Likkutei Sichos
Addenda - sichos 17
[לאחרי שדובר בארוכה אודות כללות ענין התענית — „מדרכי התשובה כו'", ובפרט התענית דעשרה בטבת, „שבו סמך מלך בבל . . על ירושלים והביאה במצור ובמצוק" (רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ב) — התחלת כללות ענין הגלות,
— כי סיבות י"ז בתמוז וט' באב וצום גדלי' באו (בפשטות) כהמשך לביאת ירושלים במצור — וי"ל שזהו הטעם (לדעת האבודרהם הובא בב"י (טואו"ח סתק"נ)) דרק בי' בטבת נאמר „בעצם היום הזה" ורק הוא דוחה שבת — משא"כ ג' הנ"ל —
והתיקון לזה — ע"י אהבת ישראל ואחדות ישראל (מכיון שסיבת גלות האחרון הוא „מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא ט, ב)), וכמודגש גם בהפטורה דשבת פ' ויגש (ערב עשרה בטבת) אודות אחדותם של יהודה ואפרים ל"עץ אחד" — התייחס כ"ק אדמו"ר שליט"א להוראה נוספת הנלמדת מהקביעות דעשרה בטבת בשנה זו — ביום א' דפ' ויחי].
א. בהתחלת פ' ויחי נאמר: „ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". וידוע הפי' בזה ע"ד הרמז — שי"ז שנותיו המובחרות (י"ז בגימטריא „טוב") חי יעקב אבינו בארץ מצרים (ראה בעה"ט עה"פ. וראה אוה"ת ויחי שנד, סע"א). וכביאור אדמו"ר הזקן בענין זה: מכיון ש"את יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה" (ויגש מו, כח), „לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הפך לשמחה — ה'תשמ"ג*
הוראה" (פרש"י עה"פ) — הנה ע"י לימוד התורה (לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא) וההנהגה בדרכי התורה אזי נעשים חיים ראויים לשמם — „ויחי" — גם במצרים („היום יום" — י"ח טבת).
וההוראה מזה:
גם כאשר בנ"י נמצאים בגלות — ארץ מצרים („כל המלכיות נקראות ע"ש מצרים") מפני גזירת הקב"ה על כללות ענין הגלות — צריכים הם לגלות את הכוונה והתכלית שבענין הגלות — לעשות שם „בית תלמוד שמשם תצא הוראה", ועי"ז — לאחד את כל בנ"י הנמצאים בגלות, ברוח התורה, וע"י התורה — כמודגש בההפטורה „והיו לאחדים בידיך", ביד יחזקאל הנביא (אליו באו „מזקני ישראל לדרוש את הוי'").
וכפי שאחדות זו הודגשה ביותר בגלות מצרים — שבה היו כל בנ"י (למקטנם ועד גדולם) מרוכזים ביחד בקירבת מקום — בארץ גושן שבמצרים, משא"כ בגלויות שלאח"ז (גלות בבל, מדי ופרס, יון ורומי) שנתפזרו בכו"כ ארצות.
וכאשר ההנהגה היא באופן האמור — אזי נפעל הענין ד"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", כמנין „טוב", כלומר, שגם ימי הגלות האחרונים נעשים כבר ימים טובים, וזוהי ההכנה לאמיתית הענין ד"ימים טובים" — כאשר יהפכו ימים אלו (ימי הצומות) לימים טובים וימי ששון ושמחה (רמב"ם סוף הל' תעניות).
437ב. והנה, גם כאשר נמצאים במצרים בסוף זמן הגלות (במעמד ומצב ד"ויחי") ע"י הנהגה ע"פ הוראת התורה („בית תלמוד שמשם תצא הוראה") — ח"ו לחשוב שהגלות הוא המקום המתאים ליהודי (אפי' כשהוא „במיטב הארץ" ודארץ מצרים (סוטה לד, ב)), יהודים בגלות הם במעמד ומצב ד"בנים שגלו מעל שולחן אביהם"! ולכן, כל זמן שיהודי נמצא עדיין במצרים הרי הוא מכריז וצועק ללא הרף: „ונשאתני ממצרים"!! — מה יש ליהודי להיות במצרים?!
