שמחת עבדי השם א. המוזכר בתורה הששית ע"ד שמחת עבדי השם ("זיי זיינען שמח וואָס זיי זיינען זוכה זיין עבדי השם") – שייך למצות ביכורים שבהתחלת פרשת כי תבוא: במצות ביכורים מודגש ביותר ענין השמחה (נוסף על השמחה שבכל המצוות, כמ"ש בהמשך פרשת כי תבוא1 "עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב") – כמ"שקפד "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך גו'", "מכאןקפה אמרו אין קורין מקרא ביכורים אלא בזמן שמחה מעצרת ועד החג"קפו. ומרומז גם בהתחלת הפרשה – "והי' כי תבוא אל הארץ", כדרשת חז"לקפז "אין והי' אלא לשון שמחה"קפח. וענינו בעבודת האדם בכל יום – שהתחלת וראשית היום (ע"ד "מראשית כל פרי האדמה") היא בהכרת תודה ונתינת שבח והודאה לה', הן בנוגע לכללות מציאותו, כמודגש באמירת "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי", שנעשה "ברי' חדשה"קפט, והן בנוגע לכל הצרכים הפרטיים, כמודגש בברכות השחר. ועי"ז נעשה אצלו מעמד ומצב ד"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך" במשך כל היום כולו, החל מהשמחה על הזכות להיות עבד השם, דכיון שעבודת השם היא הנקודה העיקרית דכל פרטי עניניו (הן עניני תומ"צ והן עניני הרשות שנעשים לשם שמים) וכל מציאותו ("אני (לא) נבראתי (אלא) לשמש את קוני"קצ), הרי, השמחה על שזוכה להיות עבד השם היא באופן תמידי. ב. ויש להוסיף, שגם בהשמחה על שזוכים להיות עבדי השם ישנם ע"ד ובדוגמת ב' הענינים דמתנה וירושה מלמעלה ("תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך") ועבודה בכח עצמו ("וירשתה וישבת בה"): ובהקדמה – שמעלת העבודה בכח עצמו (אתעדל"ת) שמגעת בדרגא נעלית יותר מאשר ההמשכה שנמשכת מלמעלה (אתעדל"ע), מודגשת במיוחד בנוגע לשמחה, דכיון ששמחה פורצת גדרקצא, גם הגדרים שלמעלהקצב, הרי בודאי שהשמחה שבכח עצמו היא נעלית יותר מהשמחה שנמשכת מלמעלהקצג. ומזה מובן גם בנוגע להשמחה על שזוכים להיות עבדי השם – שאף ששמחה זו היא תמידית (כנ"ל), מ"מ, צריכה להיות באופן של הוספה ועילויקצד מיום ליום (כשנעשה "ברי' חדשה"), כי, דרגת השמחה (על שזוכה להיות עבד ה') שהיתה אצלו אתמול נעשית כמו טבע (שני) המזומן לו, ע"ד שמחה הבאה מלמעלה, ולכן צריך להוסיף מדילי', בכח עצמו, דרגא נעלית יותר בהשמחהקצה. בסגנון אחר: השמחה על שזוכים להיות עבדי השם היא לא רק ביחס ובהשוואה למצב הפכי (אלמלא זכו לכך), שזוהי דרגא חד-פעמית בהשמחה (וכבר היתה אתמול כו', ובהתחלת העבודה, ואח"כ ה"ז מזומן לו כמו דבר שניתן מלמעלה), אלא גם ובעיקר השמחה שמצד המעלה דעבדי השם כשלעצמה, שהיא נעלית יותרקצו, וניתוסף בה (ע"י עבודת האדם בכח עצמו) בעילוי אחר עילוי, עד אין-סוףקצז. ג. עפ"ז יומתק שענין זה (השמחה על שזוכים להיות עבדי השם) נאמר ע"י הבעש"ט בגן עדן, לאחר גמר עבודתו בעוה"ז הגשמי: המעלה דגן עדן היא בנוגע להתגלות מלמעלה, ואילו המעלה דעוה"ז הגשמי היא בנוגע לעבודה בכח עצמו. וכמודגש בהחילוק שבין הנשמות בגן עדן קודם ירידתן למטה, שעם היותן בדרגא נעלית ביותר, כמאמרקצח "כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמי' מלכא קדישא", ה"ז בעיקר מצד הגילוי מלמעלה, ואילו מצד עצמן ה"ה בבחינת "עומדים"קצט, לגבי מעלת הנשמות לאחרי עבודתן בעוה"ז, בכח עצמן, שעי"ז נעשים בבחינת "מהלכים"ר. ובנוגע לנדו"ד: באמירת תורה זו (ע"ד השמחה על שזוכים להיות עבדי השם) בגן עדן, שמעלתו בההתגלות מלמעלה, וללא נתינת מקום לענינים בלתי-רצויים – מודגש שהכוונה בהשמחה על שזוכים להיות עבדי השם, היא, לא ביחס ובהשוואה למצב הפכי (שאינו שייך בגן עדןרא), אלא בנוגע לעצם המעלה דעבדי השם. ובאמירתה ע"י הבעש"ט לאחר גמר עבודתו בעוה"ז הגשמי, שמעלתו בעבודה בכח עצמורב – מודגש ששמחה זו צריכה להיות באופן של הוספה ועילוי ע"י עבודתו בכח עצמורג.