ם בהל' תשובה וסוף הלכות מלכים, אשר לא תהי' לו שום דאגות ויעבוד את הוי' במנוחה, וכמו שיהי' לעתיד אשר ומלאה הארץ דיעה את הוי' כמים לים
1285שתי מצות אלו — משלוח מנות ומתנות לאביונים — הן עיקר בענין ימי הפורים. כי סיבת הגזירה הי' — עבודה זרה (השתחוו לצלם*), היפך אמונת ה' אחד ע"י עם אחד. ולכן המצות אשר תוכנם אחדות (של ישראל, שהם חלק אלקה ממעל ממש) הן עיקר בענין החג.
בשתי מצות אלו גופא, עיקר ענין האחדות ופעולתו הוא במצות מתנות לאביונים. כי משלוח מנות הרי הוא — לרעהו, ובזה אין ניכר כ"כ ענין האחדות ואין זקוקים לפעולת המצות — שהרי בלאה"כ ריעים וקרובים הם. משא"כ בנתינת מתנות לאביונים, אביון — שתאב לכל דברח), הן בגשמיות והן ברוחניות, שאין בו שום מעלה כלל, הרי הנתינה — קירוב והתאחדות אפילו עם הפחות ביותר — עם האביון.
ולכן: מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו כו')). כיון שענין מצות אלו הוא קירוב והתאחדות של כל ישראל, הרי כאשר יש לו אפשריות לקרב רחוקים, הרי זה מוטב — בענין האחדות — מלקרב אלה הקרובים בלאה"כ.
הטביע הקב"ה בהבריאה, (שכולה בשביל האדם), אשר דברים הנחוצים ביותר להאדם, בנקל יותר להשיגם17). וכמו הצורך באויר, מזון, לבוש ובית — הנה הלבוש בקל יותר להשיגו מאשר קנין או בנין בית, מזון קל יותר מלבוש, ואויר שנצרך ביותר להאדם (כמרז"לט) על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא מ"ט כל הנשמה תהלל י־ה כו'), מזומן תמיד, בלי טרחא מצד האדם כלל.
וכמו שהוא בצרכי הגוף, כן הוא בצרכי הנפש: המצות שהנשמה מוכרחת וזקוקה להם ביותר, בנקל יותר לקיימם. ובנדו"ד; שתי המצות משלוח מנות ומתנות לאביונים (מכיון שהם עיקר בענין הפורים), בנקל יותר לקיימם משאר המצות דפורים.
קריאת המגילה — הרי צורך במגילה כשרה, בעל קורא (עד שכפרים מוכרחים להקדים מפני זה כו'). קרה"ת — נוסף על הנ"ל — צ"ל בעשרה דוקא. אמירת ועל הנסים — זקוק לסדר תפלה, או לסעודה המחויבת בברהמ"ז וברהמ"ז. ומכש"כ איסור תענית והספד וחיוב השמחה וכו' אשר1286ה"ז תלוי ברגש הלב, ועיקר הציווי הוא (כמו במצות ואהבת)) שיתבונן במוחו בענינים המביאים לשמחה ושוללים ענין התענית וההספד (גם כשמצד עצמו — לולא האיסור — הוא במצב של תענית והספד). משא"כ במשלוח מנות ומתנות לאביונים, אין צריכים להכנות (אפילו ברכה בפני עצמן אין בהן) ובנקל מאד לקיימם, וכשנותן שתי מנות לאדם אחד, ושתי פרוטות לשני אביונים, פרוטה לכל אביון, יוצא ידי חובתו.
אף שמצד עצמן, בנקל יותר לקיים מצות אלו משאר המצות, כי עיקר הן ביותר וכנ"ל — מ"מ, מטעם זה עצמו, מתנכל היצה"ר בכל מיני תחבולות, שלא יקיימו מצות אלו. ולכן, אפילו כמה מאלה שמהדרים בשאר המצות דפורים, הזניחו מצות אלו. ובנוגע לנוער, בנים או בנות — רבה העזובה, וד"ל.
