Addenda - sichos and letters 8

1259זאת ח נ ו כ ה

. . מענינא דקריאה דיומא; מבואר בלקו"ת ס"פ נשא דזאת חנוכת המזבח הי' ביום המשח ואחרי המשח, כי שמן המשחה הוא מעורב וממוצע בין פנימי למקיף. וי"ל שבתורה גופא זהו דוקא תורת החסידות חב"ד, ודוקא לאחר פ"ב, כי לפני פ"ב האָט געברענט, ועייג"כ שייכות חנוכה וי"ט כסלו בשיחת י"ט כסלו תרס"ד (תורת שלום ע' 44).

(ממכתב ב' טבת — זאת חנוכה תש"ט)

0

ו י ג ש

. . . אין ענטפער אויף אייער בריף פון אור ליום השני, אין וועלכען איר פרעגט, אין דעם שינוי לשון פון פירוש רש"י על התורה (ויגש מו, כח) פון דעם לשון פון מדרש (בראשית פרשה צה) וואָס רש"י בריינגט דעם לשון, שמשם תצא הוראה, און אין מדרש שטייט, שיהא מורה בו דברי תורה.

והנה ס'איז באַוואוסט, אַז פילע מדרשים וועלכע עס האָט געזעהען רש"י און ראשונים בכלל, זיינען צו אונז ניט דערגאַנגען. און אין די מדרשים וועלכע זיינען יע פאַראַן, איז אויך — פערשידענע נוסחאות דאָ אין זיי. דער לשון אין תנחומא איז ; שיהא מורה שם הוראה.

און דאָס וואָס רש"י האָט אויסגעקליבען דעם נוסח, ווי אין תנחומא און ניט דעם נוסח פון מד"ר, קען מען זאָגען על פּי פּשוט, וואָרום דאָס איז נעהנטער צום פּשט פון פּסוק „להורות" ולא „ללמד". וואָס דאָס איז דער חילוק צווישען לערנען תורה, צו דעם אופן (וואָס קומט שפּעטער צו) פּסק'נען אַ דין. און רש"י בפּירושו על התורה, מיהעט זיך שטענדיג דער אָפּטייטש זאָל זיין וואָס נעהנטער צום פּשט הכתוב. דאַגעגען אין מדרש וויל מען אַמאָל דוקא באופן הדרוש, וק"ל.

ואם תמצי לומר, איז רש"י כולל דעם פּשט פון מד"ר. דער חילוק פון די ביידע ענינים; שיהא מורה שם תורה, קען דאָך זיין דער לימוד תורה, און ניט בהנוגע לפּסק דין. אָבער צו אַ פּסק דין מוז דאָך זיין לימוד תורה. דעריבער בריינגט רש"י דעם לשון הוראה, וועלכעס איז נעהנטער צום לשון הכתוב, און גלייכצייטיג, איז דאָך הוראה כולל דעם לימוד התורה, שיש בכלל מאתים מנה.

ולהעיר וואָס מיר האָבען געהערט, פון דעם וואָרט פון רבנו הזקן אויף דער סדרה ויחי יעקב, און אויף דעם פירוש רש"י, וועגען וועלכען איר שרייבט (זעה היום יום י"ח טבת).

1260און השם יתברך זאָל העלפען, אַז יעדערער פון אונז, זאָל אין זיין מצרים אויפטאָן על דרך ווי געזאָגט אין דער תורה זו פון רבנו הזקן און דאָס זאָל זיין מיט חיות און וואַרימקייט ובהתלהבות חסידותית.

(ממכתב י"ג טבת תש"כ)

. . . בהמבואר בדא"ח (ספר המאמרים תרכ"ט לכ"ק אדמו"ר מוהר"ש ד"ה ויגש עמוד י"ח) בהחילוק דמשכן לביהמ"ק, שהוא ע"ד החילוק דיוסף ויהודא, ולכן המשכן הי' מעצי שטים כו'. ומקשה, שהרי גם בשילה בית של אבנים (משנה סוף זבחים).

והתירוץ — כי בס' המאמרים מפרש ע"פ פי' ר"ז (ירוש' מגילה ספ"א) במשנת זבחים הנ"ל, דבנין אבנים הי' רק י' טפחים ועליהם קרסיו קרשיו גו'.

ואת"ל, הרי לא נמצא חולק על פי' זה. — (והגירסא במדרש תהלים סו"ס ע"ח ובמדרש שמואל פ"ג בלאה"כ צ"ע) — ומה שלא הובא פי' זה ברמב"ם ריש הל' ביהב"ח — כי בכלל קיצר שם ביותר. וטעמי' — כיון דמאי דהוי הוי.

ועוד להעיר שבמ"א מבואר עד"ז החילוק בין משכן שבמדבר לגבי משכן שילה (עיין לקו"ת ברכה צט, ד. ספר מאמרי אדה"ז הנחות הר"פ ז"ל דף פ"א). אלא שבהם מבואר הפרט שבשילה מתחיל הענין דמנוחה משא"כ במדבר, ובס' המאמרים — הפרט שהי' בחלקו של יוסף. ומתאים לשני הענינים שבשילה, שנק' בית ונק' משכן, וכדרז"ל. וק"ל.

הערה. בלקו"ת שם — עייג"כ הגהות אדנ"ע (נדפסו בסוף הלקו"ת הוצאת קה"ת). וכנראה עוד טה"ד יש שם (וכן בס' מאמרי אדה"ז). וכמו — מש"כ שלא הי' (בשילה) שום עץ בולט כו' ולכן מנה הרמב"ם כו' בבנין ביהמ"ק כו'*) — ולכן אין להקשות מזה על מש"כ בס' המאמרים . . .

(ממכתב י"ד טבת תש"כ)

ו י ח ו

. . . בענין יעקב אבינו לא מת. עיין בחדא"ג שלא מת היינו בנפש, משא"כ בגוף. ולכאורה ל"מ כן בתוס'. וי"ל דדברי התוס' הם לפי' הקס"ד, ולא אחרי הקושיא וכי בכדי ספדו ספדיא כו'.

ועיין ברמב"ן עה"ת סוף בראשית שכ' „יעקב אבינו לא מת כו' ויראו אחי יוסף כי מת אביהם כי להם מת הוא" (אף שפי' שם גם באופן אחר). ובזח"א רמח; יעקב לא מית כו' שימשא לא מית אלא אתכניש מעלמא ואזיל לגבי סיהרא. ועייג"כ ביאוה"ז פ' ויחי סד"ה ת"ח מצראי.

ובאלשיך (בראשית מז, כט) דיעקב דוקא לא מת, אבל היתה מיתה בישראל.