Likkutei Sichos
Addenda - sichos 19
461שיחת* יום א' פ' ויחי,
עשרה בטבת — יהפך לשמחה — ה'תשמ"ו
— בבית הכנסת לאחרי תפלת מנחה —
א. בהמשך להמדובר מידי שנה בשנה אודות „מנהג ישראל" לומר „דברי כבושין" ביום התעניתא, ובנדו"ד, התענית דעשרה בטבת — הנה בנוגע לכללות הענין דעשרה בטבת בכל שנה ושנה דובר כבר בשנים שלפנ"ז, וחלק מהדברים נדפס כברב, ולכן, אין צורך לחזור על כל פרטי הדברים, כי אם נקודות בלבד; ובעיקר יש להאריך בענינים השייכים במיוחד לעשרה בטבת בקביעות שנה זו, כדלקמן.
ובהקדמה — שגם הענינים השייכים לקביעויות מיוחדות מהווים הוראה על כל הזמנים (וגם כאשר הקביעות היא באופן אחר), אבל אעפ"כ, עיקר ההדגשה על ההוראה מקביעות מיוחדת היא באותה קביעות ממש:
כאשר למדים הוראה מקביעות מיוחדת — הרי הוראה זו היא הוראה בתורה, ומכיון ש"התורה היא נצחית"ג, מובן, שזוהי הוראה נצחית על כל הזמנים כולם (ע"ד הענינים שבהם נאמר בפירוש „חוקת עולם", וכיו"ב), ולכן, הוראה זו היא בכל התוקף גם כאשר הקביעות היא באופן אחר;
אמנם, מכיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, הרי עצם העובדה שהתורה בחרה ללמדנו הוראה זו מקביעות מיוחדת, מוכיחה, שבקביעות כזו ישנה הדגשה יתירה בנוגע להוראה זו, מכיון שבקביעות כזו נתפרש ונתגלה הענין, משא"כ בשאר השנים, הרי זה בתור לימוד שלמדים ממקום אחר.
[דוגמא לדבר — בנגלה דתורה: כאשר למדים דין מסויים, שנתפרש במקום פלוני, גם בנוגע לענינים נוספים (בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן) — הרי אע"פ שגם בענינים אלו ישנו כל תוקף הדין, אעפ"כ, ישנם חילוקים (גם להלכה בפועל) בין הדבר שבו נאמר דין זה בפירוש, לגבי אלו שנלמדין ממנוד].
ובנוגע לעניננו:
גם ההוראות שלמדים מהקביעות דעשרה בטבת בשנים שלפנ"ז (כפי שכבר נדפסו) — שייכות לעשרה בטבת בשנה זו, וכמו כן ההוראה מהקביעות דעשרה בטבת בשנה זו — שייכת לכל שאר השנים;
אבל אעפ"כ, מכיון שבכל שנה ושנה עיקר ההדגשה היא על ההוראה מהקביעות המיוחדת דשנה ההיא — לכן, יש להתעכב על הענין המיוחד דעשרה בטבת בקביעות שנה זו (כדלקמן), וכאמור, על מנת ללמוד הוראה זו גם על כל השנים הבאות.
462ב. ולהעיר, שגם לאחרי ביאת משיח צדקנו (שבודאי יבוא במהרה בימינו ממש), שאז יבטלו כל עניני הצומות — יהיו הוראות אלו בתקפן, שהרי הוראות אלו הם הוראות התורה, ו"התורה היא נצחית".
ובמכ"ש וק"ו: אם עניני התורה הם בתוקף נצחי גם עתה, כאשר כללות ענין הזמן הוא בגדרי התחלקות ושינוי (כשם שכללות העולם הוא באופן של שינוי כו', ועד — „עלמא דשיקרא") — הרי עאכו"כ שהם בקיום נצחי לאחרי ביאת משיח צדקנו (כולל — לאחרי התקופה הראשונה עלי' נאמר „אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד"ה, גם לאחרי השלימות דימות המשיחו), כאשר „גם הזמן (גופא) יהי' בבחי' נצחיות דא"ס שלמעלה מן הזמן ממש"ז.
אלא שלעתיד לבוא תהי' ההוראה רק בנוגע לחלק הטוב והעילוי דעניני הצומות (ובנדו"ד, עשרה בטבת), ואדרבה — ביתר שאת כו'.
והענין בזה:
החידוש דימות המשיח הוא — בשתים:
א) בקו ד"סור מרע"ח, שלילת כל ענינים בלתי־רצויים, כמ"שט „את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ובלשון הרמב"ם בסיום וחותם ספרו: „באותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה וכו'",
ב) בקו ד"ועשה טוב"ח, להוסיף באור ד"תורה אור"י — כהמשך דברי הרמב"ם: „ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", ועאכו"כ בנ"י — „יהיו ישראל חכמים גדולים . . וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם", ויתירה מזה — כפי שממשיך „שנאמריא כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", היינו, לא רק „כפי כח האדם", כי אם באופן ש"דעה את ה'" מקיפה ומכסה את כל מציאותו של האדם, בדוגמת מי הים שמכסים את מציאותם של כל הברואים שבים (ריבוי עצום של ברואים, ובהם ברואים גדולים כו'), עד שהם באופן של „איןסוף" (מים שאין להם סוףיב) ביחס לברואים שבים, ודוגמתו בהשגת הבורא — עד לאופן שבאיןערוך לגמרי ל"כח האדם".