ולכן החובה (והזכות) להשתדל ביותר, ובפרט אלו שיש להם השפעה בסביבתם, ולפרסם בכל מקום שידם מגעת, גודל מעלת מצות אלו, ואשר בנקל מאד לקיימם. ואשר כל אחד ואחת שהגיעו לגיל מצות מחוייבים בהם. ולא עוד אלא שגם הקטנים והקטנות שהגיעו לחינוך, יקיימו בעצמם מצות אלו. ובודאי ובודאי אשר תצליח ההשתדלות ויתוספו המונים המונים מישראל — לקיים המצוה.
ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא — קיום מצות אלו ע"י הקב"ה, שישלח מנות לרעהו — ישראל, אלו שנקראים אחים ורעים להקב"ה, ואפילו לאביונים — אלה הריקים מכל מעלה, שאין בהם לא טעם ולא ריחי) — יתן (וכל הנותן בעין יפה נותן) להם הקב"ה מתנות.
(משיחת ש."ק מבה"ח אד"ש, פ' שקלים, תשכ"ב)
א
. . מצות היום דפורים — משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, וארז"ל (מגילה ז, א ובפוסקים) שצריך לשלוח שני מיני אוכלין לרעהו ושתי מתנות — או מעות או מיני אוכלין — לשני אביונים. וכמה דיוקים יש לדקדק בזה;
א) מהו השייכות דמשלוח מנות כו' לפורים.
1287ואי משום דעשו אותו ימי משתה ושמחה וחייב אינש לבסומי כו'
הלא גם בשויו"ט יש חיוב סעודה וקדוש, וביו"ט אין שמחה אלא בבשר או ביין נוסף בפסח ד' כוסות, ובעיו"כ חייב להרבות באכו"ש — ועיין בערוך השולחן או"ח סתר"ד דמנה הדעות אם הוא דרבנן או דאורייתא — וא"כ; או יתקנו גם בהנ"ל משלוח מנות כו', או דנילף משם ולא יתקנו גם בפורים.
ב) מפני מה במנות נכתב „משלוח", משא"כ באביונים דכתיב סתם.
ואף די"ל דתיבת משלוח קאי אשניהם, בכ"ז הרי לא כתב משלוח מתנות לאביונים ומנות איש לרעהו, ובפרט דלכאורה משובח ביותר המשלוח במתנות לאביונים, כי הרי בצדקה יש מעלה שלא ידע המקבל והנותן זה מזה וכדאי' בב"ב (י, ב) — וזה א"א כ"א כשאינו נותן מיד ליד אלא שולח ע"י גבאי צדקה וכה"ג, משא"כ באיש לרעהו דליכא טעם זה. וא"כ הו"ל לסמוך ענין דמשלוח ל"מתנות לאביונים" מל"מנות לרעהו".
ג) מהו דיוק החיוב רעהו — אחד ושני אביונים.
ד) מפני מה לרעהו מחויב לשלוח ב' דברים, משא"כ לאביון מספיק דבר אחד, ואיפכא מסתברא, דהריבוי צ"ל בענין השייך לצדקה ולא באיש לרעהו. ועדמ"ש ברמב"ם (הל' מגילה ספ"ב) מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, כמו"כ גם בעיקר החיוב הי'* צ"ל רבוי במתנות לאביונים — לא רק במספר האנשים כ"א גם במתנות כל אחד מהם.
ה) מפני מה לרעהו מחויב לשלוח דבר מאכל דוקא ולאביון הוא כרצונו אם מעות או מאכל — אף שמצינו בצדקה דיש מעלה בנותן דבר מאכל דוקא וכדאיתא בתענית (כג, ב) וא"כ כ"ש דפורים דלרעהו שולח מאכל, דלעני עאכו"כ צריך לתת מאכל דוקא.
ויובנו כל דיוקים אלו בחדא מחתא, בהקדם הבנת ענין פורים על בוריו בביאור בקיצור עכ"פ, כי אין הזמן גרמא לכתוב באריכות.
