Likkutei Sichos
Addenda - sichos 12
א. אמרו את י"ב הפסוקים ומאמרי חז"ל, ואח"כ ניגנו „ווי וואָנט משיח נאַו".
ב. לכל לראש יש לבאר חידוש של כנס זה — שמתכנסים בו זקנים וזקנות ביחד עם ילדים וילדות, שכן, עד עתה התקיימו כנסים מיוחדים לזקני ישראל וכנסים מיוחדים לילדי ישראל, „צבאותהשם", ובכנס זה — מצטרפים הזקנים והילדים יחדיו.
ומכיון שכל דבר צריך להביא לידי הוספה בעניני יהדות, מובן, שכן הוא בנוגע לצירופם של הזקנים והילדים בכנס זה, שהכוונה בזה — שעי"ז יתוסף בעניני יהדות, ולכל לראש — אצל משתתפי הכנס, כדלקמן.
ג. בנוגע למשתתפי הכנס — הרי ע"י הצירוף של זקנים וילדים יחדיו, ניתנת הזדמנות מיוחדת לזקנים ולילדים להוסיף בעניני תורה ומצוותי':
לילדים — ניתנת ההזדמנות לקיים את ציווי התורה „מפני שיבה תקום והדרת פני זקן"א. ובפשטות: כאשר ילד או ילדה רואים זקן או זקנה שאינם יושבים בנוחיות כל כך מפני הצפיפות כו' — משתדלים הם לכבדם, עי"ז שפונים אליהם מתוך שמחה ונותנים להם מקום יותר טוב, וכיו"ב.
ולזקנים — ניתנת ההזדמנות להעניק לילדים מחכמתם ונסיונם האישי, שכן, סלו, אור לה' דחנוכה ה'תשמ"ו.
יצחק" ו"חכמות נשים" — שיחיו צבאות השם" — שיחיו
„ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה"ב, ובמילא, יש להם כח ויכולת ללמד ולחנך את הילדים במדה מרובה יותר מאשר אדם צעיר, או אפילו אדם מבוגר שלא הגיע עדיין לגיל זקנה.
ובהקדמהג:
ישנם טפשים החושבים שכאשר האדם מגיע לגיל הזקנה אזי צריך להיות פחות פעיל כו'.
אמנם, לאמיתתו של דבר — ההיפך הוא הנכון, שכן, עם היות שמצד כחותיו הפיזיים אינו צעיר כמו לפני עשר שנים, הרי אדרבה: בגלל שהזדקן בעשר שנים, ניתוסף אצלו חיות, חכמה והבנה עמוקה יותר, כאמור, „ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה".
ויש להוסיף, שענין זה מודגש במיוחד בימי חנוכה — שכן, הדלקת נר חנוכה היא באופן ד"מוסיף והולך" מיום ליוםד, ומזה למדים שככל שהאדם מתגבר ביום נוסף, עליו להוסיף ב"נר מצוה"ה, שזהו תוכן הענין ד"ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה".
394ולכן, כשמזדמן לזקנים להפגש עם ילדים שזכו לקבל חינוך יהודי ולהתנהג ברוח היהדות, ורואים את שמחתם של הילדים והשתתפותם בחגי ומועדי ישראל (ובנדו"ד, היו"ט של חנוכה) — מנצלים הזקנים את מעלתם המיוחדת („רוב שנים יודיעו חכמה") כדי להוסיף בחינוכם של הילדים,
— שכן, אע"פ שילדים אלו שייכים ל"צבאות־השם" (ורבים מהם — במשך כו"כ שנים), הרי מכיון שהתורה היא „ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים"6), מובן, שתמיד ניתן (ובמילא צריכים) להוסיף בלימוד והבנת התורה ובקיום הוראותי', עד איןסוף —
עי"ז שמראים להם דוגמא־חי' — שלמרות היותם בגיל הזקנה, יש להם יתר חיות והבנה עמוקה בערכה ומעלתה וחשיבותה של היהדות, ולכן, נושאים את יהדותם בגאון,
ומהם לומדים הילדים להראות דוגמא־חי' לכל שאר הילדים — להתנהג באופן המתאים ל"חיילים" השייכים לצבא של הקב"ה, עי"ז שמקיימים את ציוויי הרמטכ"ל, הקב"ה, כפי שנתבארו בתורתו (ספר החוקים של „צבאות־השם"), „תורת־חיים", הוראה בחיים, ו"תורה אור", הוראה המאירה את חיי היום־יום, ע"י „נר מצוה" (כלשון הכתובה „נר מצוה ותורה אור"), כולל — מצות „ואהבת לרעך כמוך"7), שהיא „כלל גדול בתורה"8) (כפי שאמרתם זה עתה9)), להשפיע על שאר הילדים (ילדים על חבריהם, וילדות על חברותיהן) להצטרף לצבאות־השם,
6) איוב יא, ט.