ודוגמתו בחידוש דימות המשיח בענין הצומות, אשר, ע"פ פס"ד הרמב"םיג (פס"ד להלכה, בספר שענינו „הלכות הלכות"יד) — ישנם בזה ב' עניניםטו: (א) „כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח", היינו, ביטול הענין הבלתירצוי שבצומות, (ב) וכמו כן יהי' חידוש בענין הטוב שבצומות, כהמשך דברי הרמב"ם: „ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמרטז כה אמר ה' צבאות צום הרביעי גו' וצום העשירי יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים", ועד463כדי כך, שימים־טובים אלו יהיו בעילוי גדול יותר מאשר ימים־טובים ע"ד הרגיל, מכיון שבאו ע"י הפיכת הצומות, כיתרון האור מן החושךיז.
ועפ"ז מובן שפיר שכל ההוראות דימי הצומות (ובנדו"ד, עשרה בטבת) יהיו בתקפן גם לאחרי ביאת משיח צדקנו — בנוגע לענין הטוב שבהם, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז.
א
ג. בנוגע לתוכן ונקודת כללות הענין דעשרה בטבת — ישנו לכל לראש הענין המשותף בכל ד' התעניות, ונוסף לזה ישנו גם ענינו המיוחד של עשרה בטבת, שכן, לכל תענית ישנה סיבה שונה שגרמה לתענית זה, ובהתאם לכך ישנו גם שינוי במסובב ותוצאה דתענית זה. ובנוגע לשניהם (הן הענין המשותף בכל התעניות והן הענין המיוחד דעשרה בטבת) — יש להסתכל בתורה („אסתכל באורייתא"יח), „תורה אור"י, החל מתושב"כ, וביתר שאת — בתושבע"פ, שהיא „פירושה" דתושב"כ (כלשון הרמב"םיט).
הענין המשותף לכל התעניות הוא — כלשון הכתובכ: „צום ויום רצון לה'", וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן באגה"תכא ש"הצום הנרצה הוא יום רצון". ומכיון ש"כל ישראל בחזקת כשרות"כב, הרי בודאי שענין הצום אצלם הוא באופן הרצוי, „צום הנרצה", שהוא „יום רצון לה'".
ולכאורה יש להוסיף, שבכתוב נאמר (לא רק „צום ויום רצון לה'", אלא) גם „צום אבחרהו"כג:
ענין הבחירהכד („אבחרהו") הוא למעלה מענין הרצון („יום רצון לה'"), כפי שרואים במוחש אצל אדם התחתון שכח הבחירה הוא למעלה מכח הרצון, ובפשטות: הבחירה קובעת את הרצון (ולא להיפך, שכן, כאשר הבחירה היא מפני הרצון, אין זו בחירה אמיתית), כלומר, כאשר בוחר בדבר (בבחירה אמיתית) — הרי זה פועל גם על הרצון, וכן על כל שאר הכחות שלמטה מזהכה, עד למעשה בפועל. ומזה מובן גם בנוגע לאדם העליון [שהרי כל הענינים דלמטה „נשתלשלו מהן"כו — מהענינים כפי שהם למעלה, ועד שנקרא „אדם" ע"ש „אדמה לעליון"כז], שהענין ד"צום אבחרהו" הוא למעלה מהענין ד"צום ויום רצון לה'".
ונמצא, שכאשר מנצלים את ענין הצום כדבעי, „צום הנרצה" — הרי זה לא רק „צום ויום רצון לה'", אלא גם „צום אבחרהו".
464וענינו הפרטי של עשרה בטבת הוא — „סמך מלך בבל אל ירושלים"כח, אשר, ענין זה הי' נתינת־מקום, פתיחה והתחלה לכל שאר המאורעות שלאח"ז שבגללם נקבעו שאר הצומות (מכיון שלא עשו תשובה בינתיים).
ויש לומר, שזהו הטעם לחומר המיוחד שמצינו בעשרה בטבת, כדברי האבודרהםכט (שהובאו גם בב"יל) „ואפילו הי' (עשרה בטבת) חל בשבת (בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי') לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בוכח בעצם היום הזה, כמו ביום הכפורים", וטעם הדבר (שהרי אין כל הכרח לומר שזהו"ע של „חוקה", ללא כל טעם) — בפשטות — מכיון שהמאורע ד"סמך מלך בבל אל ירושלים" מהוה התחלה לכל שאר המאורעות שבגללם נקבעו שאר הצומות (כמדובר בארוכה בשנים שלפנ"זלא).
