Addenda - sichos 18

א. דובר כמ"פ^א אודות המנהג דאמירת „דבריכבושין" ביום התענית.

ב. ענין התענית הוא^ט — כלשון הנביא^י: „צום ויום רצון לה'", כפי שמביא אדמו"ר הזקן באגה"ת^יא.

ומבאר שם בפרטיות יותר — ש"סוד התענית הוא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ב"ה, כמו הקרבן שנאמר בו ריח ניחוח לה'", כלומר, תוכן ענין התענית הוא — גילוי רצון העליון, שענין זה נפעל עי"ז שישראל ממלאים ומשלימים את רצונו ית' — „נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"^יב (שזהו הפירוש ד"ריח ניחוח לה'").

ונמצא, שביום התענית („יום רצון לה'") מודגש בגילוי כללות ענינו ועבודתו של יהודי, כדלקמן.

ג. ביאור הענין:

סיום ושלימות הכוונה דבריאת העולם444היא — „אשר ברא אלקים לעשות"^יג, שפירושו — „לתקן"^יד היינו, שתפקידו של יהודי לפעול תיקון ושלימות במציאות הבריאה, ובלשון הגמרא^טו: „נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית".

ולכאורה אינו מובן: הרי ביום הששי למעשה בראשית (שהתחלתו^טז ביום חמישי לאחרי חצות — הזמן שבו נמצאים עתה) היתה כבר הבריאה בשלימותה, כמ"ש^יז „וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", לא רק „טוב" סתם, אלא „טוב מאד", וא"כ, מה שייך להוסיף תיקון ושלימות (כביכול) על תכלית השלימות?!

והמענה על זה — כמבואר בדרושי חסידות^יח בארוכה בביאור טעמי בריאת העולם, שא' הטעמים הוא — „בכדי שיתגלו שלימות כוחותיו ופעולותיו כו'" (כלשון הע"ח בתחלתו^יט). כלומר: הקב"ה בודאי שלם בתכלית השלימות ואינו חסר כלום ח"ו, אבל אעפ"כ, עלה ברצונו שכוחותיו ופעולותיו יבואו בפועל ובגלוי בעולם דלמטה, עד לעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו^כ.

וכוונה זו נשלמת ע"י עבודת האדם — שעל ידו נפעל גילוי אלקות במציאות הבריאה כולה, עד לדברים הכי תחתונים:

מציאותו של יהודי היא — כלשון הכתוב^כא: „חלק אלקה ממעל", וכפי שמוסיף אדמו"ר הזקן בספר תניא קדישא^כב — ובכך מגלה את פירוש הכתוב „חלק אלקה ממעל" — „ממש", וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר^כג ש"ממש" הוא גם מלשון מישוש (פירוש השני ד"ממש"), כלומר, שהענין ד"חלק אלקה ממעל" צריך לחדור בגלוי באופן ד"ממש", עד שיוכלו למשש זאת ע"י חוש המישוש שבידים!

דהנה, ידוע מ"ש הרמב"ם^כד בנוגע לחוש המישוש, שלא מצינו בכל התורה לשון „מישוש" בנוגע להקב"ה, אף שבנוגע לשאר החושים, ראי' ושמיעה וריח, „דיברה תורה כלשון בני אדם"^כה — לפי שחוש המישוש הוא תחתון ופחותהערך כל כך עד ש"אי אפשר לציירו בחק השם יתעלה" אפילו לא בשם המושאל בלבד.

ולמרות (ואדרבה — בגלל) גודל הירידה שבחוש המישוש, מדגישים שמציאותו של יהודי היא: „חלק אלקה ממעל ממש", היינו, שע"י התלבשות הנשמה בגוף הגשמי הנתפס בחוש המישוש — מתבטא אמיתית הענין ד"חלק אלקה ממעל ממש" (כפשוטו).

וכשם שהדברים אמורים בנוגע למציאותו של יהודי — כן הוא גם בנוגע לעבודתו:

עבודתו של יהודי צריכה להיות בתכלית השלימות, בכל כחו ובכל יכלתו, ובלשון הש"ס^כו: „כדבעי לי' למיעבד",445ובפשטות — „בכל לבבך ובכל נפשך"^כז, ויתירה מזו: „בכל מאדך" — בלי גבול^כח, תכלית העילוי בעבודה הרוחנית (בדוגמת „חלק אלקה ממעל").

וביחד עם זה, ישנו הפירוש ב"בכל מאדך"*) — „בכל ממונך"^כט, היינו, שלוקח דבר שהוא תכלית הגשמיות (בדוגמת „ממש", חוש המישוש), ועושה ממנו ענין של מצוה — צוותא וחיבור^ל עם הקב"ה.

ובזה מתבטאת כללות עבודתו של יהודי, כמבואר בתניא^לא גודל הפלאת מעלת הצדקה ש"שקולה כנגד כל המצוות"^לב — „מפני שהיא עיקר המצוות מעשיות ועולה על כולנה, שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה' . . ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה . . שאדם נותן מיגיע כפיו . . כל נפשו החיונית עולה לה' . . במעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה'".