7) קדושים שם, יח.
8) תו"כ ופרש"י עה"פ.
9) בי"ב הפסוקים ומאמרי חז"ל.
וכפי שהדבר בא לידי ביטוי במעשה בפועל — ש"המעשה הוא העיקר"י ולדוגמא — בכנס זה: קיום מצות נר חנוכה, וכן מצות התפלה (תפלת מנחה שהתפללנו זה עתה), לימוד התורה (י"ב הפסוקים ומאמרי הז"ל שלמדנו זה עתה), ומצות הצדקה (שנקיים, כרגיל, בסיום הכנס) — ג' העמודים שעליהם „העולם עומד"יא.
ד. נוסף על פעולתו של כנס מיוחד זה (זקנים וילדים יחדיו) בנוגע למשתתפי הכנס — צריכה להיות גם פעולה והשפעה בנוגע לכל שאר המקומות.
ובהתאם לכך — יש לעורר את כל השלוחים העוסקים בהפצת היהדות מתוך חיות חסידותי בכל קצוי תבל, לייסד במקומם „כולל" לזקנים ולזקנות, ואירגון של „צבאות־השם" לילדים וילדות.
ובמקומות שקיימים כבר מוסדות אלו — יוסיפו בהם וירחיבום ביתר שאת וביתר עוז.
ומובן, שכל זה הוא בהוספה על ביסוס והרחבת כל הפעולות דהפצת היהדות עם כל שאר יהודי המקום — אלו שבגיל בין הילדים והזקנים.
וכדי לשתף בזה את כל הנמצאים כאן (הן הזקנים, הן הילדים, והן כל אלו „שביניהם") — יקבל כל שליח סכום מסויים מכאן (בשם כל הנמצאים כאן), בתור השתתפות בפעולות אלו, הן בנוגע ל"כולל" עבור הזקנים, והן בנוגע לאירגון „צבאות־השם" עבור הילדים.
א
395ה. כנס של זקנים וילדים יחדיו, יכול הי' להתקיים בכל זמן בשנה, ואעפ"כ, בחרו לקיימו בימי חנוכה דוקא — שכן, בכנס כזה צריכים למצוא אותיות מתאימות שהדברים הנאמרים יהיו בבחינת „תורה אור" לזקנים ולילדים גם יחד, וענין זה בא לידי ביטוי והדגשה מיוחדת בתוכן הענין דחנוכה (כדלקמן),
אבל, ביחד עם זה — על מנת ללמוד ממנו בנוגע לכל שאר הכנסים (שלפנ"ז ושלאח"ז), וכן בנוגע לכללות ההנהגה בחיי היום־יום.
והענין בזה:
תוכן הענין דחנוכה הוא — כפי שאמרנו זה עתה בתפלה המיוחדת של חנוכה, „ועל הנסים": „כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם . . מסרת גיבורים ביד חלשים . . וזדים ביד עוסקי תורתך . . ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופנו את היכלך וטהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך".
