Addenda - sichos and letters 32

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מברך לפני חג השבועות, במכתבים ובע"פ, בהנוסח „לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות".

ב. בשעת מ"ת ביקש הקב"ה מישראל ערבים. ישראל הציעו לפניו ערבים שונים, האבות, הנביאים, ולא הסכים. עד שאמרו בנינו ערבים בעדינו. ואז נתן הקב"ה לישראל את התורה.

כשם אשר נתינת התורה הי' ע"י ערבות הילדים, עד"ז הנה גם בהגדולים, הנה נתינת התורה הי' עבור הקטנות והנערות שבהם כמ"ש כי נער ישראל

1308והנה כמו שבמשל הנ"ל באהבת האב לבנו הקטן, הרי אף שהאב מצמצם את עצמו לפי אופן הבן מ"מ הרי מגלה לו את כל עצמותו, עוד יותר מאשר לבנו גדול, שהרי הצמצום הוא מצד תוקף החיבה וא"כ מובן שישנו בזה כל עצמותו של האב, אלא שהגילוי הוא באופן מצומצם,

עד"ז יובן גם בענין מתן תורה. דאף אשר הקב"ה צמצם את עצמו לפי ערך ואופן מצבם של ישראל, וירד הוי' על הר סיני, שירד למטה דוקא, ובעשה"ד נאמרו דברים פשוטים, בכל זה הנה הצמצום הוא רק באופן ההמשכה. אבל במ"ת ניתן כל העצמות, כמ"ש אנכי הוי' אלקיך, אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, אלא שנמשך באופן מצומצם, אופן של קטנות.

ההוראה מזה בעבודה היא; כאשר מתבונן האדם במצבו הרוחני ורואה את שפלותו, ונוסף לזה הרי ישנם כמה העלמות והסתרים ונסיונות על קיום התומ"צ, ונופל במחשבתו; איך אפשר אשר אני הנמצא במצב שפל כזה אתגבר על כל המניעות ואקיים תומ"צ ואתקשר עם הבורא?

על זה באה ההוראה; בהתחלת כל הדברים, בשעת מתן תורה, היו גם אז ישראל בבחי' קטנות. כשהיו במצרים כתיב בהו ואת ערום וערי' ומ"ת הי' רק ז' שבועות אחרי צאתם ממצרים, ומ"מ בלי הבט על כל זה ואדרבה מצד זה גופא חיבב אותם הקב"ה ביותר ונתן להם את התורה שניתן בזה כל עצמותו ומהותו כנ"ל,

הנה כמו"כ בכל דור ודור, בכל זמן ובכל מקום, אל יפול לב האדם עליו מצד שפלות מצבו, דאדרבה, כאשר הוא בשפל המצב וישנם כמה נסיונות ומ"מ מתגבר על כל המניעות לקבל את התורה בהקדמת נעשה לנשמע, הרי אז מתגלית האהבה העצמית של הקב"ה לבנ"י, ונותנים לו מלמעלה כל הכחות וכל ההמשכות עד העצמות ממש, עד אשר יהי' אנכי הוי' אלקיך.

א. בחג השבועות הוא יום ההילולא של דוד המלך ושל מורנו הבעש"ט נ"ע. יום ההילולא של מורנו הבעש"ט הוא בבירור ביום הראשון דחג השבועות. אמנם אודות יום ההילולא של דוד המלך ע"ה ישנם ב' דיעות אם הוא ביום א' או למחרתו.

ענינו של יום־הילולא הוא, אשר ביום זה היא עלי' מיוחדת של נשמתו דבעל ההילולא. כל עמלו שעמל בתורה ועבודה במשך כל ימי חייו בעלמא דין הנה ביום ההילולא עולה נשמתו וכל עבודתו למעלה יותר. תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל, דעליות אלו הם כמה פעמים בכל יום ויום, אמנם ביום ההילולא הוא עלי' גדולה ביותר, עלי' כללית על כל השנה, עד יום ההילולא הבא.

ולא רק נשמתו של בעל ההילולא בלבד עולה ביום זה, כ"א גם כל אלו1310הקשורים בהענינים שפעל בעל ההילולא, הנה ביום זה יערה עליהם רוח ממרום, והוא בהמשכה כללית על כל השנה.

והנה בדוד מלך ישראל כתיב ולבי חלל בקרבי שאין לו יצה"ר. וארז"ל דוד מלך ישראל חי וקיים. מלך ענינו אשר הוא יוציאם והוא יביאם — את העם — בכל הצטרכותם. ומזה מובן אשר מהות המלך ניכר גם בעניני העם.

ההשפעה מה שדוד מלך ישראל משפיע לכל עם ישראל — נתינת כח לקיים תומ"צ בלי שום פניות מהיצה"ר, הנהגה עכ"פ לעת מן העתים כאילו ולבי חלל בקרבי. קיום תומ"צ לשמה בלי תערובת ענינים זרים.