ומכיון שמצינו חומר מיוחד בעשרה בטבת לגבי שאר הצומות, מובן, שכן הוא גם בנוגע לענין הטוב דעשרה בטבת:
הן הענין הטוב המשותף בכל הצומות, „צום ויום רצון לה'", „צום אבחרהו", ועד לתכלית השלימות דהפיכת הצומות „לששון ולשמחה ולמועדים טובים" — מודגש יותר בעשרה בטבת,
והן הענין הטוב שבמאורע הפרטי דעשרה בטבת, „סמך מלך בבל אל ירושלים", אשר הכוונה בזה היא, שעי"ז תבוא ירושלים לשלימות נעלית יותר, „סמך גו'", מלשון „סומך נופלים" (כמדובר בארוכה בשנים שלפנ"זלב) — שגם ענין זה מודגש יותר בעשרה בטבת, מאשר במאורעות הפרטיים דשאר הצומות.
ד. והנה, נוסף על הענין הכללי דעשרה בטבת בכל שנה ושנה, ישנם ענינים מיוחדים המודגשים בקביעות שנה זו — שעשרה בטבת חל ביום ראשון בשבוע, ובזה גופא — ביום ראשון בשבוע דפרשת ויחי.
ובהתאם לכך, ישנה הוראה מיוחדת מהקביעות ביום ראשון בשבוע, וכמו כן הוראה מיוחדת מפרשת השבוע, כתורת אדמו"ר הזקןלג שצריכים „לחיות" עם הזמן, כלומר, לחיות עם ההוראות שלמדים מפרשת השבוע, ובמיוחד — מחלק הפרשה השייך ליום זה, ובנדו"ד, החלק ד"ראשון" (מהתחלת הפרשה עד שני).
ובכן, האמור לעיל אודות החומר המיוחד דעשרה בטבת, „שאפילו הי' חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר", וכן הענין הטוב ד"סמך מלך בבל אל ירושלים", מלשון „סומך נופלים" — הרי ענינים אלו הם בהדגשה יתירה בקביעות שנה זו; החומר דעשרה בטבת שלא הי' נדחה מפני השבת — מודגש בקביעות דעשרה בטבת ביום ראשון בשבוע, והענין הטוב ד"סמך מלך בבל אל ירושלים", מלשון „סומך נופלים" — מודגש בהוראה דפרשת השבוע והיום, כדלקמן.
ה. העילוי דעשרה בטבת כשחל ביום ראשון בשבוע — יש לבאר ע"פ מה465שמצינו בנוגע לתעניות ד"אנשי מעמד"לד:
„אי אפשר שיהי' קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, וקרבנות הציבור (החל מקרבן תמיד, פעמיים בכל יום) הן קרבן של כל ישראל, ואי אפשר שיהיו ישראל כולן עומדים בעזרה בשעת קרבן, לפיכך תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל כשרים ויראי חטא, ויהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות, והם הנקראים אנשי מעמד, וחלקו אותם כ"ד מעמדות, כמנין משמרות כהונה ולוי'".
והנה, בין עניני העבודה ד"אנשי מעמד" — „יהיו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון"לה, וכמו כן „היו. מתענין", שכן, ע"י הצום פועלים עילוי מיוחד (כנ"ל מדברי אדמו"ר הזקן באגה"ת).
אמנם, תעניות אלו היו רק „ארבעה ימים בשבוע, מיום ב' ועד יום חמישי, ולא היו מתענין ערב שבת מפני כבוד השבת, ולא באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג (מצוה „לענגו בעונג אכילה ושתי'"לו) ליגיעה ותענית".
כלומר: למרות גודל העילוי דענין התענית — הרי ביום ראשון הסמוך לשבת, אי־אפשר להתענות, מצד ההגבלות שבהם נברא האדם ע"י הקב"ה, שאין בכחו לצאת „מעונג שבת לצום", ועד כדי כך, שאפילו „אנשי מעמד", אשר, להיותם באיכח של כל ישראל, בודאי יש להם כחות מיוחדים כו' — אעפ"כ, אין בכחם לצאת „מעונג שבת לצום".
ונמצא, שכאשר יום התענית (עשרה בטבת) חל „באחד בשבת", וישנו חיוב להתענות בו, אע"פ שעי"ז „יצאו מעונג שבת לצום" — הרי זה מורה על גודל מעלת התענית: (א) מכיון שצער התענית גדול יותר מפני היציאה „מעונג שבת לצום" — הרי גם העילוי שבתענית („צום ויום רצון לה'", „צום אבחרהו") הוא באופן נעלה יותר, (ב) מעין ודוגמת החומר (ובמילא — העילוי) המיוחד דעשרה בטבתלז, „שאפילו הי' חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר".