בענין זה מצינו הדגשה מיוחדת הן בנוגע לזקנים והן בנוגע לילדים:
הפעולה ד"טיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך" — חנוכת המקדש — נעשתה בהנהגתם של הזקנים, „זקן זה שקנה חכמה"יב, זקני וגדולי ישראל, ובמיוחד — ע"י הכהנים, עד לכהן גדול;
וביחד עם זה, דאגו להבטיח את החינוך של ילדי ישראל, עי"ז שנלחמו מתוך מסירת־נפש, נגד היוונים שרצו „להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" ח"ו, וניצחו את היוונים,
— שכן, עם היות שבכמות היו היוונים גיבורים ורבים, והיהודים חלשים ומעטים, אעפ"כ, מכיון שיהודים „הולכים" עם הקב"ה (עי"ז שהם „עוסקי תורתך", ומקיימים „חוקי רצונך"), שברא את השמים והארץ וכל מה שביניהם (כפי שאמרתם זה עתה9): „בראשית ברא אלקים את השמים וארץ הארץ"יג), הוא הבעה"ב האמיתי שלהם, הרי בודאי שמנצחים את כל הקמים עליהם —
כך שיכולים להמשיך לחנך את ילדי ישראל ללמוד „תורתך" ולקיים „חוקי רצונך", כראוי ל"צבאות־השם".
ו. ויש להוסיף, שענין זה (הקשר והשייכות שבין זקנים עם ילדים) מודגש גם בכללות ענין החינוך הקשור עם חנוכה — כידוע, ש"חנוכה" הוא (גם) מלשון חינוך, וע"ש חנוכת המזבח ובית המקדשיד:
התחלת ענין החינוך היא — בנוגע לילדים, ובלשון הכתובטו „חנוך לנער", אבל, חינוך זה הוא בתקפו על כל משך החיים, כהמשך הכתוב: „גם כי יזקין לא יסור ממנה", היינו, שגם בגיל הזקנה נהנים מהשפעת החינוך שקיבלו בגיל הילדות, נוסף לכך שממשיכים להוסיף בענין החינוך (דעצמו), כהוראת חז"לטז „איזהו חכם הלומד מכל אדם".
ולאידך, חינוך הילדים באופן הטוב ביותר הוא — ע"י הזקנים, כאמור לעיל,396שמכיון ש"ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה", יש בכחם להשפיע ולחנך את הילדים עוד יותר מאשר הצעירים.
ז. והעיקר — שע"י כללות ענין החינוך בעניני תורה ומצוותי' (הן חינוך עצמו והן חינוך הזולת ע"י שנעשה דוגמא־חי', הן בנוגע לזקנים והן בנוגע לילדים), זוכים כולם יחדיו — „בנערינו ובזקנינו"יז — לגאולה האמיתית והשלימה,
ובפשטות — שיוצאים מהגלות, ו"לוקחים" עמהם את כאו"א מישראל וכל בנ"י, שלימות העם, ביחד עם כל עניני התורה ומצוותי', שלימות התורה, ובאים לארצנו הקדושה, „ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"יח, שלימות הארץ, ויתירה מזה — „ירחיב ה' אלקיך את גבולך"יט,
וזוכים לראות את הדלקת המנורה ע"י הכהנים — בבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו.
א
ח. כל האמור לעיל שייך לכללות הענין דימי חנוכה, ונוסף לזה, יש הוראה ולימוד מענינו המיוחד של יום זה — נר חמישי דחנוכה, כדלקמן.
ובהקדמה:
בנוגע להדלקת נרות חנוכה — מצינו פלוגתא בין ב"ש וב"הכ: „ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך", והלכה — כב"הד.
ובכן, בנר חמישי דחנוכה ישנו חידוש מיוחד — שזוהי הפעם הראשונה שלשיטת ב"ה („מוסיף והולך") מדליקים מספר נרות גדול יותר מלשיטת ב"ש („פוחת והולך"), שכן, לשיטת ב"ה מדליקים בלילה החמישי חמשה נרות, ולשיטת ב"ש — ארבעה נרות!
ובאופן כזה נמשך בלילות שלאח"ז — שמלילה ללילה הולך וגדל הפער בין מספר הנרות שמדליקים לשיטת ב"ה למספר הנרות שמדליקים לשיטת ב"ש, עד ללילה האחרון — שמונה נרות לשיטת ב"ה, לעומת נר אחד לשיטת ב"ש!