הנה ענין הפורים הוא ענין כללי, ז. א. כמו שבגשמיות והמאורע כפשוטו, היתה הגזירה להשמיד גו' כל היהודים בכל המדינות, ובפרט לש"ס דילן דפליג אמד"ר (מג"א פ"א) וס"ל (מגילה יא, א ושם) דאחשורש מלך בכיפה וסליק מלכותי', וא"כ היתה הגזרה על כל עם ישראל וההצלה היא — הצלה כללית.
כמו"כ גם ברוחניות הי' בזה ענין כללי, וכמרז"ל (שבת פח, א) שאז קיימו מה שקבלו כבר, היינו שבזמן ההוא הי' גמר וקיום קבלת התורה והמצות. ואדרבה דוקא אז הי' באתעדל"ת ומדעת עצמם בלי התעוררות מלמעלה, משא"כ במ"ת והתחלת קבלת התורה — יש מודעה רבה לאורייתא.
1288והנה מ"ת ותומ"צ ענינם הוא שיהי' לו ית' דירה בתחתונים דוקא, וכמענה מרע"ה להמלאכים (שבת פח, ב) למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם תורה למה תהא לכם כו', ולא ענו לו שתנתן להם התורה ברוחניות.
וכבר הי' לעולמים מעין זה — במ"ת. אלא שאח"כ נתגשמו בנ"י והעולם. ומני אז הדבר תלוי בעבודת התומ"צ של כללות בנ"י, שעי"ז מעלים ג"כ כללות עוה"ז התחתון, וכמובן כ"ז מסש"ב פל"ו ול"ז, וכמו שבמ"ת נאמר ויחן שם ישראל לשון יחיד, כאיש אחד, ועי"ז זכו למ"ת (עיין יל"ש יתרו רמז רע"ג, תו"א ד"ה ובבואה לפני המלך בסופו) כמו"כ גם בנס פורים נאמר וקבל היהודים ל' יחיד, וגם בעבודה עתה תנאי עיקרי הוא שצ"ל כולנו כאחד דוקא, וכמ"ש בסש"ב פל"ב ונתבאר בס' ד"מ באר היטב.
המורם מכל הנ"ל; כיון שפורים הוא קיום וגמר קבלת התומ"צ, צ"ל נרמזים בו ענינים העיקרים דתומ"צ, והם; דירתו ית' בתחתונים והתנאי שבזה שיהיו כולנו כאחד; ונוסף בפורים שכ"ז צ"ל לא מצד אתעדל"ע אלא ע"י עבודת האדם.
ונבוא עתה לביאור פרטי רמזי פורים.
אמרז"ל (שמו"ר ר"פ יתרו ורש"י ד"ה דעלך שבת לא, א) רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקב"ה. ולכאו' איזה ריעות וחיבור שייך בין ברי' שפילה ועצומ"ה ית'? אלא שעלה ברצונו שבנתינת התורה נמכרתי כביכול עמה (שמ"ר רפל"ג) ושכר מצוה מצוה ל' צוותא וחיבור כו', כמבואר בארוכה בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א בהתמים (חוברת א ע' כ"ה וקוטב הענין ב"היום יום" ע' ק"ב).
וידוע שזהו הטעם שהתומ"צ נאמר עליהם ל' אכילה ושתי' (מ"ר קהלת ב' כ"ד; כל אכו"ש שנא' במגילה הזאת בתו' ובמע"ט הכתוב מדבר, ועוד), ונמשלו ללחם וכו' — הן מצד האדם הן מצד למע' כביכול, וכמש"נ לכו לחמו בלחמי (עיין לקו"ת ביאור ד"ה וידבר וגו' המטות ועוד — דקאי גם אמצות) לחמי, וגם אתם — לחמו.
וזהו בכללות התומ"צ, אבל בפרטיות הרי בתומ"צ גופא יש חילוק; כל התומ"צ — והאוי"ר שאינם אלא גדפין (סש"ב ספ"מ, עיי"ש הטעם) ונק' זהב כסף (בדא"ח — תו"א תו"ח ועוד — דרושי וישב) שתכליתם הוא לקנות בהם עניני אכו"ש הנ"ל.