ו. ביאור ההוראה דפרשת השבוע והיום, ושייכותה המיוחדת לתוכן הענין דעשרה בטבת, „סמך מלך בבל אל ירושלים". ובהקדמה:
בפרשת השבוע, וכן בחלק הפרשה דיום ראשון — ישנם כו"כ ענינים. אמנם, כל ענינים אלו כלולים בהתחלת הפרשה, שהיא גם „ראש" הפרשה, ע"ד ובדוגמת ה"ראש" שכולל את כל פרטי הענינים השייכים ל"ראש" זה (שהוא ה"ראש" שלהם).
ויש להוסיף, ש"ראש" הפרשה כולל במיוחד את החלק הראשון שבפרשה (החלק השייך ליום ראשון) — ששמו „ראשון", הוא גם מלשון „ראש", היינו, שבו מתגלה עיקר התוקף וה"שטורעם" של ה"ראש" יותר מבשאר חלקי הפרשה, ובמילא, „ראש" הפרשה שייך במיוחד לחלק ה"ראשון" שבפרשה (השיעור דיום ראשון).
[דוגמא לדבר — ב"ראש" שבאדם, שעם היותו כולל ומנהיג את כל אברי466הגוף, אעפ"כ, עיקר התוקף וה"שטורעם" דענין ה"ראש" הוא בראש כפשוטו, שבו נמצאים ד' החושים המעולים — ראי' ושמיעה ריח ודיבור, שהם כנגד ד' אותיות שם הוי' [ראי' ושמיעה — כנגד י"ה, ריח — כנגד אות ו' (וזהו א' הטעמים לכך שהחוטם הוא בציור של קו, אות וא"ו), ודיבור — כנגד ה"א אחרונה]לח, כלומר, נוסף לכך שציור כל הגוף הוא כנגד ד' אותיות שם הוי'לט, הרי ב"ראש" עצמו ישנם כבר ד' ענינים שהם כנגד ד' אותיות שם הוי']:
התחלת ו"ראש" הפרשה (השייכת במיוחד ליום ראשון) היא: „ויחי יעקב בארץ מצרים". ובענין זה מודגש שכל ירידת הגלות אינה אלא כדי לבוא לעילוי גדול יותר (כדלקמן בארוכה), ולכן, בקביעות כזו מודגש ביותר שכל הענין ד"סמך מלך בבל אל ירושלים" (ענינו הפרטי של עשרה בטבת, המהוה גם התחלה לכל המאורעות דשאר הצומות) אינו אלא כדי לבוא לעילוי גדול יותר, כדלקמן.
ז. תוכן ונקודת הענין ד"ויחי יעקב בארץ מצרים" — שגם ב"ארץ מצרים", מקום הגלות, הי' הענין ד"ויחי יעקב", חיים אמיתיים, „ויחי" ע"פ תורת־אמת, ובפרט בנוגע ליעקב אבינו, שמדתו מדת האמתמ, „בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה", ללא כל שינוי כו'מא.
ולא עוד, אלא שכל הירידה למצרים לא היתה אלא כדי שיהי' העילוי ד"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", שכן, י"ז השנים — בגימטריא „טוב" — שחי יעקב בארץ מצרים היו מבחר שנותיומב.
ועד כדי כך, שי"ז השנים שחי בארץ מצרים היו טובים יותר מי"ז שנים ד"יוסף בן שבע עשרה שנה"מג — כולל גם אותם שנים (לאחרי שחזר לארץ כנען עד שנמכר יוסף למצרים) שבהם ישב יעקב בשלוה — כדאיתא בזהרמד שמלבד י"ז השנים ד"יוסף בן שבע עשרה שנה", „קב"ה יהב לי' שבע עשרה שנין אחרנין דאתקיים בארעא דמצרים בחדו ביקרא ובשלימו דכלא", ובזהר דפרשתנומה: „הא לך שבע עשרה שנין אחרנין בענוגין ותפנוקין והנאות וכיסופין, הה"ד ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה".
וכמדובר כמ"פ שמכיון ש"ביקש יעקב לישב בשלוה"מו — בודאי שבקשה זו נתקיימה בפועל — ישיבתו בשלוה לאחרי שחזר לארץ כנען עד שהי' יוסף בן י"ז שנה.
ואולי יש להוסיף: גם הענין ד"קפץ עליו רוגזו של יוסף"מו, וכל פרטי השתלשלות המאורעות עד לירידה למצרים — אינו אלא כדי שעי"ז יבוא לתכלית העילוי ד"ויחי יעקב" (כמוזכר גם בהתוועדות שלפנ"זמז).
ח. ויש להוסיף, שענין זה נתגלה ונתבאר גם באופן המובן לתינוק:
467ידועמח הסיפור אודות שאלתו של הצ"צ — בהיותו ילד שלמד בחדר — לזקנו אדמו"ר הזקן: היתכן שיעקב אבינו, בחיר האבותמט, יהיו מבחר שנות חייו י"ז שנה שגר בארץ מצרים, ערותנ הארץ?! והסביר לו אדמו"ר הזקן את ביאור הענין באותיות פשוטות שנתקבלו בשכלו ונעשו „דם ובשר כבשרו"נא — למרות היותו ילד קטן, כמה שנים לפני שנעשה בר־דעת (כאשר נעשה בן י"ג שנהנב, שאז נתחייב בכל עניני התורה ומצוותי').