ובענין זה יש הוראה ולימוד בעבודת האדם לקונו, כדלקמן.
ט. כללות הענין דנרות חנוכה הוא — להאיר על פתח ביתו מבחוץכא, כלומר, להאיר את החושך שבבית ושבחוץ, „משתשקע החמה"כב.
והנה, עבודה זו נחלקת לב' סוגים כלליים — „סור מרע" ו"עשה טוב"כג, מצוות א־תעשה ומצוות עשה.
ולדוגמא, בענין החינוך — הן בנוגע לחינוך של גדולים וזקנים בעצמם, והן בנוגע לחינוך הילדים:
ישנם דברים בלתי־רצויים שצריכים להתייחס אליהם באופן שלילי — „סור מרע", ע"י השמירה והזהירות דמצוות397לא־תעשה, וכמו: כאשר חשקה נפשו ביותר לאכול ולשתות — עליו להתאפק ולהמנע מאכילה ושתי' עד שיודע תחילה אודות כשרותו של המאכל והמשקה, ויברך להקב"ה שנתן לו את המאכל והמשקה, אשר, עי"ז יהי' הגוף בריא ושלם, לאורך ימים ושנים טובות.
וכמו כן צריכים להשתדל לעשות דברים טובים — „עשה טוב", קיום מצוות עשה, ובכללות — מצות הצדקה, השקולה כנגד כל המצוותכד.
ישנו סוג בבנ"י (ב"ש) שעיקר עבודתם בקו ד"סור מרע" — להלחם נגד הדברים הבלתי־רצויים; וישנו סוג בבנ"י (ב"ה) שעיקר עבודתם בקו ד"עשה טוב" — להוסיף בעניני טוב וקדושה (ועי"ז מתבטלים הענינים הבלתי־רצויים בדרך ממילא)כה.
ובהתאם לכך, ישנו חילוק באופן העבודה — „פוחת והולך" או „מוסיף והולך"כו:
כאשר עיקר העבודה היא בקו ד"סור מרע", שלילת דברים בלתי־רצויים (שיטת ב"ש) — הרי בהתחלת העבודה, כאשר המשיכה לדברים בלתי־רצויים היא בתקפה, דרוש מאמץ רב כדי לבטל את תוקף המנגד, ולכן, יש צורך בריבוי אור, „שמונה נרות", אבל למחרתו, מכיון שכבר נחלש תוקף המשיכה לענינים גשמיים וחומריים („פוחת והולך") — אין צורך במאמץ רב כל כך, ובמילא, מספיק להדליק שבעה נרות, „מכאן ואילך פוחת והולך".
אבל כאשר עיקר העבודה היא בקו ד"עשה טוב", להוסיף בעניני טוב וקדושה, „נר מצוה ותורה אור" (שיטת ב"ה) — מתחילים אמנם עם נר אחד, אבל „מכאן ואילך מוסיף והולך", שכן, מיום ליום הולך וגדל ה"תאבון" לעניני תורה ומצוותי', „מי שיש לו מנה רוצה מאתיים"כז, ובמילא, יש צורך להוסיף באור.
וכאן באה ההדגשה המיוחדת בנר חמישי:
נוסף לכך שההלכה היא כדעת ב"ה, „יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך", היינו, שעיקר העבודה היא להוסיף באור, ועי"ז מתבטלים הענינים הבלתי־רצויים בדרך ממילא — הרי בליל חמישי דחנוכה ישנה הדגשה יתירה בנוגע לעבודה ד"מוסיף והולך", שכן, בלילות שלפנ"ז ראו ריבוי נרות אצל ההולכים בשיטת ב"ש לגבי ההולכים בשיטת ב"ה, אמנם, מליל חמישי ואילך רואים במוחש שריבוי הנרות הוא — אצל ההולכים בשיטת ב"ה, שעיקר עבודתם להוסיף באורכח!
י. ויש לקשר ענין הנ"ל עם שיעור היומי ברמב"ם, כדלקמן.
