רטז, ג

משכר המצות שעשו בעוה"ז כעשיר והיינו מעונג הנעלם שבא במורגש כנ"ל ובע"ת נק' אביוני אדם^שעג שאין להם מצות כלל רק חיות עצמיות נפשם הוא בבחי' הביטול והסתלקות שלהם במקורא דכולא כו' שהוא כמו הרעבון והצמאון היפך השביעה (וז"ש ישא ה' פניו כו' על שמחמירים על עצמם לברך גם כשאוכלים פחות מכדי שביעה רק בכזית^שעד כו'). ובזה יובן גם ההפרש שבין מזון המן למזון דסעודת השבת (ומעין^שעה עוה"ב שישבעו ויתענגו בשביעה במורגש כנ"ל, אבל המן^שעו שרשו מבחי' גבורות דע"י שבפנימית ח"ס כנ"ל שהוא בבחי' העלמות וביטול במציאות בתכלית האין שעולה בעילוי אחר עילוי (בשבת דוקא) כענין הילוך ועילוי הנשמות בעדן העצמי' הנ"ל שלמעלה מחיי העוה"ב וכמו בחי' התוש"ב^שעז וכמו העני וד"ל כנ"ל.

וז"ש במן ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו' דמשמע מלשון זה דויענך וירעיבך שלא הי' במן כדי שביעה^שעח כלל אלא אדרבה הי' עינוי ורעבון כמ"ש ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו', ולכאורה איך שייך רעבון ועינוי הנפש במזון לחם דמן שנק' לחם מן השמים כו'. אלא מפני שהי' שרשו למעלה מבחי' הרגשה בנפש באו"כ וכמ"ש בזהר שהוא מזונא דקיק יתיר כו' ועכ"ז נק' מזונא דנר"נ כו'. והענין הוא שלא הי' כמזון דלחם מן הארץ שבא במורגש בשביעה בהיותו בא בכרס בעיכול ונהפך להיות^שעט מורגש במוח ולב ואברים בדם הוא הנפש^שפ כו', אבל המן הרי הי' נבלע ברמ"ח אברים, ופי' נבלע שנבלע כמו שהוא ברוחניות בהעלם החיות בלתי מורגש למזון לשובע הנפש כלל. וכמו הדוגמא מטעימת טעם המתיקות דפירות הטובי' וכטעם השמן והדבש שאין בו הרגשה לגוף ונפש כלל רק פיקוח החיות בהעלם עצם הנפש כמו שהוא לחזק עצמיות כחה הנעלם (וראי' ממה שא' ועתה נפשנו יבישה^שפא אין כל בלתי כו' לחם הקלוקל^שפב כו' יבישה בלא הרגש החיות בשביעה כלל בנפש היבישה מרעבון כו'), וכמו מתיקו' טעמים וסודות התורה הפנימי' עמ' שיג ּ שלא תשבע הנפש כלל במורגש רק אדרבה שתכלה הנפש מרוב עונג בכלות הנפש ברעבון וצמאון כו' כידוע). וזהו ויענ"ך וירעיב"ך שהי' האכילה דמן בבחי' רעבון ועינוי הנפש, [ו]אמנם זה הי' עיקר חיותם וקיומם דוקא כמו להחיותם ברעב כנ"ל שהרעב הוא עיקר החיות דעצמיות הנפש והוא בחי' ביטול והתכללות דעצם הנשמה במקורה, כמו ביטול והתכללות דניצוץ באבוקה או באש היסודי כמו חיות העני ובע"ת וכנ"ל בענין

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org