ולהעיר, אף ששאלה זו נשאלה ע"י הצ"צ בהיותו במצב של קטנות המוחין, ובהתאם לכך הי' המענה של אדמו"ר הזקן, באופן המובן גם במצב של קטנות המוחין — אעפ"כ, יש בזה כל העומק הכי נעלה השייך לתורתו של אדמו"ר הזקן, נשמה חדשהנג, וכן הענין ד"שני אור", החיבור דתורת הנגלה ותורת הנסתר כפי שבאים בתיבה אחתנד.
אמנם, ביאור זה נאמר באותיות פשוטות המובנות גם לקטן, ובלשון הכתובנה: „חנוך לנער על פי דרכו", שהרי בביאור זה לא נכללו ענינים קשים ומסובכים בנגלה דתורה, ועאכו"כ בפנימיות התורה, כי אם „על פי דרכו" של קטן;
אבל אעפ"כ, הרי כללות הענין ד"חנוך לנער על פי דרכו" מהוה היסוד לכל הענינים שלאח"ז, כהמשך הכתוב: „גם כי יזקין לא יסור ממנה", כלומר, אע"פ שלכאורה, „מדכתיב על פי דרכו, משמע, שאינה דרך האמת לאמיתו, וא"כ, מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנה" (כפי ששואל אדמו"ר הזקן בספר תניא קדישאנו), הרי הביאור בזה — בפשטות — שלולי זאת לא הי' מגיע לעילוי ד"גם כי יזקין", וכן הוא בנוגע ללימוד התורה, שהעילוי ד"כי יזקין", „זקן שקנה חכמה"נז, שהחכמה (תורה) נעשית קנינו, „תורה דילי'"נח, „נקראת על שמו"נט — אינו אלא לאחרי הקדמת לימוד התורה בקטנותו, בהיותו „נער".
ובעומק יותר — שגם בלימוד ד"נער", לימוד ע"ד הפשט, ישנו (בהעלם) כל העומק דאופני הלימוד שלמעלה מזה, עד לתכלית העילוי, שכן, כל אופני הלימוד שבתורה, פשט רמז דרוש וסוד, שהם כנגד ד' עולמות אבי"ע (שהרי התורה היא בכל העולמות — תורה דאצילות, תורה דבריאה, תורה דיצירה ותורה דעשי')ס, הם „תורה אחת", היינו, שאותו ענין בתורה כפי שהוא בתכלית העילוי, „רזין דרזין", עד כפי שהענין הוא בעצמותו ומהותו ית' — הוא הוא הענין שנמשך ומתגלה בחלק הפשט שבתורה, בעולם העשי'468הגשמי, עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, אשר במקום זה דוקא נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתוניםסא.
ט. והנה, התיבות „ויחי יעקב בארץ מצרים" מהווים לימוד והוראה בעבודת האדם לקונו (ככל עניני התורה, לשון הוראהסב), כפי שמצינו שלמדים כו"כ ענינים אפילו מתיבה אחת בתורה, ויתירה מזה — אפילו מאות אחת בתורה (כמובא בדרושי חסידותסג).
ההוראה ד"ויחי יעקב בארץ מצרים", עם היותה הוראה נצחית בכל הזמנים, מודגשת היא במיוחד בנוגע לזמן ד"עקבות משיחא", ובפרט בעקבתא דעקבתא דמשיחא, שבזמן זה, הענין ד"ארץ מצרים" — „כל המלכיות נקראו ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירות לישראל"סד — הוא בתוקף הכי גדול.
ועל זה באה ההוראה ד"ויחי יעקב בארץ מצרים":
ענינו של יעקב הוא — ש"נשמתו . . כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם"סה. ומזה מובן, שהענין ד"ויחי יעקב בארץ מצרים" שייך לכאו"א מישראל.
והענין בזה — שיהודי צריך לדעת שמה שהקב"ה הכניסו ל"ארץ מצרים", מעמד ומצב של גלות [כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנוסו: „לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל . . אבינו מלכנו ית' הגלנו כו'"], אין זה כדי לייגע אותו ח"ו — דבר מושלל לגמרי (הן בנוגע ליגיעה גשמית, ועאכו"כ בנוגע ליגיעה רוחנית, עיקר מציאותו של יהודי, „נשמתם עיקר וגופם טפל"סז): הכוונה היחידה בירידת הגלות — כדי לבוא לעילוי גדול יותר, ובזה גופא, ככל שהירידה היא למטה יותר, עד לעקבתא דעקבתא דמשיחא — הרי זה כדי לבוא לעילוי הכי גדול!