כלומר: עבודתו של יהודי היא — שהכחות הנעלים ביותר יפעלו בדברים הכי תחתונים, כמודגש בשני הפירושים ד"בכל מאדך", העבודה באופן של בלי גבול מחד גיסא, ו"בכל ממונך" לאידך גיסא. ודוקא עי"ז ממלאים ומשלימים את רצון העליון — „נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

ד. וענין זה מודגש בגלוי ביום התענית — „יום רצון לה'":

„תענית" כפשוטה ענינה — עינוי, וכידוע שא' הפירושים בתיבת „תענית" הוא — מלשון עינוי, כלומר, עינוי הגוף הגשמי, ע"*) י העדר האכילה ושתי' וכיו"ב.

ולכאורה אינו מובן: מכיון שהתענית „מדרכי התשובה", ו"עיקר התשובה בלב"^לג, וכמפורש בקרא^לד „קרעו לבבכם ואל בגדיכם", היינו, עבודה רוחנית — א"כ, מה נוגע (כל כך) עינוי הגוף הגשמי?!

ומהביאורים — ע"פ האמור לעיל — שכללות ענין העבודה צריך לחדור בגשמיות עוה"ז, תחתון שאין למטה ממנו, ובעניננו — גוף הגשמי.

ובזה דוקא הוא עיקר העילוי — כמודגש בלשון חז"ל^לה על הפסוק^לו „ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש . . בחודש העשירי הוא חודש טבת" — „ירח שהגוף נהנה^לז מן הגוף"^לח:

„אחשורוש" ו"אסתר" קאי (גם) על הקב"ה וכנס"י: „אחשורוש" — קאי על הקב"ה, שאחרית וראשית שלו^לט, ו"אסתר המלכה" — קאי על ספירת המלכות, כנסת ישראל^מ, שבה כלולים כל נש"י עד סוף כל הדורות.

וזהו הפירוש ד"גוף נהנה מן הגוף" — שהגוף דלמעלה, „גופא דמלכא", אדם העליון שעל הכסא, נהנה (כביכול) מן הגוף של האדם דלמטה.

446והדיוק הוא, כאמור, „נהנה מן הגוף", היינו, שההנאה דאדם העליון — „נחת! רוח לפני כו'" — היא מהעבודה הקשורה) עם הגוף הגשמי*) , וכיו"ב בנוגע לכל עניני העבודה — מעשה גשמי דוקא, „המעשה הוא העיקר"^מא.

והדגשה זו — שהעיקר הוא הגוף הגשמי — מצינו בענין ה"תענית":

יש מצוות התלויות במוח או בלב, ואינם קשורים (כל כך) עם גשמיות. ואפילו המצוות התלויות בשאר אברי האדם — הרי לא תמיד קיימת הדגשה מיוחדת על הגשמיות שבדבר.

אמנם, ענין ה"תענית" — כל ענינו כעינוי הוא בנוגע לגוף הגשמי, עניני אכילה ושתי' שהגוף נהנה מהם, ויתירה מזו: ענינים המוכרחים לחיות וקיום הגוף (לא רק ענין של תענוג בלבד), כמ"ש^מב „לחם לבב אנוש יסעד", ולא עוד אלא ש"לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם"^מג, כפירוש האריז"ל^מד שנשמתו של האדם זקוקה ל"מוצא פי ה'" שבלחם הגשמי. ואף שמדובר אודות „מוצא פי ה'" שבלחם, הרי כדי לקבל את החיות מ"מוצא פי ה'" שבלחם — בהכרח לאכול את הלחם הגשמי כפשוטו.

וכן הוא גם בנוגע לפעולה בעניני! העולם, שהרי א' הענינים השייכיםן במיוחד לעבודה דיום התענית הוא — (ההוספה ב)מצות הצדקה^מה, שבה מתבטא כללות ענין העבודה דבירור העולם, כנ"ל.

ונמצא, שכללות עבודתו של יהודי לפעול בענינים גשמיים דוקא — מודגשת בגלוי ביום התענית.

ה. ויש להוסיף בזה — בעומק יותר:

עבודתו של יהודי היא, כאמור, לגלות את ה"טוב (ויתירה מזו: „טוב) מאד" שבמציאות הבריאה.

וענין זה מודגש ביותר ביום התענית — שמגלים את ה"טוב מאד" בדבר שהטוב שבו בהעלם כל כך, עד שבגלוי הוא היפך הטוב:

ביום התענית אי אפשר להנות מעניני אכילה ושתי', כלומר, שה"טוב", ועאכו"כ ה"טוב מאד" שבעניני אכילה ושתי' הוא בהעלם, ולא עוד אלא שבגלוי ישנו ענין של צער ועינוי — היפך הטוב.

ובזה מתבטא העילוי המיוחד שביום התענית — שע"י עבודתו של יהודי מגלים את ה"טוב מאד" שבענין התענית (צער ועינוי) גופא, הן למעלה — שיום התענית נעשה „יום רצון לה'", עד לפנימיות הרצון — חפץ ותענוג^מו, נחת רוח לפני, „צום אבחרהו"^מז, ועי"ז — „פועל ישועות בקרב הארץ"^מח,

והן בנוגע לאדם דלמטה — כפי שמצינו בהלכות שבת [והרי נמצאים אנו בג' הימים שלפני השבת, „קמי שבתא"^מט] בנוגע לתענית חלום בשבת, ש"התענית הזה תענוג הוא לו"^נ, וההסברה בזה — מכיון שהרצון מהפך את התענית447לעונג^נא, כלומר, שמגלה את ה"טוב", עד ל"טוב מאד" שבתענית — ענין התענוג, תכלית שלימות הטוב.