וזהו דמצות פורים הוא; א) משלוח מנות איש (זה בנ"י) לרעהו (זה הקב"ה, כנ"ל) ודוקא מיני אוכלין ומשקין, כי זהב וכסף (אהוי"ר) — הנה גם שיהי' צ"ג לא יגיע למעלת דביקותו בד' בדו"ר כטרם ירידתו לעוה"ז1289(סש"ב פל"ז) ולא זהו ענין ירידתו למטה, שהוא לעשות דירה בתחתונים ע"י היום לעשותם דוקא.
ודוקא ב' מנות כ"א נותן רק מנה אחת, היינו סוג מצוה אחת, יש מקום לחשש שעושה כן מפני טבעית גופו ואין בזה ענין של דירה בתחתונים, וע"ד ספק שנסתפק רחב"ת (ע"ז יח, א) מה אני לחיי עוה"ב, וכמשנ"ת בתו"א תולדות בי' דמים רבים.
ומדייק שיהי' משלוח מנות — כי התומ"צ צריך להעלותן ע"י דו"ר טבעיים או שכליים כו' וכמשנ"ת בסש"ב (פ"מ ובהגהות שם) ולא שישארו למטה בעוה"ז הגשמי שהוא מדור הקליפות.
והנה כ"ז הוא בנוגע לעצמו, אבל הרי נת' לעיל שצ"ל כולנו כאחד, ויחן וקבל ל' יחיד, ולכן באה מצוה השנית בפורים והיא מתנות לאביונים — היינו שצריך להשתדל ולהוכיח את חבירו האביון ועני בדעת שגם הוא יעסוק בתומ"צ.
ואין זה סותר למה שנת"ל שבפורים צ"ל העבודה מצד עצמו דוקא, כי בזה באו לשלול אתעדל"ע שזהו מעין ענין של כפי' והכרח, וכמו כפה עליהם הר כגיגית כו' שם תהא קבורתכם, וכמובן ג"כ מהראי' שבתו"א (סד"ה חייב אינש לבסומי) שבימי הפורים לא היתה אתעדל"ע מפני שע"ז נאמר ואנכי הסתר אסתיר פני גו' — אבל לא בא לשלול ענין הוכח תוכיח וכיו"ב ע"י בנ"א, ופשוט. — אבל הענינים לעורר את חבירו אינם שווין בכאו"א; יש מתפעל ומתחיל להניח תפלין — לדוגמא — ע"י שרואה אחר מניח תפלין. ויש מתפעל ומתחיל להניח תפילין ע"י שאחר מסביר לו ענין אהבת השם ויראתו, — ולכן ה"מתנות" אפשר שיהי' מעות או אוכלין, כי אין תפקידם לעשות דירה בתחתונים, כ"א להיות סבה שהאביון יעשה דירה לו ית' בתחתונים.
ולכן מספיק גם מתנה אחת, כי אף את"ל שנותן המתנה מפני טבעית גופו, הרי אם רק פעל שהאביון מקיים תומ"צ לשמה עי"ז — דיו, כמובן.
וע"ד שארז"ל (ב"ב ט, א) בצדקה גשמיית; אם עושין צדקה מוטב ואם לאו באין או"ה ונוטלין בזרוע ואעפ"כ נחשב להם לצדקה כו'.
אבל צריך לתת לשני אביונים, כי בכלל ישנם שני סוגי אנשים הזקוקים להתעוררות מחבריהם, כי קיום התומ"צ צ"ל בהשתתפות ועבודת הגוף והנפש גם יחד כמרז"ל (סנה' צא, א ושם) במשל דחיגר וסומא, ובל' דא"ח שהעבודה צ"ל הן מצד נה"א והן מצד נה"ב, והא בלא הא לא סגיא, ובשניהם צריך להשתדלות כי גם הנשמה נתגשמה ע"י ירידתה למטה, או — בסוגי העובדים — יש: א) עובדי ד' בגופם ב) עובדי ד' בנשמתם. וזה שצ"ל נתינה לשני אביונים.