ולא עוד, אלא שענין העלי' (בכללותו) ישנו תיכף ומיד — „ויחי יעקב בארץ מצרים":
מכיון שכל תכלית הכוונה דירידת הגלות אינה אלא כדי לבוא לעילוי גדול יותר — הרי לא יתכן (ואין כל סיבה) שיצטרכו להמתין משך זמן עד שיבוא העילוי, שכן, בנוגע לכל עניני יהדות, תורה ומצוותי', אין דבר שיכול לעכב ולמנוע כו'סח, ובמילא, כשישנה הסיבה (ירידת הגלות) בא מיד המסובב — העילוי.
מה שנמצאים בגלות ברגע שלאח"ז — הרי זה מפני שהקב"ה רוצה שיבואו לעילוי גדול יותר, ובגלל זה, מעכב את בנ"י עוד רגע בגלות („ברגע קטן עזבתיך"סט); אבל אעפ"כ, העילוי שנעשה ע"י הירידה ברגע שלפנ"ז — ישנו כבר!
וכמדובר בארוכה בהתוועדות דשבת קודשע [אשר, מלבד היותו ערב עשירי469בטבת, הרי גם תשעה בטבת עצמו קשור עם עשרה בטבת, כמודגש הקשר ביניהם בסליחות דעשרה בטבת] שעילוי זה ישנו כבר תיכף ומיד בעת העבודה, ובזה גופא — י"ל לכאורה, נוסף על ביאור הידוע של אדמו"ר מהר"שעא [שענינו „לכתחילה אַריבער"עב] ע"פ המשל לאדם שנותנים בידו תיבה סגורה ונעולה עם אבנים טובות ומרגליות, ונותנים בידו גם את ה"מפתח" שיוכל לפתוח את התיבה בכל עת שירצה, אלא יתירה מזה — שהתיבה אינה נעולה, ואפילו לא סגורה (בלא מנעול), ולא עוד, אלא שאין זה דבר המונח בתיבה כלל, כי אם דבר הגלוי!
ומה שהעולם נמצא במעמד ומצב שאינו מוכשר עדיין שיתגלה הדבר במציאות העולם, ויש צורך לבטל את חומריות העולם, ולפעול שגשמיות העולם לא יעלים ויסתיר כו' — הרי כל זה אינו אלא בנוגע לגילוי בעולם; אבל בנוגע למציאותו של היהודי — הרי מכיון שעבד עבודתו בשלימות, „בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"עג, מובן, שאצלו מתגלה הדבר תיכף ומידעד.
והכוונה בזה — לא רק שהדבר הוא בגילוי בנוגע לנשמתו, „חלק אלקה ממעל ממש"עה, אלא שהגילוי הוא גם בנוגע לגוף, שהרי הנשמה מחי' ומנהיגה את הגוף על כל חלקיו, עד כדי כך, שגם הגוף של יהודי הוא גוף קדושעו.
ובלשון הזהרעז (שאומרים בעת ההשתטחות על קברי צדיקים, ובמיוחד (בנוגע אלינו) על ציון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) „גופא דלהון קדישא, נפשא דלהון קדישא, רוחא דלהון קדישא, נשמתא דלהון קדש קדשים", כלומר, שקדושת הנשמה, קדש קדשים, פועלת ומשפיעה גם על בחי' רוח ונפש, עד לגוף, שגם „גופא דלהון קדישא",
ועד כדי כך, שכתוצאה מזה נפעל גם בנוגע לנכסיו של היהודי — מכיון שנעשו רכושו וקנינועח, כמבואר פרטי הדברים בהלכות מכירה בספר קנין להרמב"ם, שלומדים בשיעורי ימים אלו. י. ע"פ האמור לעיל אודות תוכן הענין וההוראה ד"ויחי יעקב בארץ מצרים" — מובן העילוי המיוחד בעשרה בטבת שחל ביום א' דפ' ויחי:
כאשר עשרה בטבת חל ביום שבו צריכים „לחיות" עם ההוראה ד"ויחי יעקב בארץ מצרים", שתוכנה ונקודתה שירידת הגלות אינה אלא כדי לבוא לעילוי גדול יותר, ועד כדי כך, שהעילוי בא תיכף ומיד (כנ"ל בארוכה) — אזי מודגש ביותר שתכלית הכוונה ד"סמך מלך בבל אל ירושלים" אינה אלא כדי שעי"ז יהי' עילוי גדול יותר.
והענין בזה:
„(מלך) בבל" מורה על מעמד ומצב הגלות, ובמילא, כאשר „סמך מלך בבל470אל ירושלים", אפילו „סמך" בלבד, היינו, שחומת ירושלים היא עדיין בשלימותה — הרי זה ענין בלתי רצוי כלל, ואדרבה, בהתחלת הענין מודגש עיקר החומר, מכיון שזוהי התחלה לכל שאר הענינים שלאח"ז (כנ"ל ס"ג).
