תיב, א

בבחי' דעת והכרה שידיעה זו נק' הכרה במהות כמו שמכיר איש לרעהו וכידע שור קונהו שידיעה זו הכרה עצמי', וכמו לע"ל שא' כולם ידעו אותי ממש שידיעה זו הכרת המהות ולא השג[ה] בשכל שאינו אלא השג' המציאות ולא במהות [כלל] כידוע, ובחי' הכרה למהו"ע א"ס ב"ה כמו שהוא יחיד לבדו כו' קודם שיהי' מקיף ופנימי בכלל ובפרט שזהו הוי' ואלקי' בחי' או"כ^תשפא אין זה רק ע["י] משה שהוא בבחי' ד"ע (שזהו כמו שהוא מיש האמיתי לאין שזהו הי' הוא ושמו בלבד כמ"ש במ"א ע"פ כי אל דעות ה'^תשפב כו') שממשיך לעדת בנ"י בחי' ד"ע זה להיות משיגים ומכירים למהו"ע ית' כמו שהוא בעצמו, דהכרה זו א"א להיות כ"א ברצון שהוא למעלה מן ההשגה בשכל ואח"כ מתפשט בשכל ודעת וכמ"ש דע את אלקי^תשפג כו' דדעת [זה] הוא הבחירה בדעת ורצון שבא מצד ההכרה דאע"פ דלמת"ב היינו מח' דחכ' ושכל אבל ברעו"ד נתפס^תשפד כידוע, וזהו ענין קבל' עומ"ש ברצון ודעת דוקא כמו במ"ת שמלכותו ית' ברצון קבלו עליהם שהוא ברצון ובחירה שהוא ע"י הדעת דוקא (כמשי"ת) וד"ל.

וזהו ארוממך אלקי המלך וכן ארוממך הוי' כי דליתני^תשפה כו' שמרומם לשם הוי' דסובב וממלא גם להמלך העליון, שזהו תרומה להוי' לעלות למהו"ע ית' ממש שא' אני ראשון ואני אחרון^תשפו כו' ע"י עומ"ש מאתכם דוקא, דגם שאינו מצד השגה וטעם רק ברצון פשוט באמונה פשוטה דוקא. אבל הוא בבחי' הכרה וידיעה עצמי' במהו"ע ית' ממש שהוא ע"י קבלת עומ"ש^תשפז בדעת ורצון שנמשך ע"י משה בחי' ד"ע שז"ש ויקהל משה כו' והתורה נצחי' היא^תשפח כו' וד"ל. והנה אחר שנמשך ע"י בחי' ד"ע דמשה הכרה ודעת עצמי קבלת עומ"ש ברצון (כמו שהי' במ"ת שא' כל אשר דיבר ה' נעשה^תשפט ברצון כענין שום תשים עליך מלך^תשצ (כמשי"ת) ויכול לצוות עליהם ליקח תרומה להוי' ארמותא כו' לרומם לשם הוי' ואלקי' במהו"ע ממש שיאיר ביתרון אור מאור העונג שבעצמות בתחלה מטעם הנ"ל ע"כ אמר כל נדיב לבו יביאה את תרומת הוי' זה כו', ולכאורה מיותר הוא אחר שא' קחו מאתכ"ם דוקא שרצונו לומר ברצונכם בקבלת מ"ש ברצון כנ"ל למה א' עוד כל נדיב לבו דוקא יביאה כו'. ועוד יש להבין דלכאו' ענין נדיבות עמ' תרטז ּ לב ברצון ובחירה מצד עצמו זהו היפך לענין עומ"ש שהעול הוא בא מצד ההכרח ובע"כ שלא ברצונו ונדיבות לבו כו', והלא מבואר למעלה דכל עיקר הטעם לרומם לשם הוי' או ארוממך אלקי כו' זהו בא רק מצד עומ"ש דוקא כו'.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org