ועד שמתגלה ענין התענוג בכל העולם כולו — שהרי עי"ז שיהודי ממשיך ומגלה את האל"ף^נב, „אלופו של עולם", במציאות העולם, אזי מהפך את ענין הגלות — „גולה" — ל"גאולה"^נג, גאולת ישראל וגאולת השכינה^נד, ובמילא מתהפך גם כללות ענין התענית, צום ועינוי (הקשור ובא בסיבת הגלות), לענין של טוב ותענוג כפשוטו — כמ"ש הרמב"ם בסיום וחותם הלכות תעניות: „כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח", ויתירה מזו^נה: „ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה".

ו. האמור לעיל הוא צד השוה בכל התעניות, ונוסף לזה, ישנו ענין מיוחד בכל תענית — כשם ש"כל יומא ויומא עביד עבידתי"^נו.

ביאור ענינו המיוחד של עשרה בטבת:

המאורע שאירע בעשרה בטבת, שבגללו נקבע הצום, הוא — כלשון הכתוב^נז: „סמך מלך בבל אל ירושלים", כלומר, התחלת המצור על ירושלים.

והנה, בפסוק זה מצינו ענין מיוחד שלא מצינו בשאר תעניות, והוא — הלשון „בעצם היום הזה" (וכפלו והדגישו): „כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה". וידועים דברי האבודרהם^נח שהובאו גם בב"י^נט: „ואפילו הי' (עשרה בטבת) חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו בעצם היום הזה, כמו ביום הכיפורים"^ס.

והביאור בזה — דלכאורה, איך יתכן שהתענית דעשרה בטבת ידחה עונג שבת (ובפרט ש"שבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה"^סא)? והתירוץ — כאמור — שהרצון מהפך את התענית לעונג, אלא שבזה כמה אופנים: (א) תענית סתם בשבת — הרי זה רצון אסור (היפך רצונו האמיתי דהאדם^סב). (ב) תענית חלום — התירה תורה, כנ"ל מפס"ד השו"ע (ומ"מ צריך להתענות תענית לתעניתו, כי החלום תלוי^סג בהרהורי לבו^סד). (ג) ביוהכ"פ — הרי זה רצונו בשלימות.

ומטעם זה — כן הוא גם בעשרה בטבת שנאמר בו „בעצם היום הזה", כמו ביוהכ"פ.

ונמצא, שבעשרה בטבת ישנה חומרא יתירה שלא מצינו בשאר הצומות (ד' הצומות) — שהוא בדוגמת יוהכ"פ!

448ובזה גופא — „עצם היום הזה", „עיצומו של יום"^סה:

יוהכ"פ הוא „אחת בשנה"^סו, וע"פ פירוש התוס'^סז ש"אחת" קאי על „הנפש שנקראת יחידה", היינו, בחי' יחידה (שבנפש)^סח.

והנה, ביום זה („אחת בשנה") ישנם כמה ענינים — שהרי מהלשון „עיצומו של יום" גופא, מוכח, שישנם כמה ענינים ביום זה, ונוסף לכך, ישנו ענינו העיקרי של היום, העצם והתוקף של היום (וככל שאר הפירושים שבתיבת „עיצומו").

ומזה מובן גודל העילוי דעשרה בטבת — שלא זו בלבד שיש לו קשר ושייכות ליוהכ"פ בכללותו, אלא עוד זאת, ששייכותו ליוהכ"פ היא בכך שנאמר בו „בעצם היום הזה", היינו, שהוא ע"ד ובדוגמת „עצם היום הזה" דיוהכ"פ, „עיצומו של יום"!

ועפ"ז יש להוסיף בדרך אפשר, שגם הצד השוה דכל התעניות — הקשר עם הגוף הגשמי, והפיכת העינוי לתענוג — מודגש ביותר בעשרה בטבת: (א) המעלה דעינוי הגוף הגשמי — כמבואר בכ"מ^סט שעינוי הגוף דיו"כ מגיע למעלה מהתשובה, (ב) הפיכת הצום דעשרה בטבת לתענוג („יום רצון לה'"^ע, ועי"ז נעשה רצון האדם כן (כפס"ד הרמב"ם)) — באופן שהרצון הוא בשלימות, כמו ביוהכ"פ (כנ"ל), וכמבואר בכ"מ^עא שיו"כ הוא תענוג עצמי הבלתי מורגש.

ז. אמנם, עדיין צריך להבין:

הן אמת שבנוגע לעשרה בטבת נאמר בכתוב „בעצם היום הזה", כמו ביום הכיפורים, ומזה למדים שאילו הי' חל בשבת לא היו יכולים לדחותו כו'. אבל עדיין דרוש ביאור — מהי הסיבה ליחודו של עשרה בטבת משאר הצומות, שיהי' דומה ליוהכ"פ, אשר כתוצאה מזה הודגש הדבר בכתוב בהוספת התיבות „בעצם היום הזה"?!

וכמדובר כמ"פ שהסבר הדבר צריך להיות מובן בפשטות, גם לאנשים פשוטים — כשם שחומרת צום זה (שאילו הי' חל בשבת לא היו יכולים לדחותו) מובנת ושייכת גם לאנשים פשוטים בתכלית.

בודאי ישנם הסברים ע"ד הסוד הדרוש והרמז, אבל ביחד עם זה, בהכרח שישנו גם הסבר ע"ד הפשט, הסבר שיתקבל בשכלו של פשוט שבפשוטים, מבלי להמתין עד שיהי' למדן, רמזן ודרשן, מקובל ובעל תורת הסוד!