וכמודגש בסיפור שבהתחלת פ' ויחי — שיעקב אבינו שלח לקרוא ליוסף, וביקש ממנו: „אל נא תקברני במצרים . . ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" (במערת המכפלה), ועד שביקש ממנו „השבעה לי":
יעקב אבינו לא הסתפק בזה שיוסף בנו יבין מעצמו (ובפרט בהיותו „בן זקונים") שאין מתאים לקברו במצרים בה בשעה שישנה „מערת המכפלה" [ובפרט שמספר המקומות ב"מערת המכפלה" הי' מתאים בדיוק לד' זוגות — עד ליעקב ולאה], ואף שיוסף לא הי' זקוק לזירוז מיוחד בענין זה, שלח יעקב לקרוא ליוסף (מבלי להתחשב בכבוד המלכות) וביקש ממנו „אל נא תקברני במצרים . . ונשאתני ממצרים", ויתירה מזו: יעקב אבינו לא הסתפק בהבטחתו של יוסף „אנכי אעשה כדברך", אלא הוסיף לבקש ממנו „השבעה לי" — הבטחה באופן של שבועה! — ורק לקמן בדברי פרעה (נ, ו) מוכרח רש"י לבאר הכרח השבועה ובאופן אחר — כי כאן פשוט הוא, כדלקמן —
וכמדובר כמ"פ — כל סיפורי התורה אינם סיפורים בעלמא ח"ו, כי אם הוראות בנוגע להנהגה בפועל לכאו"א מישראל (לא רק ל"יחידי סגולה"), ובכל הזמנים כולם, מכיון ש"התורה היא נצחית" —
יהודי צריך לבקש ולצעוק להקב"ה „נצחיית", ללא הרף — „ונשאתני ממצרים"! הוא נמצא אמנם במעמד ומצב ד"ויחי", לומד תורה ומקיים מצוות, נותן צדקה וכו' — אבל הגלות אינו מקומו ומעמדו ומצבו האמיתי, ולכן מבקש הוא מ(יוסף זה) הקב"ה (ספר הליקוטים להאריז"ל שמות בתחלתו) — „ונשאתני ממצרים"! רצונו לצאת מהגלות!!
ואינו מסתפק בזה שכתוב בספרים אודות ביאת משיח והגאולה העתידה, אלא הוא בעצמו מבקש מהקב"ה — ללא הרף — על ענין הגאולה: „ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים!" וגם לאחרי שביקש זאת בתפלת מנחה, הרי בתפלת מעריב שלאח"ז (בסמיכות זמן) חוזר הוא ומבקש על ענין הגאולה, וכן הלאה. כלומר: הוא מבקש ללא הרף — „ונשאתני ממצרים"!
והדיוק בזה הוא — „ונשאתני ממצרים" לשון המורה על ענין של עלי', מכיון שדוקא ע"י ירידת הגלות נפעל עילוי גדול ביותר — כיתרון האור מן החושך. וע"ד שאמר הקב"ה ליעקב אבינו בקשר עם ירידתו למצרים — „ואנכי אעלך גם עלה" (ויגש מו, ד), כלומר, שע"י הירידה למצרים נפעל עילוי גדול ביותר — ב' עליות „אעלך גם עלה".
ג. והנה, כאשר יהודי יודע ומרגיש שהגלות אינו מקומו האמיתי, ומה שנמצא בגלות („בנים שגלו מעל שולחן אביהם") הרי זה רק באופן עראי, מכיון שהוא מוכרח לקיים את רצונו של הקב"ה ששלחו בגלות למשך זמן מסויים (ואינו רוצה למרוד ח"ו בהקב"ה), אבל438הוא מצדו חפץ לצאת מהגלות („ונשאתני ממצרים") — הרי מובן בפשטות שכאשר הקב"ה נותן (לא ח"ו בשר ודם בכחו ועוצם ידו) ליהודים שטחים של ארץ ישראל (עוד בהיותו בגלות) מחזיק הוא בשטחים אלו בשתי ידיו (ראה תוד"ה חמרא ב"ק צב, ב), ואינו מוותר אפילו על „שעל" (עיין ל"ת להאריז"ל ישעי' מ, יב) אחד!
