Addenda - sichos and letters 2

1248. . . ובמה שהעיר בתקו"ז תקון סט' סמוך לתחלתו (צט, ב): ועוד והאדם ידע כו' תמן אמר קניתי איש, ומקשה שהרי בתורה נאמר שחוה אמרה זאת.

והנה הגר"א הגי', אמרה קניתי איש, אבל מוקשה הגהה זו — שהרי כל ההמשך בתקו"ז שם מדבר ע"ד אדם, וכאמרו והאדם ידע, ידע חובה דילי' כו' ידע זוהמא כו' חמא גלגולא וכו' שכ"ז בלשון זכר, ומובן שתמי' גדולה לשנות בכל הנ"ל ללשון נקבה.

ולדידי יש לתרץ בלא"ה, והוא כי אף אשר בתחלה ותאמר (חוה) קניתי איש, הוקבע שם זה, שבודאי אי אפשר לקביעות השם מבלי שיסכים אדם הראשון על השם — שהאי הוא העיקר, ולכן מפרש הת"ז למה הסכים על זה.

ולהעיר גם מפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית לח, ה; מפי^* מורי ז"ל שמעתי כי כך הי' מנהגם, הוא הי' קורא שם לבנו ראשון והיא קראה שם לבנו שני (אף שהרמב"ן חולק על זה).

(ממכתב י"ג שבט תשי"ח)

— —

. . . מובא בשיחה^א) מאמר הצ"צ עה"פ^ב) אחד הי' אברהם ; אין אברהם'ן האָט מאיר געווען דער אחד אין אַלע ענינים, און ער איז געוואָרן אַ אחד'דיקער, עכ"ל.

פירוש: בתחילה האיר אחד באברהם — היו שני דברים אחד ואברהם, והראשון האיר בהשני, ולא עוד אלא — שהאיר בכל עניניו של השני, אבל אח"כ נתעצמו להיות דבר אחד — אברהם נעשה אַ אחד'דיקער.

וע"ד מש"כ הרמב"ם (הלכות דעות רפ"ה); כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהי' ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשית צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושיו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו (אחר שהביא הכלל במעשיו מנה עשרה דברים, ואכ"מ) —

הרי שבין שייכותו של החכם אל שאר העם (שהחכם ניכר) ובין הבדלתו מהם (והוא מובדל) צ"ל בשוה (כשם . . כך) הן בחכמתו ודעותיו, שהן הן עצמותו ומהותו של החכם הן במעשיו, אף שלכאורה אין אלו אלא ענינים חיצונים שלו.

1249ועד"ז הוא תוכן דרישת נשיאי חב"ד, מאת השייכים אליהם, שיהיו חסידים, היינו להיות לא רק איש ואשה אשר מאיר בו ובה אור החסידות, אלא שיתעצמו עם אור תורת החסידות ומדות חסידות עד שיהיו לאחדים ממש.

וצדיקים ובפרט נשיאים מנהיגי ישראל דומים לבוראם (אסת"ר פ"י), מה הקב"ה אינו מבקש אלא לפי כוחן והוא הנותן לך כח, כך נשיאינו נתנו לכל אחד ואחת מאתנו כח, אשר בהשתדלות הראוי' נוכל למלאות דרישתם הנ"ל.

ובכל אחד ואחת מאתנו הדבר תלוי.

(ממכתב י"א אדר תש"י)

א

אאָ

. . . מצינו במצות מילה מה שאינו בכל המצות, ובהקדם ; הא דקטנים אינם בני מצוה, לכאורה, יל"פ בשני אופנים: א) דאין התומ"צ שייכים אליהם, כי לגדולים דוקא ניתנו. ב) לכל ישראל ניתנה התומ"צ, אלא דקטנים אינם בני חיוב ועונש, דלא בני דעה נינהו.

נפ"מ בין שני האופנים: לפי' הא' אין הקטן (דוקא, כי לגדולים הוזהרו בכ"מ על הקטנים) עובר עבירה בעשותו אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, כי אי"ז שייך אליו כלל, והיתר הוא, ובמילא אין כאן ענין תשובה וכפרה (וצע"ק ביבמות מח, סע"ב עיי"ש ביעב"ץ ואהבת איתן), משא"כ לפי' השני.

וא"כ — הדין דגדול טוב שיקבל ע"ע איזה דבר לתשובה וכפרה על מה שעבר בקטנותו (שו"ע או"ח סו"ס שמ"ג) — גם במקום דאין לימוד מיוחד ע"ז כמו ברמב"ם הל' אס"ב פ"ג הי"ז הל' נדרים פי"א ה"ד ונ"כ שם — ועיין ראשונים בקדושין יט א, — מוכיח כאופן הב'.