ח. ויש להוסיף עוד ענין בנוגע למעלת עשרה בטבת:

ישנו כלל „העשירי יהי' קודש"^עו. ובעשרה בטבת מודגש הדבר ביותר — להיותו ביום העשירי דחודש העשירי (כלשון הכתוב^עז: „צום העשירי"), כלומר, עשירי שבעשירי, הן מצד מהלך הלבנה — חודש, והן מצד מהלך השמש — יום [בחודש].

וגם בענין זה מודגש הקשר ליוהכ"פ — שהרי אף הוא „בעשור לחודש"^עח, „העשירי יהי' קודש".

אמנם, שלימות זו דעשרה בטבת היא בהעלם, וצריכים לגלותה מן ההעלם אל הגילוי, ע"י עבודת התשובה (שהרי התענית „מדרכי התשובה הוא"), המגלה את ענינו האמיתי של יום זה — „יום רצון לה'", עד ליו"ט בפועל ובגלוי, בגאולה האמיתית והשלימה שיהפכו ימים אלה ל"ימים טובים וימי ששון ושמחה", כנ"ל.

וע"פ האמור לעיל אודות הקשר דעשרה בטבת עם יוהכ"פ, שבשניהם נאמר „בעצם היום הזה" — נמצא, שגם הענין דעבודת התשובה (התוכן דכל התעניות) מודגש ביותר בעשרה בטבת, ע"ד ובדוגמת התשובה דיוהכ"פ הקשורה עם „עיצומו של יום" — „עיצומו של יום מכפר".

דהנה, בנוגע ליוהכ"פ כותב הרמב"ם^עט: „אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ר"ה ויו"כ היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד", וממשיך דבמיוחד הוא ביוהכ"פ — שהוא450„זמן תשובה לכל . . והוא קץ מחילה וסליחה לישראל".

וע"פ האמור לעיל, נמצא, שגם בעשרה בטבת („בעצם היום הזה") ישנו תכלית העילוי דעבודת התשובה — בדוגמת התשובה דיוהכ"פ (מצד „עיצומו של יום").

ונמצא, שגם בענין התשובה, הצד השוה שבכל התעניות — יש הפלאה מיוחדת בנוגע למעלתו של עשרה בטבת.

ט. נוסף על האמור לעיל אודות ענינו המיוחד של עשרה בטבת — ענין השוה בעשרה בטבת מידי שנה בשנה, ישנה הוראה נוספת מהקביעות דעשרה בטבת בשנה זו, אשר להיותה קביעות שונה מזו שבשנה שעברה ובשנה הבאה (בנוגע ליום בשבוע וחלק הפרשה דיום זה), הרי „כל יומא ויומא עביד עבידתי'", כך שישנה הוראה מיוחדת מקביעות שנה זו.

ובמכ"ש וק"ו: אפילו בנוגע לעניני העולם ידועה תורת הבעש"ט^פב (שמכיון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, בהכרח לומר) שיש בהם הוראה ולימוד בעבודת האדם לקונו, ועאכו"כ כאשר מדובר אודות קביעות השנה, דבר הנקבע ע"פ הוראת התורה, הרי בודאי שיש בזה הוראה ולימוד בעבודת האדם לקונו, העיקרית,

ובמיוחד — בנוגע לכללות העבודה, „אני נבראתי לשמש את קוני"81), להיות „שותף להקב"ה במעשה בראשית", עי"ז שמגלה את ה"טוב", עד ל"טוב מאד", שבכל דבר שבעולם, ועושה זאת באופן

80) „היום יום" — ט' אייר. כש"ט הוספות סקכ"זקכט. וש"נ.

י. ההוראה מכללות פרשת השבוע — פרשת „ויחי"^פד:

התחלת הפרשה היא — „ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". וידוע פירוש בעל הטורים בזה: „ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה — שהראשונים לא היו חיים כו'"^פה.

וענין זה מבואר בארוכה ובפרטיות (בסגנון המובן גם לקטנים) — כידוע סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר^פו אודות שאלתו451של אדמו"ר הצ"צ^פז לאדמו"ר הזקן בקשר לפירושו של בעה"ט: היתכן שיעקב אבינו, בחיר האבות^פח, יהיו מבחר שנות חייו י"ז שנה שגר בארץ מצרים, ערות הארץ^פט?! ויענהו אדמו"ר הזקן: כתיב^צ „ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה", ואיתא במדרש^צא — הובא בפרש"י — א"ר נחמי' להתקין לו בית תלמוד שתהא שם תורה ושיהיו השבטים הוגים בתורה. „להורות לפניו גושנה" פירושו — שכאשר לומדים תורה מתקרבים להשי"ת, ואז — יכולים להיות גם במצרים במעמד ומצב ד"ויחי".

זוהי איפוא ההוראה הנלמדת מכללות פרשת „ויחי" בנוגע לכללות עבודתו של יהודי בעולם — שע"י לימוד התורה ביכלתו ובכחו לגלות את ה"טוב" ו"טוב מאד" בכל מקום ומקום שבעולם, ועד כדי כך, שאפילו בארץ מצרים, „ערות הארץ", מקולקלת שבארצות האומות^צב — גם שם יכול להיות „ויחי יעקב", מבחר שנותיו של יעקב אבינו, בחיר שבאבות!

יא. ההוראה משיעור חומש היומי — מחמישי עד ששי — ובאופן ד"נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן"^צג, כדלקמן.