ובכדי לקבל השפעה זו צריכה להיות התקשרות בדוד המלך. וההתקשרות הוא ע"י אמירת תהלים, מזמורי דוד מלך ישראל, שעי"ז נעשים כלי לקבל השפעתו ומעין אופן עבודתו.

ביטולו של ה"יורד ומסית" מבטל במילא ה"עולה ומשטין".

כי גדולה מעלת אמירת תהלים שבכחה לבטל את הדינים שלמעלה ולבטל את הגזירות גם אחרי שנחתמו דינם. וכמאמר הבעש"ט ע"פ מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו. ופירש הבעש"ט ימלל מלשון שבירה כמ"ש וקטפת מלילות. ומי ימלל וישבור גבורות הוי', איזה ענין משבר ומבטל את הגבורות והדינים שלמעלה — ישמיע כל תהלתו, כל התהלים.

ופרסם כ"ק מו"ח אדמו"ר והנהיג לומר בכל יום אחרי התפלה שיעור התהלים כפי שנחלק לימי החודש. (ואמירת שיעור תהלים זה הוא אחרי התפלה. התהלים שאומרים קודם התפלה — הו"ע אחר. ואינו שייך להנ"ל).

ובחג השבועות יום ההילולא של דוד המלך ע"ה, הוא שעת הכושר להזכיר ולעורר אודות תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר זו. אותם שעד עכשיו לא קיימו תקנה זו יקיימו מכאן ולהבא. ואותם שקיימו גם קודם, יקיימו מכאן ולהבא בתוספת חיות.

ב. ידוע אשר הבעש"ט בסוף ימיו פעל שגם כשיהי' בעולמות עליונים יוכל לעשות ענין השייך לעוה"ז (תו"ח ויחי בסופו), וגם כשיעשה בעניני עוה"ז יוכל להיות בשעת מעשה בעולמות עליונים. ובא' המאמריםמבואר אשר בימי החול הי'^* הבעש"ט שליש א' למעלה וב' שלישים למטה וביום השבת הי' ב' שלישים למעלה ושליש א' למטה. ונמצא אשר תמיד, בין בחול בין בשבת, הי' חלק למטה וחלק למעלה.

סיפור במאמר — תורה — גם הסיפור תורה היא.

ההוראה מזה לכאו"א מישראל הוא; גם בשעת עסקיו בעניניו הגשמיים יזכור אשר כל הצלחתו הוא רק מהקב"ה, דברכת הוי' היא תעשיר. ולזאת הנה1311לא רק בשעת התורה והתפלה כ"א גם בעסקיו בעובדין דחול הרי וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך.

וזהו פירוש המבדיל בין ישראל לעמים. דבשעת התורה והתפלה אין שייך לומר הבדלה בין ישראל לעמים, שהרי שם אין להם שום השואה כלל. ענין הבדלה זו, אשר דעת נצרכה לזה, היא בהזמן שעוסק בעניני מסחר ושאר צרכיו, אשר כל עמי הארץ עוסקים בהם, ומ"מ מבדיל בין ישראל לעמים, כי ישראל הנה בכל דרכיך — גם בעניניו הגשמיים, מקיים הוא ומנצלם בכדי לבוא לדרגת דעהו.

ובכדי לפעול בעצמו ענין זה אשר גם בשעת עסקו בצרכיו יורגש אצלו אשר הוא הנותן לך כח לעשות חיל, הוא ע"י אשר גם בשעת התפלה עיניו למטה. גם הגוף ועניניו הגשמיים מתפללים ועולים בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דא צלותא. אם בשעת התפלה הוא בהפשטה לגמרי מעניני העולם, אפשר אשר כשיבוא לעניני העולם ישכח לגמרי על תפלתו. ולזאת אמרז"ל לבו למעלה ועיניו למטה וכדפירש בתורה אור. ועי"ז אשר בשעת התפלה הוא מעלה גם עניניו הגשמיים, הנה גם אחרי התפלה כשעוסק בצרכיו נשאר רושם מתפלתו. בכל דרכיך, בכל עניניו, דעהו.

ונתינת כח בזה — ההתקשרות בעניני הבעש"ט נ"ע, אשר הי' תמיד חלק למעלה וחלק למטה. ובפרט ביום ההילולא שלו, שנמשך נתינת כח במיוחד לכל השייכים אליו, אשר גם בשעת התפלה — למעלה — זאָל ער באַוואָרענען את הנהגתו שבמשך כל היום — למטה — וגם במשך כל היום ישאר הרושם של התפלה. והנהגה הלזו ה"ה ממשיכה ומגלה אחדות הוי' מלמעלה מעלה עד למטה מטה.