ובהקדמה — שגם בספרו של הרמב"ם מודגש החיבור דזקנים וילדים,398כפי שכותב הרמב"ם בהקדמתו לספר „משנה תורה", שמטרת חיבורו — „שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול".
ומזה מובן גם בנוגע לביאור תוכן ההלכות בעבודת האדם — כמ"ש הרמב"םכט ש"רוב דיני התורה אינן אלא . . לתקן הדעות וליישר כל המעשים" — שהוראות אלו שייכות אף הן „לקטן ולגדול", בהתאם לענינו של הרמב"ם — „מורה הנבוכים" — להורות את דרך
יא. שיעור היומי ברמב"םל הוא — „הציווי שנצטווינו להשיב את הגזילה . . והוא אמרו יתעלהלא והשיב את הגזילה אשר גזל וגו'",
וביאור הענין בעבודת האדם לקונולב:
כל עניני העולם, מכיון שנבראו ע"י הקב"ה — „בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" — הרי בודאי שהן באופן של טוב וקדושה.
ומכיון שכן, הרי כאשר רואים בעולם דבר בלתי־רצוי — אין זה אלא ענין של גזילה, היינו, ש"מלכות יון הרשעה" וכיו"ב — ה"יצר", גזל את הדבר מרשות הקדושה!
ולדוגמא: כאשר ה"יצר" גורם להחסיר ח"ו באמירת ברכה, עניית „אמן", או אפילו במניעת הפצת היהדות ברגע מסויים — הרי בכך גוזל דבר מרשות הקדושה, ועכ"פ — גזילת רגע שהיו יכולים לנצלו לעניני קדושה.
ובהדגשה — שזהו"ע של גזילה דוקאלג, ולא גניבה, שכן, גניבה פירושה — ש"לוקח . . בסתר ואין הבעלים יודעים"לד, משא"כ גזילה, שלוקח „בגלוי ובפרהסיא"לד, בידיעת הבעלים, ובנדו"ד, מכיון ש"ה' נצב עליו ומלא כל הארץ כבודו"לה (כפי שאמרתם זה עתה9)) — לא שייך כאן המושג של גניבה, כי אם גזילה.
וזוהי שליחותם של „צבאות־השם" — להלחם עם ה"יצר" („מלכות יון הרשעה"), לנצחו ולבטלו מכל וכל, ולא עוד, אלא אפילו בנוגע לענינים שכבר נגזלו ע"י ה"יצר" — יש להשיבם לגבול הקדושהלו.
ובודאי שהקב"ה נותן לכאו"א את כל הכחות הדרושים לכךלז, ולא עוד, אלא ש"קרוב אליך הדבר מאד"לח (כפי שאמרתם זה עתה9)); צריכים רק להחליט בתוקף המתאים, עד לאופן ד"יגעתי", ואז בטוחים ש"יגעתי ומצאתי"לט (כפי שאמרתם זה עתה9)), היינו, שכאו"א יוכל למלא את שליחותו בהשבת הענינים שבעולם — לגבול הקדושה.
יב. וכאן באה ההוראה מאופן הדלקת נר חנוכה, ובמיוחד — נר חמישי דחנוכה:
כדי לבטל את מציאותה של „מלכות יון הרשעה", מציאותו של ה"יצר" —399אין צורך דוקא במלחמה ישירה עם המנגד; אדרבה — עיקר ההדגשה צריכה להיות על ההוספה באור, כהוראת ימי חנוכה, ובהדגשה מיוחדת בליל חמישי דחנוכה (כנ"ל בארוכה) — „מוסיף והולך", וכאשר מוסיפים באור — אזי מתבטלת מציאות המנגד בדרך ממילא.
והמעשה הוא העיקר — לעסוק בכל עניני העבודה ד"נר מצוה ותורה אור" באופן ד"מוסיף והולך", ובדרך ממילא פוחתים והולכים כל הענינים הבלתירצויים, עד שמתבטלים לגמרי.
וע"י כללות העבודה בעניני קדושה באופן ד"מוסיף והולך", ובלשון הכתובמ „ילכו מחיל אל חיל" — זוכים להמשך הכתוב „יראה אל אלקים בציון", וזוכים לראות בעיני בשר את נרות המנורה בביהמ"ק, „אני מראה לכם נרות של ציון"מא, במהרה בימינו ממש.