אמנם, תכלית הכוונה בירידה ד"סמך מלך בבל אל ירושלים" (ובהדגשה יתירה, כאמור, ביום א' דפ' ויחי) היא — כדי לבוא לעילוי גדול יותר, עי"ז שמהפכים את הענין ד"סמך מלך בבל אל ירושלים" לסמיכה למעליותא, „סמך" מלשון „סומך נופלים".
ובפשטות — שעי"ז ניתוסף חיזוק וסיוע ל"ירושלים", כלומר, נוסף על העילוי והתוקף והחוזק ד"ירושלים"עט מצד עצמה, הרי מכיון שכל עניני קדושה קשורים עם הקב"ה שהוא „איןסוף", יכול להיות בהם עילוי גדול יותר עד איןסוף, ולכן, ישנו ציווי בתורה, תורת־חיים, „מעלין בקודש"פ.
ועילוי זה נפעל, כאמור, ע"י הירידה (גם) ד"סמך מלך בבל אל ירושלים" — יתרון האור מן החושךיז, ע"י העבודה ד"אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא"פא, „זדונות נעשו לו (כזכיות, ויתירה מזו) זכיות"פב (ממש), עדי קיום היעודפג „לילה כיום יאיר", שהחושך עצמו יאירפד.
א
יא. והנה, כדי לגלות את הטוב והעילוי שבענין התענית, הן הענין הפרטי דעשרה בטבת, והן הענין הכללי דיום התענית, „צום ויום רצון לה'", „צום אבחרהו" — יש להוסיף במיוחד במצות הצדקה, כ"מנהג ישראל" להרבות בצדקה (הן בכמות, והן באיכות — ע"י סבר פנים יפות כו'פה) ביום התעניתפו.
והענין בזה:
ידוע ביאור אדמו"ר הזקן באגה"קפז שמ"שפח „רחבה מצוותך מאד" קאי על „מצות הצדקה, שהיא מצות ה' ממש, מה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה תמיד להחיות העולמות . . בתורת צדקה וחסד חנם".
ובפשטות — שכל הענינים שעושה הקב"ה, הן כללות הענין דאצילת ובריאת ויצירת ועשיית העולמות, והן כל עניני המשכת טוב וחסד כו', אינם אלא בתורת צדקה, שהרי הקב"ה אינו חייב, ח"ו, לאף א' מאומה, ובמילא, אינו מוכרח להשפיע כו', כי אם „בתורת צדקה וחסד חנם".
וזהו גם הפירוש „לך הוי' הצדקה"פט — שאמיתת ענין הצדקה אינו אלא אצל הקב"ה:
כאשר יהודי מקיים מצות הצדקה, הרי גם כשקיומה בתכלית השלימות [שעושה זאת לא מפני שחייב לו משהו, טובה תחת טובה, ועכ"פ שיש לו רגש של התחייבות כלפיו מפני שהוא קרוב שלו,471או שדר בעירו, „עניי עירך קודמין"צ, וכיו"ב, כי אם, באופן שאינו חייב לו מאומה, ולא עוד, אלא שאינו מכירו ומעולם לא ראהו], אין זה ענין של צדקה לאמיתתו — מכיון שישנו הכרח בדבר, שכן, לולי נתינה זו אינו יכול לקיים את ציווי הקב"ה, ובפרט ציווי הכי נעלה — „שקולהצא צדקה כנגד כל המצוות"!
ואדרבה: ככל שקיום מצות הצדקה הוא בשלימות נעלית יותר (לא מפני טעם וסיבה של התחייבות כל שהיא כו'), מודגש עוד יותר שאין זה ענין של צדקה לאמיתתו — דמכיון שדוקא באופן כזה יכול לקיים את מצות הצדקה בשלימותה, הרי מוכרח הוא בדבר.
ולכן, ענין הצדקה לאמיתתו אינו אלא אצל הקב"ה — „לך ה' הצדקה" — שאינו מוכרח בזה כלל וכלל.
[ואין סתירה לזה מהענין ד"למעשה ידיך תכסוף"צב — שהרי ענין זה גופא אינו אלא מכיון שכך עלה ברצונו ית', ולא מפני ההכרח ח"ו, שהרי הקב"ה אינו מוכרח בשום דברצג (כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפנ"זצד)].
וזהו הקשר עם כללות הענין ד"צום ויום רצון לה'", „צום אבחרהו" — בחי' הרצון דלמעלה, עד לענין הבחירה שלמעלה גם מהענין דעלה ברצונו ית', שאינו מוכרח בשום דבר, כי אם מפני הבחירה כו'.
ולכן, כדי לגלות את הענין ד"צום ויום רצון לה'", עד ל"צום אבחרהו" — יש להוסיף במצות הצדקה, שהיא מעין ודוגמת „מצות ה' ממש . . בתורת צדקה וחסד חנם", מצד הרצון והבחירה דלמעלה.
ובהתאם לכך, יחלקו ע"י ה"טנקיסטים" — כרגיל בכינוסים כאלו — שטר של דולר לכל אחד ואחת מהנמצאים כאן, על מנת לתתו לצדקה, וכל המוסיף מדילי' — תבוא עליו ברכה.