נוסף במצות ת"ת, שלא לבד ששייכות לקטנים, וכשאר כל המצות, אלא שהתורה חייבה (את האב והחכם ובקום ועשה) שילמדו הקטנים תורה, ולא עוד אלא שחיוב ת"ת בכללותו קשור בזה, וכמארז"ל (קדושין כט, ב) כל שאחרים מצווים ללמדו מצוה ללמד את עצמו, (ויל"פ שאי"ז סימן, אלא טעם או סיבה, ועפי"ז — ת"ת בכלל לא רק קשור, אלא גם תלוי בולמדתם אותם את בניכם).

נוסף ומיוחד במצות מילה, שלא לבד דשייכת לקטנים והתורה חייבה שיקיימו, בקטנים את המצוה — וכמו במצות ת"ת,

אלא שעוד זאת, שבה בשעה אשר במצות ת"ת — החיוב דקטנים הוא רק כשיגדלו, קצת עכ"פ, והמצוה אפשר שתתקיים גם בלא קטנים, כי ולמדתם אותם את בניכם גם בנים גדולים בכלל זה, שהרי ולמדתם היינו כל התורה, ובן ט"ו לגמרא.

משא"כ במצות מילה, שענינה בקטן, ובקטן בתכלית, בסמיכות לביאתו לעולם, וכקושיית רז"ל (נדה לא, ב) מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה (ולא קודם לזה).

1250והטעם לחילוקים הנ"ל, י"ל: כיון שברגע שנעשה גדול — נתחייב בכל המצות, מוכרח, אשר קודם לזה יתעסק בתלמוד שהוא המביא לידי מעשה, והכנה לענין דגדלות שייכת רק במי שגדל במקצת, וכיון שהכרח זה הוא רק מצד ענין המעשה — אפשר מצות ת"ת לשלימות בגדולים לחוד ג"כ.

משא"כ ענין מצות מילה הוא — ברית עם הקב"ה, חלישות החומר והתאוה (מו"נ ח"ג ספמ"ט, הועתק בבחיי ס"פ לך) תחילת כניסת נפש הקדושה (שו"ע אדה"ז מהד"ב סוס"ד. ועייג"כ ד"ה אני לדודי, ה'תש"ט), כדי שיוכל לעמוד נגד נה"ב דמלך כסיל הבאה תיכף כשננער לצאת ממעי אמו — לכן אין נוגע בזה ענין הגדלות, ואדרבה אהני' לי' שטות דקדושה נגד רוח שטות שע"י עובר עבירה, וע"ד מש"כ הרמב"ם בהל' דעות פ"ב, ה"ב (עייג"כ קונט' ומעין מ' כו־ז). ומוכרח להיות בסמיכות לשעה שננער לצאת ממעי אמו, כמובן (עיין במו"נ שם; וכאילו הוא עדיין בבטן עד סוף שבעת ימים ואז ימנע מרואי אויר העולם, עכ"ל. ועייג"כ זח"ג מג, ב. דב"ר רפ"ו).

וזוהי ג"כ העבודה דחודש אלול — ר"ת ומל ה"א את לבבך ואת לבב (בעה"ט דברים ל, ו). עבודה שלמע' מטו"ד, ועי"ז בקשו פני (דנפש דקדושה) את פניך ה' אבקש, ברית עם הקב"ה.

(ממכתב א' אלול תשי"ג)

ו י ר א

. . ידועה הדגשת כ"ק רבנו הזקן, בעל התניא והשלחן ערוך — אשר השנה היא שנת הק"ן להסתלקותו — כי צריך להפש — ואם מחפשים מוצאים — הוראות בפרשת השבוע למאורעות השבוע. ובפרשת שבוע דנן, השייכת ליום פתיחת הועידה, מסופר על דבר לידת יצחק אבינו, שהיתה למעלה מדרך הטבע, וסמוך לזה — על דבר האמצעים בדרך הטבע שהי' הכרח לנקוט בהם כדי להציל את יצחק מהשפעה לא טובה. והרי בתורה גם סמיכות הענינים — תורה — הוראה היא.

והנה אין לך סמוכין יותר מנשמה וגוף החבוקים ודבוקים זו בזה, עד שקיום הנשמה והגוף באדם מישראל — חד הוא.

ובעוה"ר בכל דור ודור עומדים עלינו, מי נגד הגוף ומי נגד הנשמה, שרוע זה כרוע זה, אף שיש חילוק עקרי ביניהם, כי כל זמן שהגוף קיים ישנו ענין התשובה. אבל לאידך, הסכנה מאויבינו בנפש — גדולה מסכנת אויבינו בגוף, מאחר שלא תמיד היא גלוי' כל כך לעיני בשר, כמובן וגם פּשוט. ולא עוד, אלא שהמתקוממים על קיום הגוף הם באים מחוץ, משא"כ המתקוממים על קיום הנשמה וערכי הנשמה — הם גם מבית וגם מחוץ, וקשה הסכנה מבית. וכן מוצאים אנו במעשה אבות סימן לבנים, כמסופר בפרשה ובמדרש