א
יג. ישנו ענין נוסף בימי חנוכה — הקשר והשייכות עם חג הגאולה של אדמו"ר הזקן (ממאסרו הראשון) בי"ט כסלו, כידועמב ששלימותה של הגאולה די"ט כסלו היתה בימי חנוכה, ומודגש הקשר ביותר בגאולה ממאסרו השני — שיצא לחירות (בנר שלישימג או) בנר חמישי דחנוכהמד.
ובהקדמה — שגם בפעולות אדמו"ר הזקן מודגש החיבור דזקנים עם ילדים, שכן, בין ה"זכיות" המיוחדות של אדמו"ר הזקן (כפי שנימנו ע"י זקני החסידיםמה) — ישנם ענינים שבהם מודגשת השייכות „לקטן ולגדול":
א) „נוסח התפלה" — סידור — השוה לכל נפש, „לקטן ולגדול". ומודגש מיד בהתחלת הסידור — „מודה אני", שכן, כאו"א מישראל, קטן וגדול בשוה, מתחיל את היום („כשניעור משנתו", בהיותו במצב של תכלית הקטנות בעבודת ה') באמירת „מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי", אשר, נשמה זו היא הבעה"ב על כל מציאותו של האדם (מראשו ועד עקבו), ומהקטן שבקטנים עד לגדול שבגדולים.
ב) „פרסום והפצת תורת החסידות" [כידועמו שעיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" התחיל לאחרי הגאולה די"ט כסלו, ששלימותה, וכן המשכה בגאולה מהמאסר השני — בימי חנוכה (ובמיוחד נר ה' דחנוכה), שנקבע על נס השמןמז, הקשור עם פנימיות התורהמח] — שבענין זה מודגשים ב' הקצוות דגדול וקטן: „מעינותיך" — ענינים הכי נעלים ועמוקים בחכמת התורה, השייכים „לגדול" וביחד עם זה, באים ענינים אלו באופן של הפצה עד400ל"חוצה", המקום שבו נמצא ה"קטן", שגם הוא יבין את המעיינות.
ובכן, נוסף על כללות ההוראה דימי חנוכה (ובהדגשה מיוחדת בנר ה' דחנוכה) להאיר את העולם ע"י „נר מצוה ותורה אור" באופן דמוסיף והולך — ישנה הדגשה מיוחדת גם בנוגע לאור דפנימיות התורה, „יפוצו מעינותיך חוצה", כמודגש גם בשמו של אדמו"ר הזקן — „שניאור", שפירושו „שני אור"מט, ע"ש שהאיר את העולם בשני האורות דתורת הנגלה ותורת הנסתר.
יד. ובהתאם לכך — יש לעורר ע"ד ההוספה בהפצת המעיינות חוצה בכל מקום ומקום:
א) לימוד תורתו של אדמו"ר הזקן, וכן לימוד תורתם של כל רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו — צריך להיות באופן של הוספה, הן בכמות והן באיכות, ביתר התמדה ושקידה כו', לגבי אופן הלימוד עד עתה, באופן דמוסיף והולך ואור.
ב) כל אלו שיש ברשותם כתבים או „ביכלאך" של דרושי חסידות שלא נדפסו עדיין — מבקשים אותם שישלחום בהקדם הכי אפשרי להנהלת קה"ת, על מנת לפרסמם בדפוס, ואשר' חלקם וגדול זכותם — שעל ידם יתוסף בלימוד תורת החסידות, באופן של הפצה, ברבים, עד למקום ה"חוצה".
ג) וכל זה — בהוספה להדפסת ספר התניא בכל עיר ובכל כפר, כמדובר בארוכה כמ"פנ.
ולכן, ישלחו מכאן סכום נוסף לכאו"א מהשלוחים, בתור השתתפות בכל פעולות אלו ד"בתי חב"ד" — לייסד במקומות חדשים, או להוסיף באור במקומות שבהם ישנו כבר „בית־חב"ד", באופן דמוסיף והולך ואור.