ישנו אמנם הענין ד"לא יעלו בחומה כו'", כלומר, שאין למהר להשיג את כל שטחי ארץ ישראל ע"י ענין של כח — כי עז"נ „לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי גו'", כלומר, שצריכים לעסוק בביטול הענין ד"חטאינו", ובדרך ממילא יתבטל כללות הענין ד"גלינו מארצנו", ואז יקבלו בנ"י — מהקב"ה — את כל ארץ ישראל בשלימותה, ללא ענין של מלחמה וכיו"ב;
אבל כאשר מדובר אודות שטחי ארץ ישראל שהקב"ה כבר נתנם לבנ"י — מחזיקים בנ"י בשטחים אלו בשתי ידים, ואינם מוותרים מאומה!
וכמו כן בנוגע לשטחים דחוץ לארץ הקשורים ונוגעים לבטחונם של יהודים הנמצאים בארץ ישראל או בחו"ל (עירובין מה, א — נהרדעא) — שאין לוותר ח"ו על שטחים אלו, מכיון שוויתור כזה כרוך עם ענין של סכנה ופקו"נ, ואדרבה: מכיון שישנו חשש ש"משם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם" — אזי „יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת" („עד רדתה — אפילו בשבת"), וכל זה — אפילו כאשר מדובר אודות נכרים שצרו על עיירות ישראל „על עסקי תבן וקש" בלבד, ולא רק כאשר צרו בפועל, אלא אפילו כאשר ישנה שמועה שהם „ממשמשים לבוא" (שו"ע או"ח סשכ"ט ס"ו).
וכאשר יהודים מתנהגים ע"פ הוראת השו"ע, ועומדים בזה בכל התוקף — אזי נופל פחד על אומות העולם, וכמ"ש „וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואז — אינם מנסים אפילו לפגוע ביהודים ח"ו, ואדרבה: „בשבעה דרכים ינוסו לפניך". כלומר, שהם יברחו משטחי ארץ ישראל ומהשטחים הקשורים לבטחונה של ארץ ישראל", ותועלת הדבר תהי' גם עבורם — עבור האינם יהודים, ואפילו עבור „מחבלים", שגם הם לא יפגעו, מכיון ש"בשבעה דרכים ינוסו לפניך"! וזוהי הדרך היחידה להשכנת שלום אמיתי!
ד. ומכיון שישנם יהודים שהכניסו את עצמם לגלות פנימית ועמוקה ביותר (הן בין אלו הנמצאים בחוץ לארץ, והן בין אלו הנמצאים בארץ הקודש) — „רגש נחיתות" ו"פחד איום" כלפי גוים ו"גוי'שקייט", וכתוצאה מכך מתנהגים הם היפך רצון ה' והיפך התורה בכל הקשור לבטחונה של ארץ ישראל [ואין להאריך בזה, מכיון שזהו זמן שצריכים לדבר אך בטובתן של ישראל] — הנה יה"ר ש"יערה עליהם רוח ממרום" ויתחילו לצעוק „ונשאתני ממצרים", כלומר, שיבקשו מהקב"ה שיוציאם ויגביהם מהמיצרים וגבולים הנ"ל!