יב. ויה"ר שבעגלא דידן ממש נזכה לענין ד"סמך . . אל ירושלים", למעליותא, באופן ד"סומך נופלים",
ע"י השלמת העבודה דהפיכת העלם והסתר וחושך הגלות ומרירות הגלות — לנהורא ומיתקא, היינו, שהמצב ד"החושך יכסה ארץ"צה פועל אך ורק הוספה ב"נר מצוה ותורה אור"י, כיתרון האור מן החושךיז, ועד אשר, עי"ז מהפכים את חושך הגלות לאור גדול ביותר, כאמור, „לילה כיום יאיר".
וכל זה — במהרה בימינו ממש, ובפשטות ממש, בעוה"ז הגשמי, אשר, עם היותו תחתון שאין תחתון למטה ממנו, הרי דוקא בו בחר הקב"ה ששם תהי' דירתו ית', ומכיון שכן, צריך הדבר לבוא בגלוי (לא רק בעולם העשי' הרוחני, אלא) גם ובעיקר בעולם העשי' הגשמי.
472ובנוגע לעוה"ז החומרי — הרי לאחרי עבודתם של ישראל בלימוד התורה וקיום המצוות, בודאי נתבטל כבר ענין החומריות,
ובלשון הידוע של אדמו"ר הזקן (כפי שנתפרסם ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנוצו) שהקב"ה נותן לבנ"י גשמיות, והם עושים מגשמיות רוחניות, ומכיון שכן, הרי בודאי שלפנ"ז ביטלו כבר את ענין החומריות,
ולא עוד, אלא שהסרת וביטול החומריות גופא הוא — לא בדרך שבירה, כי אם בדרך בירור וזיכוך, כידועה תורת הבעש"טצז בפירוש הכתובצח „כי תראה חמור שונאך", שלמרות שה"חומר" („חמור"), הן חומר הגוף והן חומר העולם, הוא „שונאך"צט, ובמילא, יש צורך להסיר את ה"חומריות", שיהי' רק „גשמי" — אעפ"כ, אין דרך העבודה לשבור את החומריות ע"י סיגופים ותעניות,
[עבודה זו אינה אלא בדרך עראי, ולצורך מעמד ומצב ארעי בלבד; אבל מצבו הרגיל של יהודי הוא — שגם „גופא דלהון קדישא" (כנ"ל ס"ט), גוף בריא ושלם דוקאק],
כי אם — „עזוב תעזוב עמו" — באופן של בירור וזיכוך דוקא.
ולהוסיף, שכן הוא גם בנוגע לענין ד"סמך מלך בבל אל ירושלים" — שהעבודה היא „עמו", כאמור, שמהפכים את החושך עצמו לאור הכי גדול, ובנדו"ד, שעל ידו ויחד עמו בונים את ירושליםקא, ובאופן נעלה יותר ממה שהיתה לפנ"ז — „פרזות תשב ירושלים"קב.
ובזקנינו גו'
ובבנותינו"קג, עד שאפילו יהודי אחד לא ישאר בגלותקד,
ו"כספם וזהבם אתם"קה, כולל כסף וזהב רוחניים — אהבה ויראהקו, הכוללים והמקורות של כל רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"תקז, כולל העבודה בעניני העולם, „כל מעשיך יהיו לשם שמים"קח ו"בכל דרכיך דעהו"קט,
וברגע כמימרא — נמצאים כולנו כאחד בארצנו הקדושה, „ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"קי,
473ושם גופא — בירושלים עיר הקודש, לפרסם עושי מצוה"קיד — הן בנוגע כפי שהיא בכל התוקף, מוקפת חומה — ל"כוללים" לזקנים וזקנות, הן בנוגע „אני אהי' לה . . חומת אש סביב"111), לצבאות־השם, והן בנוגע לכל בנ"י וביחד עם זה — „פרזות תשב ירושלים", בגילים שביניהם — ע"י כל הפעולות
ושם גופא — „בהר הקודש של „בתי־חב"ד".
והעיקר, שע"י ההוספה בפעולות של
יג. וכדי לזרז ולמהר כל זה עוד „בתי־חב"ד", כולל ובמיוחד הקמת „בתייותר — יש להוסיף במעשנו ועבודתינו הענין דיעש להם בתם"), פירוש
רש"י (גם לבן חמש (למקרא)): „בתי
ובמיוחד בענין שהזמן גרמא — כהונה ולוי' ומלכות",
מעאז ת את ר מא אמא מרר א מז דור היום יוכלו לגשת מיד לסידור ועריכת
החומר באופן של פירסום, „מצוה דולר ל"טנקיסטים" שיחיו, כדי לחלקם
לצדקה, כ"א בהוספה מדילי'].
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Work
- Likkutei Sichos
- Volume
- חלק כ״ה
- Id
- rh-257p1q7z