ובהקדמה:
ענין השמחה — כפי שהזכרתם זה עתה9): „ישמח ישראל בעושיו"נא, וכן „ישמח ה' במעשיו"נב — הו"ע כללי בכל עניני תורה ומצוותי'נג.
ומזה מובן גם בנוגע לימי חנוכה — אשר, עם היות שנקבעו בעיקר ע"ש נס הנרות (ענין ההוספה באור), הרי בודאי שצריך להיות בהם גם ענין השמחה, כבכל שאר המצוות, ואדרבה — במכ"ש וק"ו — מפני מעלתה המיוחדת שמאירה בפנים ובחוץ, „על פתח ביתו מבחוץ".
ועאכו"כ לדעת הרמב"םנד — „התקינו חכמים . . שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן בכ"ה בכסלו ימי שמחה והלל"נה, בודאי יש בחנוכה חיוב מיוחד בענין השמחה.
ויש להוסיף, שבימינו אלו צריכה להיות הדגשה יתירה בענין השמחה —401שכן, כאשר רואים את התגברות חושך העולם („משתשקע החמה") באופן מיוחד כו', יש להוסיף עוד יותר בענין השמחה, כדי לבטל את כל הענינים הבלתי־רצויים מכל וכל, „עוצו עצה ותופר"נו.
ובמכ"ש וק"ו: אם נהגו ישראל לקבוע ענין של תעניתנז כדי לבטל ענין בלתירצוי — הרי עאכו"כ שיכולים וצריכים לבטל ענינים בלתי־רצויים ע"י הוספה בענין השמחהנח [ובפרט ע"פ דברי אדמו"ר הזקן באגה"תנט שבדורותינו אלה אין בכחנו להתענות כו'], ע"ד דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנוס, שהענינים שפועלים בר"ה ע"י העבודה ד"גילו ברעדה" — פועלים בשמע"צ ושמח"ת ע"י העבודה דשמחה, שמחה של תורה ושמחה של מצוה.
ובנוגע לפועל:
דבר נכון וטוב — להציע ולקבוע, אשר, בכל יום ויום דחנוכה (החל מימי חנוכה השתא) יעשו מסיבות של שמחה („פאַרבריינגענישן"), ובזה גופא — באופן דמוסיף והולך ואור, ע"ד נרות חנוכה.
וע"פ האמור, מובן, שאין כאן שום חשש לענין של „חדש" [כידוע גודל הזהירות שלא לחדש דברים חדשים, וכפתגם גדולי ישראל — ע"ד הצחות — „חדש אסור מן התורה"], שכן, ענין השמחה הו"ע עיקרי בכל המצוות, ובפרט בימי חנוכה, אשר, לדעת הרמב"ם נקבעו (גם) ל"ימי שמחה".
טז. ולסיכום — הנקודה הכללית דכל האמור לעיל:
בעמדנו בנר חמישי דחנוכה, שבו מודגשת ביותר שיטת ב"ה, „מוסיף והולך", בענין האור (כנ"ל בארוכה) — כמודגש גם בשם „הלל", כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בלקו"תסא ש"נק' הלל, מלשון בהילוסב נרו", ענין האור והגילוי — יש להוסיף בכל עניני „נר מצוה ותורה אור", כולל ובמיוחד הפצת פנימיות התורה, וכן הוספה בענין השמחה, מוסיף והולך באור.
ואם „מעט אור דוחה הרבה מן החושך"סג — הרי עאכו"כ שכאשר מוסיפים ומרבים באור, לא זו בלבד שדוחים את החושך, אלא עוד זאת, שמתבטל לגמרי, עד שלא נשאר ממנו רושם כלל, ואדרבה — אתהפכא חשוכא לנהוראסד.
