חפץ ה' עשה. אלא משום דכתיב כולם בחכמה עשית שעשרה מאמרות נמשכים מן החכמה, וכנודע דאבא יסד ברתא, והמשכת הדבור מן החכמה א"צ לזה כח וגבורהיג, כמו עד"מ באדם ענין המשכת הדבור מהחכמה הוא בחי' עילה ועלול כו', אבל להיות התחברות הנשמה בגוף שהם רוחניות וגשמיות יחד, ובכדי שיתחברו זל"ז צ"ל מבחי' עליונה יותר כנ"ל.
אמנם עדיין אינו מספיקיד תירוץ הנ"ל הלא כל הבעלי חיים יש להם חיות המחי', עד"מ חיות הבהמה, שהחיות שלה הוא דבר רוחני המחי' אותה, והגוף הוא גשמי מבשר ועצמות, ולמה נשתנה יצירת הנשמה בגוף האדם שצריך לזה כח וגבורה הוא בחי' המשכה פנימיות כו' שלכן בירידת הנשמה בגוף נאמר ויפח, ולא נאמר כן בכל הבע"ח. וי"ל להיותו בבחי' מעלה יתירה על הבע"חטו שהבע"ח יש בהם רק מעלת החי נגד הצומח, ושורש שרשם הראשון י"ל שזהו מבחי' החכמה שהחכמה תחי', שחכמה היא בחי' ראשית ההשתלשלות עו"ע, אבל האדם שיש בו מעלת הדבור ששרשו מבחי' מדבר, לכן זהו בחי' דילוג הערך יותר שתבוא הנשמה ששרשה מבחי' מדבר להתלבש בגוף, ולכן בהתלבשות הנשמה בגוף האדם נאמר דוקא ויפח כו'.
והנה ירידת הנשמה בגוף הוא צורך עלי' והיינו ע"י הימים שעל ידם תתקרב הנשמה בעילוי אחר עילוי. והענין דהנה ארז"ל אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ, שנק' נש"י עושי רצונו, והיינו במה שמקיימים המצוה עי"ז ממשיכים בזה להיות צמצום הרצוןטז מלמעלה מהרצון, שהוא בא ונמשך ע"י גבורה עליונה שיהי' דילוג ממהות למהות כנ"ל בענין קול ה' בכח, ולכן נק' נש"י גבורים ע"י שהם עושי רצונו שעושים וממשיכים להיות לו רצון שיהי' חפץ בעשיית שמים וארץ ע"י המצות מעשיות כו'. והנה ע"י קיום המצות מתעלות הנשמות אח"כ להיות צרורה בצרור החיים את ה' כמ"ש והייתה נפש אדוני צרורה כו', ופי' כמו עד"מ כשזורק אבן