התחלת השיעור דחמישי היא — „גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב"^צד. ומפרש רש"י: „כולם לשון גדוד הם . . גד גדוד יגודנו, גדודים יגודו הימנו שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ, והוא יגוד עקב — כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש".

יב. וסיום שיעור חומש היומי הוא — „ולקדקד נזיר אחיו"^קא, שנאמר על יוסף.

ומפרש בתרגום יונתן בן עוזיאל ותרגום ירושלמי: „נזיר אחיו" — „זהיר ביקרא דאחוי". כלומר: „נזיר" הוא (גם) מלשון נזר ועטרה^קב, ולכן, מפרש התרגום שענין זה קשור עם „יקרא דאחוי".

יג. וענין זה קשור גם עם התחלת שיעור היומי — „גד גדוד יגודנו גו'", כאמור, „נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן":

כדי לפעול את הענין ד"גדוד יגודנו", להעמיד „גדודים" („גדודים יגודו הימנו"*) לשון רבים, שיצאו למלחמה453ד"כיבוש הארץ", כנ"ל — דרושה ההקדמה דאהבת ישראל, ועד להיות „זהיר ביקרא דאחוי", שכן, ע"י הגישה מתוך אהבת ישראל אמיתית, מצליחים להעמיד גדודים רבים — ועד לשלימות העם, „בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"^קט — שיעסקו בכל עניני העבודה דתומ"צ, ועד לשלימות התורה, כולל ובמיוחד — „כיבוש הארץ, שלימות הארץ".

יד. ויש לקשר כל הנ"ל (בדא"פ) גם עם שיעור היומי ברמב"ם — אשר גם ענין זה הוא באופן ד"כל יומא ויומא עביד עבידתי'", ועאכו"כ — ענין בתורה, ובפרט שלימוד שיעורים אלו נתפשט ונתקבל ע"י עשיריות, מאות, אלפים, עד לרבבה מישראל,

וידוע שהלשון „רבבה" (מלבד הפירוש — עשרת אלפים) כולל את ענין הריבוי עד איןסוף, „עד כי חדל לספור"^קכ, „שאין מספר למעלה הימנו בלה"ק, כי מה שהוא יותר מרבבה אין לו שם בפ"ע בתורה כו"^קכא (כידוע בספרי הדקדוק, וכמבואר גם בספרי מוסר, חסידות וקבלה^קכב).

שיעור היומי ברמב"ם הוא — ג' פרקים ראשונים דהלכות גזילה ואבידה.

ובענין זה יש להתעכב על נקודה שאינה קשורה (בגלוי עכ"פ) עם הענין דאמירת „דברי־כבושין" — ענין בנגלה דתורה, שמצינו שינוי בשו"ע אדמו"ר הזקן לגבי הרמב"ם וההולכים בעקבותיו — הב"י בשו"ע, כדלקמן.

ומזה באים גם לביאור בענין ד"דבריכבושין" — בקשר ובשייכות לכל האמור לעיל, כדלקמן.

טו. סדר ההלכות ברמב"ם הוא — שתחילה באות הלכות גניבה (שסיימו בשיעור דאתמול) ולאחריהן באות הלכות גזילה (ביחד עם הלכות אבידה, אשר צירוף זה כשלעצמו דורש ביאור והסבר, וכדלקמן). ובהתאם לכך — כן הוא גם בשו"ע (דהב"י): הלכות גניבה תחילה, ולאחריהן הלכות גזילה.

אמנם בשו"ע של אדמו"ר הזקן — הסדר הוא להיפך: הכותרת היא — „הלכות גזילה וגניבה", וכן בפרטי ההלכות: „אסור לגזול או לגנוב", גזילה תחילה ואח"כ גניבה.

טז. ביאור הענין בעבודת האדם — בקשר ל"דברי־כבושין" דלעיל:

ובהקדים — ביאור הקשר והשייכות ד(הלכות)גזילה עם אבידה, שחיברם הרמב"ם, אף שלכאורה אין קשר ושייכות ביניהם^קכט:

„גזילה" קאי על כללות ענין החטאים^קל, שהרי ע"י החטא עובר האדם מרשות הקדושה לרשות דלעו"ז (כידוע^קלא הפירוש ד"עבירה" — שעובר ממקום למקום, מרשות הקדושה לרשות דלעו"ז), וזהו תוכן ענין הגזילה — שגוזלים (בפני הבעלים — הקב"ה) מרשות הקדושה לרשות דלעו"ז.

וסיבת הדבר היא — ענין של „אבידה":

אמרו חז"ל^קלב „אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות", שהרי לולי זאת — לא יתכן שיהודי יעבור על רצונו ית'^קלג.

והסיבה לכך ש"נכנסה בו רוח שטות" למרות היותו „עם חכם ונבון"^קלד, היא — כמארז"ל^קלה „איזהו שוטה — המאבד^קלו כל מה שנותנים לו":

לכל יהודי יש בחי' מ"ה שנותנים לו — נפש האלקית, „חלק אלקה ממעל ממש", „חלק משם הוי' ב"ה"^קלז, בגימטריא מ"ה (שם הוי' במילוי אל"פין)^קלח, שנותנים לו — באופן ד"כל הנותן בעין יפה נותן"^קלט.