ובפשטות — שכל הענינים שבעבר הפריעו (או רצו להפריע) להפצת המעינות חוצה,
— החל מ"מלכות יון הרשעה", שרצונם הי' „להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", וכפי שמדייק כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנוסה, ש"תורתך" ו"חוקי רצונך", קאי (בעיקר)402על פנימיות התורה, ה"מעיינות" דתורה —
הרי ע"י ההוספה בענין השמחה, שפורצת גדרסו — פורצים את ההגבלות דחושך זה ומבטלים אותו לגמרי, עד שלא נשאר ממנו רושם כלל וכלל, ואדרבה — הרושם הוא בפועל — ד"כן ירבה וכן יפרוץ"סז, הלוך ומוסיף ואור!
א
יז. נהוג לסיים כל כנס בענין הצדקה. ולכן, יחלקו לכולם, ל"צבאותהשם", לזקנים וזקנות, ולכל הנאספים — ג' מטבעות: מטבע הא' — לצדקה, מטבע הב' — לצדקה הקשורה עם חנוכה, ומטבע הג' — לעשות בה כטוב בעיניהם.
וכדי להדגיש שכל ענינים אלו נעשים מתוך שמחה וטוב לבב — נסיים, כרגיל, בניגוני שמחה:
הניגון „עוצו עצה ותופר" — שמבטלים את כל הענינים ד"מלכות יון הרשעה", ועד"ז בנוגע לביטול ה"יצר",
ולאחריו — הניגון על הפסוקסח „אך צדיקים יודו לשמך גו'", הקשור עם הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,
ולאחריו — הניגון „שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" — כרגיל בכל הכנסים.
ובהוספה — מכיון שצריכים לפעול את הענין דפריצת כל הגדרים כו', באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"סט, ויתירה מזה — „כיתרון האור מן החושך"ע, „כן ירבה וכן יפרוץ",
— וכידועעא גם הסיפור שהבעש"ט והמגיד אמרו לאדמו"ר הזקן, שלאחרי המאסר והגאולה יוסיף עוד יותר בהפצת ופירסום תורת החסידות —
יח. כמו כן נוסיף עוד חידוש בכנס זה — להתפלל יחדיו גם תפלת ערבית.
ולהעיר, שתפלת ערבית שייכת במיוחד לזקנים וזקנות — שכן, ימי הזקנה הם בבחינת „ערבית" ביחס לכללות ימי החייםעב, לאורך ימים ושנים טובות (ובלשון, כמנהג ישראל שתורה היא) עד מאה ועשרים שנה, ובינתיים — בודאי יבוא משיח צדקנו, שאז יהיו חיים נצחיים, שלא בערך לגבי מאה ועשרים שנה.
ולהוסיף, שאע"פ שמתפללים ערבית, אין זה סתירה לחלוקת המטבעות על מנת לתת לצדקה, שזמנה ביוםעג — מכיון שהדיבור וההחלטה ע"ד נתינת הצדקה הי' בסמיכות לתפלת מנחה, ונתינת הצדקה בפועל (לעני או למוסד) תהי' לאחרי עלות השחר.
יט. ובכן, סדר הדברים — כדלקמן:
לכל לראש — תפלת ערבית כולנו יחדיו, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ו(גם) בבנותינו" (בעזרת־נשים),
403ינגנו את הניגונים האמורים, בהוספת
יחלקו — ע"י ה"טנקיסטים", והמד־ כו' שיבנה ריכים והמדריכות — את המטבעות על „ופרצת" (מנת לתת לצדקה, ובודאי יוסיף כאו"א על השירה מדילי', כפי נדבת לבו, כיד ה' הטובה
ואח"כ — ריקוד, ויה"ר שבקרוב ממש מטבעות נרקוד לקבל פני משיח צדקנו, מתוך לאחראים שמחה וטוב לבב, הלוך ומוסיף ואור.
[התפללו ערבית.
* ( יגנו „עוצו עצה ותופר". „אך ו'". הש"ץ שי' ניגן „יהי רצון בית המקדש במהרה בימינו". (כשכ"ק אדמו"ר שליט"א מנצח ה, בשמחה רבה ועצומה).
למדריכים ולמדריכות, על הכוללים, ול"טנקיסטים" כדי לחלק בין כל הנאספים
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Work
- Likkutei Sichos
- Volume
- חלק כ״ה
- Id
- rh-knjd0jsa