1290והנה בהשתדלות לפעול על חבירו לקרבו לתומ"צ כמה אופנים ישנם. ובכללותם מתחלקים לשנים;
א) שמציירים לפניו פחיתות האדם, מיאוס ושקוץ הרע, עונשי גהנום וכו' — היינו שהעסק והדיבור הוא במה שצריך להתרחק ממנו — ובכללות זהו שיטת המוסר.
ב) שמבאר לו ומאריך בהסברת גדולת הבורא, מה רבו מעשיך, עילוי התומ"צ עד אין קץ כו'* — היינו שהעסק והדיבור הוא במה שצריך להתקרב אליו — שבכללות זהו דרך שיטת החסידות.
והנה אחד מהחילוקים אשר ביניהם; כשמשתדל עם חבירו בהצעת ענין של סוג הראשון; איך כי רע ומר גורל החוטא, פחיתות אדם המתאווה לתענוגי עוה"ז וכה"ג — הצעת הענין מצ"ע אינה מצוה, לולא התקוה שיש בזה, שעי"ז ישוב חבירו לדרך הישר, משא"כ בסוג השני, שגם הצעת הענין מצ"ע מצוה רמה ונשאה הוא דידיעת ס' ההשתל', דע את אלקי אביך ליחדו וכו'. וברמזים הנ"ל; הסוג האחד אינו אלא ענין של מתנות לאביונים משא"כ בסוג השני, אם אין בזה פני', ה"ז משלוח מנות איש לרעהו וגם מתנה לאביון, ובחסידות גופא דיש ב' הענינים דמאמרים ושיחות, הנה מאמרים שייכים יותר לנה"א, מוחין, פעולה בדרך מלמעלמ"ט (בהאדם גופא) — משא"כ שיחות הכלולות מסיפורים, ביאורים בעניני השכלה שבחסידות, התעוררות לעבודה וכו' — שייכים לשני סוגי אביון הנ"ל.
וע"י פרסום — לשמה — והפצה ברבים שיחה של דא"ח הכוללת עניני תורת דא"ח, התעוררות ליר"ש וקיום תומ"צ, ודברי ימי רבותינו וחסידים הזקנים אשר מהם ילמדו וכן יעשו כאו"א באופנו, הוא ענין הכולל רמזי מצות משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים לכל פרטיהם . . .
א א
. . מגלה נקראת בי"א וידוע שרומז בזה לשם הוי' — שסיומו י"א (ו' ה') והתחלתו ט"ו (י' ה') וסכום הכולל של כל ימי קריאת המגלה י"א עד ט"ו, הוא ס"ה כמספר שם אדנ"י, שם הוי' כמו שהוא נקרא כשנתעלם, ז.א. כשאלקות מסתתר בלבושי עולם, ומודגש זה ביותר במגילה — שלא נזכר בה השם כי אם רמוז בר"ת וסופי תיבות, ולכן נצטווינו שתהי' המגלה נקראת ופרסומי ניסא. וכמו כן הוא בכלל ע"י לימוד התורה, המברר עניני העולם ופוסק זה מותר וטהור וכשר להעשות בו רצון ה' ומצותו וזה לא הותר למלאכת שמים.
1291וע"י פעולה זו דנפש האדם בעולם — מגלים ג"כ תוכנם האמתי של כל ימי השנה ותכליתם, כי כל יומא ויומא צ"ל עביד עבידתי', ובפרט — הוא ע"י לימוד המיוחד שתקן משה לישראל שיהיו שואלים ודורשים בענינו של יום, ובאופן כפירוש רש"י שם — לקבל ולקיים עליהם ועל בניהם בזה ובבא.
1292אשר עילוי העבודה הזו מובן ממש"כ כ"ק אדמו"ר הצ"צ, אשר אף שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, הנה ע"י עבודה הנ"ל מגיעים לדרגא דגבוה אפילו מבעלי תשובה,
אלא שיהי' כל זה מתוך שמחה וטוב לבב דוקא, בטוב הנראה והנגלה.
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Work
- Likkutei Sichos
- Volume
- חלק ד׳
- Id
- rh-n186c2w7