ולא זו בלבד שמכאן ולהבא יפסיקו לפחד מפני „גוי'שקייט", אלא אדרבה: יהי' נראה לכל שמכיון שיהודים מתנהגים ע"פ רצונו של הקב"ה, הנה גם בהיותם בזמן הגלות ובארצות הגלות — נעשים הם ה"בעלי־בתים" האמיתיים על המציאות כולה, וכמבואר בירושלמי (נדרים פ"ו ה"ח) עה"פ „לא־ל גומר עלי", שכאשר יהודי פוסק — ע"פ השו"ע — אודות ענין הקשור עם מציאות העולם, נפעל כן במציאות העולם, ובנדו"ד — כאשר יהודי פוסק — ע"פ439שו"ע — שהגוי צריך להתנהג באופן כך, הרי הגוי מתנהג כן בפועל, מכיון ש"מזלי' חזי"!
ועד שהקב"ה ממלא את בקשת בנ"י — „ונשאתני ממצרים" — ומוציא את כל בנ"י מהגלות, בחסד וברחמים, בקרוב ממש, ובאופן ד"ארו עם ענני שמיא", ומביאם לארצנו הקדושה כפי שהיא בשלימותה, ובתכלית השלימות — „כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך", כלומר, שבנ"י מקבלים מאת הקב"ה — מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה — את כל השטחים השייכים לארץ דז' אומות ותיכף ומיד דעשר אומות, כולל „קני קניזי וקדמוני", כפי שהבטיח הקב"ה ב"ברית בין הבתרים" (שבה נגזרה גם גזירת הגלות) — „לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו' את הקיני גו'".
ה. ישנו ענין העומד על הפרק שבו רואים בגלוי ובהבלטה עד כמה גדול „רגש הנחיתות" כלפי גויים ו"גוי'שקייט", וכן את תוצאת הדברים — שלא זו בלבד שאין מקבלים שום ענין של כבוד כו', אלא אדרבה: עי"ז מתבזים עוד יותר בעיני האומות, כדלקמן.
וכוונת הדברים — למצב המבהיל הקשור עם הקמת „ועדת־החקירה" כדי לחקור את המאורעות שאירעו במחנות הפליטים:
— מבלי להכנס כלל להשאלה הצריך הי' למנות הועדה בכלל, ועוד וזהו העיקר — האם הייתה האפשריות לא למנותה למרות הלחץ מבחוץ ומבפנים —
נוצרים ומוסלמים נלחמו זה בזה — „וסכסכתי מצרים במצרים" — ובעקבות כך נערכה „שחיטה" ו"רצח" כו' במחנות הפליטים.
וכאשר הולכים „לחקור" את פרטי המאורע — הנה במקום להתייחס לעצם המאורע, כלומר, מי הם אלו שעשו את המעשה בפועל ממש, ומי הוא זה אשר נתן להם את הפקודה לעשות זאת, שזהו הענין העיקרי והחשוב במאורע זה, הנה במקום זה עורכים חקירה ודרישה בענין צדדי:
היות שנתעוררה קס"ד שיתכן שיהודים ידעו אודות המאורע ולא סיכנו את חייהם כדי לנסות למנוע מלחמה בין נוצרי למוסלמי, אשר לכן צריכים לחקור יהודי פלוני, ויהודי שני ושלישי כו', האם הי' בדרגת „צדיק גמור", או „צדיק שאינו גמור", או אולי „בינוני" וכו' — בזה שאולי לא קיים את חובתו לעשות שלום בין הנ"ל!!
מי מקים „ועדת־חקירה" זו — יהודים בעצמם, ומקימים אותה בירושלים עיר הקודש, ומטרתה הבלעדית — לחקור ולשפוט את היהודים על שלא סיכנו את חייהם למנוע מלחמה בין נוצרי למוסלמי (אם אכן יתברר סו"ס אשר הי' בידם למחות ואשר ידעו אודות המאורע מקודם לכן)!