אמנם, יכול להיות מצב „שמאבד מ"ה שנותנים לו", היינו, שניצוץ אלקות שבו, בחי' מ"ה, הוא בבחי' אבידה^קמ, וכתוצאה מזה — מגיע למצב של גזילה^קמא, שיונקים ממנו החיצונים כו'.

ולכן, כדי להשיב את הגזילה, להשיבה מרשות דלעו"ז למקומה האמיתי ברשות456הקדושה — עליו לחפש ולמצוא את ה"אבידה", שזהו כללות ענין התשובה, כמ"ש^קמב „ובקשתם משם", „שתבקש^קמג ותחפש, ואין חיפוש אלא אחר אבידה, דהיינו דבר שהוא אבודה אצלו . . בחי' ניצוץ אלקות כו'"^קמד, ולהשיב את הגזילה.

ולאחרי שמשיב את הגזילה — הרי לא זו בלבד שחוזר כפי שהי' מקודם, לפני שאיבד מ"ה שנותנים לו, אלא עוד זאת, שבחי' מ"ה נעשה המושל ושולט היחידי ב"עיר קטנה זה הגוף"^קמה, מכיון שהצד דלעו"ז סו"ס נתהפך לטוב, אתהפכא חשוכא לנהורא.

ובלשון חז"ל^קמו: „בראתי יצה"ר בראתי לו תורה^קמז תבלין", שענינם של ה"תבלין" — שלוקחים דבר שאינו ראוי למאכל אדם, ועושים ממנו (לא רק מאכל אדם סתם, אלא) „מטעמים", „מעדנים להשיב הנפש"^קמח.

וכן הוא בנוגע לכללות עבודתו של יהודי בעולם:

כשם שבנוגע לארץ ישראל אמרו חז"ל^קמט: „כשברא העולם חלק הארצות כו' ובחר בארץ ישראל כו' ובחר לחלקו ישראל כו' יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי", היינו, שארץ ישראל נועדה מלכתחילה בשביל בנ"י — כן הוא בנוגע למציאות הבריאה כולה, שנבראה „בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית"^קנ, כלומר, בשביל ישראל שמתנהגים ע"פ התורה, לימוד התורה, ובאופן שהלימוד מביא לידי מעשה^קנא, החל מעבודת התפלה, ומצות הצדקה.

ונמצא, שכאשר ישנו ענין בעולם שבגלוי אינו ברשות הקדושה — הרי זה מפני שהניצוץ האלקי שבו הוא בבחי' אבידה, ויתירה מזו — גזילה, ברשות דלעו"ז. דהנה, בכל דבר שבעולם ישנו ניצוץ אלקי, „מוצא פי ה'", שנמצא בדבר הגשמי, ולא עוד אלא שמהווה מחי' ומקיים דבר גשמי זה בכל רגע ורגע מאין ואפס המוחלט (כתורת הבעש"ט שנתבארה בשער היחוד והאמונה^קנב), וא"כ, זה שנמצא בגלוי ברשות דלעו"ז — הרי זה ענין של גזילה.

וזוהי עבודתו של יהודי — להשיב את הגזילה, היינו, להשיב את כל עניני העולם למקורם ושרשם, שיהי' ניכר בהם בגלוי שהם שייכים לרשות הקדושה. ובסגנון האמור — לגלות את ה"טוב מאד" שבכל עניני העולם.

יז. ומזה באים לביאור פרטי הדינים בהלכות גזילה (שיעור היומי ברמב"ם) — בעבודת האדם:

התחלת הלכות גזילה היא: „כל הגוזל . . עובר בלא תעשה, שנאמר לא תגזול",457ומוסיף בהלכה ב': „ואסור לגזול כל שהוא דין תורה", וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן בשו"ע שלו: „אע"פ שפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון . . הרי חצי שיעור אסור מן התורה לכתחילה" — שבזה מודגש גודל החומר דגזילה, אפילו בנוגע לדבר הכי קטן, פחות משוה פרוטה, וענינו בעבודה^קנג — שכל פרט ופרט שבעולם, אפילו דבר הכי קטן, יש בו ניצוץ אלקי, ולכן, צריכים לשמרו שלא יאבד ויפול לרשות דלעו"ז ח"ו.

וממשיך הרמב"ם באותה הלכה — „אין לוקין על לאו זה, שהרי הכתוב נתקו לעשה, שנאמר^קנד והשיב את הגזילה אשר גזל, זו מצות עשה":

גם כאשר אירע (מסיבה שונה ומשונה) ענין של גזילה, שדבר מסויים נגזל מרשות הקדושה לרשות דלעו"ז — אין לאדם ליפול ברוחו ח"ו, בידעו שביכולתו ובכחו להשיב את הגזילה.

ולא עוד אלא שעי"ז יקיים „מצות עשה" שלא הי' יכול לקיימה לולי ענין הגזילה!

אמנם, לכתחילה אסור לו לאדם שיביא את עצמו למצב שיצטרך לקיים את המצוה ד"והשיב את הגזילה", היינו, שאין לו לגזול אפילו לא בשביל ש"יזכה" לקיים את „מצות עשה" ד"והשיב את הגזילה", וכמ"ש אדמו"ר הזקן בשו"ע שלו^קנה: „ואפילו הגונב ע"ד להחזיר אותו החפץ עצמו . . הרי זה עובר בל"ת".

אלא שאם בכל זאת אירע דבר בלתירצוי, ועבר ח"ו על איסור של גזילה — עליו לדעת שיש תיקון לדבר, להשיב את הגזילה^קנו, ולא עוד אלא שעי"ז בא לעילוי גדול יותר — אתהפכא חשוכא לנהורא^קנז.

