תלא

תלא

מעלת ההתעסקות בטובת הרבים שבשביל זה כדאי הירידה א. אחת משבעת התורות שאמר מורנו הבעש"ט בח"י אלול תרנ"ב היא: "אתם נשיאי ישראל וואָס איר לייגט אַוועק אייער תורה ועבודה בשביל טובת הרבים, וואָס וועט זיין מיט אייך וכו'" (אתם נשיאי ישראל שמניחים התורה ועבודה שלכם בשביל טובת הרבים, מה יהי' עמכם וכו'). ומזה מובן, שהתעסקותם של נשיאי ישראל בטובת הרבים הו"ע של ירידה. וכפי שמצינו ש"אמר ר' יהושע בן לוי, ס' הלכות למדני ר"י בן פדיי' . . וכולן נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי ציבור"¹. ואם בנוגע לנשיאי ישראל אומר הבעש"ט שזהו"ע של ירידה – הרי כל-שכן בנוגע ליהודי שהוא לא מיני' ולא מקצתי' דהבעש"ט ונשיאי ישראל, שעסקנותו הציבורית בשביל טובת הרבים (שכתוצאה מכך צריך להניח את תורתו ועבודתו) הו"ע של ירידה. אלא שאעפ"כ כדאי הדבר – כמובן מהנהגתם של נשיאי ישראל – מצד גודל המעלה שבהתעסקות בטובת הרבים, שבשביל מעלה זו כדאית הירידה. ב. ויש לקשר זה עם פרשת השבוע – פרשת נצבים: איתא בירושלמי^רנז: "משה הקדים ראשים לזקינים (כמ"ש בהתחלת פרשתנו: "אתם נצבים היום כולכם גו' ראשיכם גו' זקניכם גו'"), יהושע הקדים זקינים לראשים (כמ"ש^רנח "ויאסף יהושע גו' ויקרא לזקני ישראל ולראשיו גו'")". ואחד מהביאורים בזה (בירושלמי שם): "משה על ידי שצפה ברוח הקודש שעתידין ישראל להיסתכר במלכיות (להסתגר ולהיות נמסרין ביד המלכיות^רנט) וראשיהן עומדין על גביהן הקדים ראשים לזקינים" (שאם אין ראשיהן משתדלין לפייס את המלכות אין כח ביד הזקנים ללמוד תורה{260}). ופירוש הדברים: "ראשים" הם פרנסי הציבור (שמנהיגים את הציבור), ו"זקינים" הם התלמידי חכמים (כמאחז"ל^רס "אין זקן אלא מי שקנה חכמה"){260}. ולכן, בזמן הבית, כשבנ"י אינם מסורין ביד המלכיות, ת"ח ("זקינים") הם נעלים יותר מפרנסי הציבור ("ראשים"), אבל בזמן הגלות, כשבנ"י מסורין ביד המלכיות, ויש צורך בהשתדלותן של פרנסי הציבור, הרי הם – פרנסי הציבור – נעלים יותר מת"ח. וזהו החילוק בין משה ליהושע: יהושע, שהי' "ראש לכובשים"^רסא, שכבש את ארץ ישראל והכניס את בנ"י לארץ – מעמד ומצב של חירות (היפך הגלות) – הקדים זקנים לראשים, בהתאם להמצב בדורו, שהת"ח קודמים לפרנסי הציבור. אבל משה שדיבר (גם) אודות זמן הגלות – כידוע^רסב שהכריתת ברית עם משה רבינו היתה על זמן הגלות^רסג [ועל זה ביקש "ונפלינו אני ועמך גו'"^רסד, שגם בזמן הגלות תהי' ההבדלה דבנ"י כו'] – הקדים ראשים לזקנים, כי בזמן הגלות פרנסי הציבור קודמים לת"ח. ג. ונוסף על האמור לעיל שמצד גודל המעלה שבעסקנות ציבורית (ובפרט בזמן הגלות) כדאית גם הירידה שנעשית בלימוד התורה, הנה עוד זאת, שמעלה זו מסלקת ומבטלת את הירידה שבלימוד התורה. והביאור בזה – ע"פ הידוע^רסה שע"י קיום מצות הצדקה – צדקה גשמית ומכל-שכן צדקה רוחנית – "נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה": מובן וגם פשוט שהפעולה דנתינת הצדקה אינה מוסיפה ידיעה בתורה, ואדרבה כו', שהרי בשעה שעוסק בנתינת הצדקה אינו יכול לעסוק בלימוד התורה, ובמילא, ביחס ללימוד התורה ה"ז לכאורה ענין של ירידה. אמנם, מעלתה של נתינת הצדקה שעל ידה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, כך, שכאשר יעסוק בתורה שעה אחת יצליח להספיק בלימודו בריבוי גדול כל כך שע"ד הרגיל (לולי נתינת הצדקה) הי' זקוק ליגיעה במשך אלף שעות! ונמצא, שאף שההתעסקות במצות הצדקה כשלעצמה היא ירידה ביחס ללימוד התורה, מ"מ, גודל העילוי ש"נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה", בכחו גם לבטל את הירידה. ד. ובנוגע אלינו: ישנם כאלה החושבים אשר העובדה שכ"ק מו"ח אדמו"ר שלחם למקומות מסויימים לפעול שם בהפצת התורה והיהדות, היא, לא לטובתם, כי אם, לטובת המקום שאליו נשלחו, ובשביל טובת המקום מוותר כ"ק מו"ח אדמו"ר על טובתם הם. ועכ"פ – חושבים הם – זוהי רק טובתם הרוחנית, ובשביל טובתם הרוחנית מוותרים על טובתם הגשמית. צריכים לדעת איפוא שהחלוקה בין טובתו לטובת הזולת (שזוהי טובה רק בשביל הזולת ולא בשבילו) היא – בדקות דדקות – ענין של שניות (היפך האחדות) ח"ו, כי, הכוונה העליונה אחת היא, ואם זוהי כוונת השליחות שלו, ה"ז גם טובתו. ועאכו"כ שלא יתכן לחלק בין טובתו הרוחנית וטובתו הגשמית – כי, מצד אחדותו הפשוטה של הקב"ה, גשמיות ורוחניות מתאימים זל"ז. ואף שבעיניו נראים הדברים באופן אחר ("אים קוקט אויס אַנדערש"), שכן, הוא "רואה" שבאם הי' נמצא במקום פלוני ופלוני והי' מתעסק בענין פלוני ופלוני הי' מרויח הרבה יותר – הרי, מי יודע אם במקרה ההוא לא הי' הכסף הולך ח"ו בשביל עניני רפואה וכיו"ב^רסו. אבל זאת צריכים לדעת ("וויסן דאַרף מען אָבער וויסן"), שמצד אחדותו הפשוטה של הקב"ה, גשמיות ורוחניות יחדיו ילכו^רסז.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org