אם מישהו רוצה להאשים את היהודים על אי התערבותם בין הנוצרים, שע"פ החוק הבין־לאומי דהאומות היו הם הבעה"ב הבלעדיים דמקומות ההם, כ"א למנוע אותם ולעכבם מלהכנס למקומות ההם ששם נמצאו המוסלמים — הנה לכל לראש צריכים לחקור מי הם שנכנסו ומי עמד בראשם ומי הם שעשו זאת בפועל ממש, ומי הוא שנתן להם את הפקודה לעשות זאת, ולהכריז ולפרסם זאת ללא כל פחד, ורק לאחר שהאשמים בעצם המאורע יבואו על440ענשם, אז מקום לחקירה ופרסום מי הי' בידו למחות ולא מיחה!
ובפועל ממש — עד עצם היום הזה לא נשמע כלל במכ"ע וכיו"ב, אשר בתכניתה או שכבר עסקה „ועדתהחקירה" בעצם המאורע וכל עיסוקה מתבטא רק בחקירת היהודים ה"אשימים" — כביכול בדבר אי התערבות וכו'! הנהגה שלא היתה דוגמתה לעולמים!!
וכל זה למה — מפני „רגש הנחיתות" והפחד כלפי גוים ו"גוי'שקייט":
מפחדים לומר מי הוא הגוי שנתן את הפקודה לבצע את הדבר, ומי הם הגויים שביצעו את פקודתו בפועל!
ו. אפילו את"ל אשר לכתחילה הי' מקום לפחד שלהם מפני הגוי (שלא להזכיר את שייכותו למאורע זה) — הרי עתה לא קיים עוד חשש זה, מכיון שגוים כבר פירסמו זאת, כפי שנדפס בכו"כ עיתונים:
פורסם במכ"ע שהפקודה להכניס את ה"פלנגות־הנוצריות" למחנות הנ"ל ולעשות שם מה שעשו — ניתנה ע"י נשיא לבנון, ואלו שביצעו זאת בפועל הם — אנשי חיל שלו!
ואעפ"כ — לא עולה בדעת אף א' שיש להענישם על כך, ואדרבה: נותנים להם עזר וכבוד, ומחשבים אותם ל"מובחרים שבעם" — על זה שעשו מעשה של „נקמת דם" (ע"י „גואל הדם"), בהתאם ל"מנהג" המקובל אצלם (הן אצל הנוצרים הנ"ל והן אצל המוסלמים) מדורי דורות, לשלם „עין תחת עין", „נפש תחת נפש", ועד שענין זה נחשב אצלם ל"מצוה"*!
ולעומת זאת — את מי מאשימים — את היהודים שאולי ידעו אודות המאורע ולא סיכנו את חייהם לנסות למנוע זאת, ועד כדי כך, שיש אומרים שהיהודים נתבקשו ע"י (באי כח) נשיא לבנון שלא להתערב בענינים הפנימיים של מדינתו, ואעפ"כ, הם האשמים מכיוון שלא התנגדו לדרישתו של נשיא לבנון!
כאשר עורכים חקירה ודרישה — .אפילו אצל אומות העולם, ועאכו"כ ע"פ „תורת אמת" — ורוצים לקבוע פס"ד אמיתי, אזי מתחילים (לכל לראש) לברר את כל הפרטים הקשורים עם עצם המאורע, ורק לאח"ז יש מקום לחקור האם ישנו מי שהי' יכול למחות ולא מיחה!
וכאמור לעיל — כיום אין צורך כבר בעמידה בתוקף מבלי להתפעל מה תהי' התגובה כאשר יפרסמו שהוא נתן את הפקודה — מכיון שהוא בעצמו גילה ופירסם זאת!
ז. הסיבה הרשמית שלא מתעכבים — כיום — על עצם המאורע, היא — מכיון שכולם יודעים זאת. אבל מובן בפשטות שאין כל הצדקה לסיבה זו, מכיון שענין זה נוגע לאופן ניסוח הדו"ח שמכינה „ועדת־החקירה", עם כל ההשלכות שתהי' בהתאם למסקנותי'!