יח. עפ"ז מובן הקשר דשיעור היומי ברמב"ם עם שיעור חומש היומי, וכללות ענין התענית:

תוכן ונקודת האמור לעיל אודות ענין התענית הוא — שבה מודגשת כללות עבודת האדם לגלות את ה"טוב מאד" שבכל עניני הבריאה, הן בנוגע לפעולה עם הגוף הגשמי דוקא, תחתון שאין למטה ממנו, והן בנוגע לגילוי ה"טוב מאד" אפילו בדבר בלתי־רצוי, הפיכת ענין של עינוי ותענית ל"יום רצון לה'", עד לתכלית השלימות שבזה — הפיכת כללות ענין הגלות לגאולה, שאז (יתבטלו כל הצומות, ולא עוד אלא ש)יהיו ימים טובים וימי ששון ושמחה.

וזהו גם תוכן שיעור חומש היומי — העבודה דכיבוש הארץ, ע"י המלחמה ד"גד גדוד יגודנו",

החל מבירור הגוף ונה"ב, ע"י עבודת התפלה, „בחרבי ובקשתי"^קנח — ענין של מלחמה, היינו, המלחמה הפנימית דנה"א עם נה"ב, תחילה באופן דאתכפיא, עד לשלימות העבודה — באופן דאתהפכא,

וכמו כן בנוגע לפעולה בעולם, כיבוש הארץ — לגלות את האלקות שבכל דבר458שבעולם, ואפילו בדבר שנמצא ברשות דלעו"ז, שהרי באמת שייך הוא לרשות הקדושה, אלא שצריכים לפעול שענין זה יהי' בגלוי, ע"ד ובדוגמת ארץ ישראל, „ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה".

וענין זה נפעל, כאמור, ע"י המלחמה ד"גד גדוד יגודנו", ובאופן שבפועל ממש — לא זקוקים למלחמה, אלא פועלים זאת בדרכי נועם ובדרכי שלום, שכן, כאשר יוצאים „ביד רמה"^קנט, „בריש גלי"^קס, ומראים באופן גלוי לעין כל את הקשר עם הקב"ה, תורתו ומצוותיו — אזי „כובשים" את כל עניני העולם בדרכי נועם ובדרכי שלום, ללא כל התנגדות מצדם של אוה"ע, כמ"ש^קסא „וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"^קסב.

ועפ"ז מובן הקשר עם שיעור היומי ברמב"ם בהלכות גזילה ואבידה, שתוכנם (בעבודה הרוחנית) — שבכל דבר יש ניצוץ אלקי, ועד כדי כך, שאפילו דבר שבגלוי הוא ברשות דלעו"ז (מצב של גזילה), יש להשיבו לרשות הקדושה, עי"ז שמגלים את מציאותו האמיתית — „טוב מאד".

יט. ענין נוסף בשיעור היומי ברמב"ם — שיש לו שייכות מיוחדת לעשרה בטבת. ובהקדים:

בכלל עבודתו של יהודי — הפעולה על אומות העולם, היינו, לא רק שלא ימנעו בעדו לכבוש את העולם כולו, עי"ז ש"ויראו ממך", אלא עוד זאת, להכין אותם למעמד ומצב דלעתיד לבוא, כפס"ד הרמב"ם בסוף הלכות מלכים ומלחמותיהם^קסג [ובכמה מדפוסי הרמב"ם^קסד נקראים ב' פרקים אחרונים דהלכות אלו: „הלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח"]: „ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר^קסה כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד"^קסו.

וענין זה נפעל ע"י ההכנה דמעשינו ועבודתינו — כפס"ד הרמב"ם^קסז: „וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח", וכמדובר כמ"פ שהפירוש ד"לכוף" הוא (גם) כפי' בדברים בדרכי נועם ודרכי שלום, וראי' לדבר — שהרמב"ם כתב לשון זה („לכוף") בזמנו, כאשר לא הי' מצב ד"יד ישראל תקיפה", שהרי היו תחת שלטון של מצרים או ספרד וכיו"ב, וא"כ, בודאי שנכלל בזה (גם) כפי' בדברים בדרכי נועם ודרכי שלום.

וענין זה שייך במיוחד בנוגע לעשרה בטבת — שענינו „סמך מלך בבל אל ירושלים":

דובר כמ"פ^קסח שהלשון „סמך מלך בבל אל ירושלים" הוא (גם) מלשון „סומך נופלים", שתוכנו — עזר וסיוע, היינו, שבשורש הדברים יש בזה ענין טוב כו', כפי שנתבאר בארוכה.

459ויש להוסיף שכן הוא גם בעניננו, בנוגע לפעולתם של ישראל על אוה"ע לקיים מצוות בני נח — שהרי כאשר ישנו מצב ד"סמך מלך בבל אל ירושלים" כפשוטו, היינו, שנמצא קרוב לירושלים, אזי נקל יותר לפעול עליו בכל הקשור לקיום מצוות בני נח, מכיון שאין צורך ללכת למקום רחוק עד שיבואו אליו, אלא הוא בא סמוך לירושלים. ועי"ז נפעל הענין ד"סמך" מלשון עזר וסיוע — שהרי בבואו קרוב לירושלים מסייע לבנ"י לקיים את הציווי שלהם, כולל הציווי שנצטוו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח.