נהגו בכל כיו"ב שמתחילים בהצהרה גלוי' וברורה שכל המאורע אינו שייך ליהודים כלל וכלל, לכתוב ולהדגיש את כל פרטי המאורע מתחלתו — „ויהי בימים ההם וכו'", כלומר, שבמקום פלוני
441עשרה בטבת תשמ"נ
ובזמן פלוני אירע כך וכך, ומאורע זה לא הי' באופן ד"נקרה נקרית", אלא מלכתחילה ניתנה פקודה ע"י פלוני בן פלוני שאנשי הצבא שלו יכנסו למקום פלוני — ששם נמצאים אלו שיש להם עמהם „חשבונות" [בהתאם למנהג קבוע מדורי־דורות אצל שני הצדדים, כנ"ל, כדי שיעשו שם מה שעשו, ואותם אנשים ביצעו את הפקודה שניתנה להם וכו'.
ורק לאחרי שיפרטו את כל פרטי המאורעות הנ"ל, בצירוף השמות דהקשורים בפרשה — הנה רק לאחרי כל זה שייך להתחיל לחקור האם ישנו מי שידע אודות המאורע והי' יכול למחות על כך ולנסות למנוע זאת, תוך כדי סכסוך עם נשיא המדינה שהוא הבעה"ב במדינה זו, ואח"כ ע"פ החוק הבין לאומי יכול לתבוע אותו בפני ה"או"ם" על התערבותו בעניני' הפנימיים של מדינה זרה, ובהתאם לכך לקבוע האם בכל זאת הי' צריך יהודי זה למסור את נפשו כדי לנסות למנוע זאת, והאם יש מקום להענישו על זה!
ח. וכאן רואים עד כמה גדול וחמור „רגש־הנחיתות" כלפי הגוי:
ישנם הטוענים שאסור להתגרות בגוים, ולכן, טענו שיש להזהר שלא לפרסם מי הוא שנתן פקודה זו ומי הם אלו שביצעו את הפקודה בפועל.
טענה זו נתבטלה כבר, מכיון שאומות העולם עצמם „הרעישו" כבר אודות ענין זה, ואעפ"כ, ממשיכים היהודים לחקור ולדרוש אודות „אשמתם" — כביכול — של היהודים במאורע זה!
וכאן עומדים אומות העולם ומשתוממים: כיצד יכולים לאבד את ההכרה של כבוד עצמי, אף לא במדה הכי קטנה?!
לאחרי שהכל יודעים מי נתן הפקודה לעשות את הדבר, ומי ביצע הדבר בפועל — באים היהודים ומקימים „ועדת־חקירה" המתעלמת לגמרי מעצם המאורע, עכ"פ עוברת בשתיקה גמורה על זה ועוסקת לחקור ולדרוש האם ישנו יהודי שהי' יכול למחות ולא מיחה, שאז צריכים להענישו על זה, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעובדה שפב"פ שנתן את הפקודה לעשות את המעשה (שהוא האחראי לעצם המעשה) — הנה לא זו בלבד שאף א' אינו חושב להענישו, אלא חולקים לו כבוד!!
כאשר ישנה טענה ב"או"ם" נגד ישראל — טוענים יהודים: מה שעשו עמהם מודיעים הם, ומה שהם עשו אינם מודיעים, כלומר, היתכן לדבר על „עוולה" של יהודים מבלי להזכיר שה„עוולות" שנעשו ליהודים ע"י ה"מחבלים" הם כמה פעמים ככה ולא מאותו הסוג כלל!
ולעומת זאת — כאשר העמידו יהודים בנסיון דומה, מתנהגים הם באופן כזה: הם בעצמם מעלימים את מעשיהם של הגוים במאורע זה, וכל החקירה והדרישה ב"ועדת־החקירה" (והרעש בכל העיתונים) מתנהלת כולה נגד היהודים שאולי ידעו אודות המאורע ולא ניסו לעכב ולמנוע זאת!
ויתירה מזו: חקירתם של היהודים מלווה ב"בזיונות" — „זילותא דבי דינא" (אם בכלל אפשר לקרוא לזה „בית־דין") — שלא מסתפקים בזה שכבר חקרו יהודי מסויים, אלא חוזרים וקוראים פעם נוספת, כדי לחקור אותו שנית, תוך כדי פירסום בכל העיתונים שתפסו אותו ב"דבר שקר" [לפרסם דבר כזה — קודם ש"ועדת החקירה" הגישה את ממצאי', וקבעה פסק הדין — לא נעשה אפילו442אצל אומות העולם!], מבלי להזכיר כלל אודות עצם המאורע — מי הם אלו שעשו זאת בפועל, ומי נתן את הפקודה לכך!
ט. והנה, מה שעבר עבר, ומספיק כבר להיות שקועים ב"מצרים" — להיות במצב של „רגש־נחיתות" כלפי „מצרים" באופן המתואר לעיל, ועכ"פ — לתקן מכאן ולהבא מה שניתן לתקן בזה.
וכאמור לעיל — כאשר יהודי נמצא בגלות עליו לדעת שאין זה מקומו האמיתי, ולכן, הוא מבקש מהקב"ה לצאת מהגלות, ופשיטא שח"ו להכניס את עצמו לגלות עמוקה עוד יותר!
וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (בשם אביו) — שרק הגוף הלך בגלות, ואילו הנשמה לא נמסרה כלל לגלות! ולכן, גם בזמן הגלות צריך יהודי לעמוד בכל התוקף בכל הקשור לעניני התורה ומצוותי', כנ"ל.
ואם ישנם יהודים שמצד בחירתם החפשית הכניסו את נשמתם לגלות — אזי „יערה עליהם רוח ממרום", וינצלו מגלות זו, ובאופן ד"ונשאתני ממצרים", כלומר, שתמורת המצב של גלות פנימי שבו היו שקועים עד עתה — יוסיפו מכאן ולהבא בכל עניני התורה ומצוותי', לימוד התורה וקיום המצוות, וכל עניני קדושה, ובאופן ד"מצוה גוררת מצוה".
ואז תמלא „ארץ הקודש" את תפקידה באופן המתאים — כראוי לארץ שנקראת (בלשון כל עם ועם) בשם „ארץ הקודש", שקדושתה מתבטאת [ולא בכך שיש בה „בית מלון" מפואר, ריבוי כח אלקטרוני,
( ריבוי נשק המופץ ברחבי העולם, רחמנא ליצלן, כי אם] בזה שיש בה „מקומות קדושים", מקומות שבהם קבורים צדיקים שתמיד נקראים „חיים" ובה יושב „עם קדוש" — „ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שהרי בין אם רוצים בכך או שאין רוצים בכך — ברא הקב"ה את בנ"י באופן שהם „ממלכת כהנים וגוי קדוש")!
ומכיון שבנ"י הם „עם חכם ונבון" — הרי מרצונם הטוב (ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב פס"ד להלכה בפועל) מתנהגים הם בהתאם לכך, ע"י לימוד התורה וקיום מצוותי' בפועל („המעשה הוא העיקר").
ובודאי שמתנהגים
המתאים בכל הקשור לבטחונה של ארץ ישראל, ועושים זאת בדרכי נועם ובדרכי שלום — באופן שלא יגרם נזק לאף א', מכיון ש"בשבעה דרכים ינוסו לפניך".
י. והמעשה הוא העיקר — להוסיף בכל עניני התורה ומצוותי', החל מה„מבצעים" הידועים:
אהבת ישראל ואחדות ישראל, חינוך עצמו וחינוך הזולת, תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, בית מלא ספרים — יבנה וחכמי', נרות שבת קודש ויו"ט, כשרות האכילה ושתי', וטהרת המשפחה. וכן המבצע שלכל יהודי יהי' אות בא' מספרי התורה הכלליים.
ועי"ז מבטלים את סיבת הגלות („מפני חטאינו"), ובדרך ממילא — „מיד הן נגאלין".
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Work
- Likkutei Sichos
- Volume
- חלק כ״ה
- Id
- rh-8hg0c4kq