ויש לקשר גם ענין זה עם שיעור היומי ברמב"ם:

בשיעור היומי^קסט כותב הרמב"ם: „אסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו עכו"ם^קע אסור לגזלו", ובשו"ע אדה"ז: „אסור לגזול . . כל שהוא דין תורה בין מישראל בין מנכרי בין גדול בין קטן".

כלומר: ביחד עם האיסור דגזילה בנוגע ליהודי — מזהירים ומדגישים שאיסור זה הוא (וגם: לא „גם", אלא) „בין מישראל בין מנכרי".

ואולי י"ל שבנוגע ל"כל שהוא", פחות משוה פרוטה, יש חומרא יתירה בנוגע לגוי — שאינו מוחל (אפילו) על פחות משוה פרוטה^קעא.

כ. ויה"ר אשר בעמדנו ב"יום רצון" דעשרה בטבת, שיש בו העילוי ד"בעצם היום הזה", ע"ד ובדוגמת העילוי דיוהכ"פ (כנ"ל בארוכה) — ינצלו יום סגולה זה באופן המתאים, כדי למלא ולהשלים את כל עניני העבודה הקשורים עם יום התענית.

ובפרט כאשר נמצאים בעשרה בטבת — כאשר חומת ירושלים היא עדיין בשלימותה (שהרי בעשרה בטבת הי' רק מצור על ירושלים), ולכן, נקל יותר לבטל את הענין הבלתי־רצוי כיון שהוא עוד בתחילתו, ובמילא — לא יבואו המאורעות שלאח"ז (כנ"ל ס"ז).

ובכללות — לפעול את הפיכת הצומות לימים־טובים וימי ששון ושמחה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, אשר, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו^קעב, לא נותר לנו אלא „לצחצח את הכפתורים" של „בגדי־השרד" כדי שנהי' מוכנים לצאת לקבל פני משיח צדקנו.

וגם כאשר נמצאים ברגעים האחרונים דזמן הגלות, בארץ מצרים, אשר „כל המלכיות (גליות) נקראו ע"ש מצרים"^קעג —

הרי מכיון שיש ליהודי „חלק אלקה ממעל ממש", וגם „שכינתא בגלותא"^קעד, ונוסף לזה ישנו הענין ד"להורות לפניו גושנה" — לימוד התורה, אשר עי"ז נפעל ענין הקירוב — „גושנה", מלשון גישה („ויגש")^קעה, הן הקירוב דישראל והקב"ה, והן הקירוב דכל בנ"י — באופן ד"אחד באחד יגשו"^קעו,460— ובפרט כאשר ענין האחדות הוא בגלוי ע"י ג' העמודים דתורה תפלה וצדקה — תפלת מנחה בציבור, קריאת התורה וההפטורה, וכן ענין הצדקה — ע"י חלוקת שטרות של דולר, ברבים ובציבור, על מנת לתת לצדקה, בהוספה מדילי' —

אזי בכחם וביכלתם לפעול שגם בארץ מצרים יהי' מעמד ומצב ד"ויחי יעקב בארץ מצרים", חיים אמיתיים, ע"פ „תורת חיים" הקשורה עם „אלקים חיים", כפי שנמשכים ב"ארץ החיים" הרוחנית — בכל מקום מושבם של בנ"י,

ועד שזוכים לבוא ל"ארץ החיים" הגשמית, ובפשטות — ש"בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", שלימות העם, ביחד עם שלימות התורה ומצוותי', באים לארצנו הקדושה,

ובאופן דשלימות הארץ, לכל לראש — כיבוש ארץ שבע אומות, אשר בדרכי נועם ובדרכי שלום מחזירים הם את כל חלקי ארץ ישראל שלא נכבשו עדיין,

— עי"ז (ופשיטא) שבנ"י מחזיקים בתוקף את כל השטחים שהקב"ה כבר נתן להם, ונתן להם מתוך נסים גלוים, עד כדי כך, שאפילו עמי הארץ אמרו ש"הפליא ה' והגדיל לעשות בארץ" —

ונוסף לזה — „כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך"^קעז, ארץ קיני קניזי וקדמוני^קעח.

וכל ענינים אלו — בשעתא חדא וברגעא חדא, כך שמ"עשרה בטבת" והתענית שבו, „פאַסט מען זיך אָפּ מיט" (גומרין התענית והעינוי ואוכלים) ענין הגאולה, גאולה כפשוטה, למטה מעשרה טפחים, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, באופן ד"אחישנה"^קעט, „ארו עם ענני שמיא"^קפ, מכיון שנמצאים במצב ד"זכו"^קפא,

כא. עתה יגשו ה"טנקיסטים" לקבל שטרות של דולר, כדי לחלק שטר של דולר לכאו"א מהנמצאים כאן, על מנת לתת לצדקה.

ויה"ר שיתקבלו כל הדברים שנאמרו לעיל, ובפרט — שהדברים שנאמרו הן העתקה בע"פ מהמבואר בספרים, כך שכאו"א יכול לעיין בפנים.

וכאמור, שברגעי הגלות האחרונים ילכו „מחיל אל חיל"^קפב בכל עניני טוב וקדושה, וכל זה ימהר עוד יותר את ההליכה באופן ד"קוממיות"^קפג לארצנו הקדושה, ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן שטרות של דולר ל"טנקיסטים" שיחיו, כדי לחלקם בין הנאספים שי' — על מנת לתת לצדקה].