תכה

תכה

אמירת התורות בהקהל, במעמד תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיהם א. בביאור דיוק הלשון שאמירת התורות היתה במעמד "תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיהם" – יש לומר: אמרו חז"ל¹ "כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר^קלא ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם . . אמר הקב"ה אני ערב לך בדבר זה . . מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה", כיון שישנו התוקף דשלש דורות, "החוט המשולש לא במהרה ינתק"^קלב. ועד"ז י"ל בנדו"ד, שאמירת התורות במעמד התלמידים ותלמידי תלמידיהם^קלג (כמו בנו ובן בנו, כי התלמידים קרויין בנים^קלד), היא, כדי להדגיש ולפעול בתורות אלו תוקף נצחי באופן ד"לא ימושו גו' מעתה ועד עולם". ב. ובעומק יותר – שבאמירת התורות במעמד "תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיהם און זייערע חסידים" נכללים כל תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיהם עד סוף כל הדורות: כשם שבמתן-תורה במעמד הר סיני היו נוכחים כל בנ"י, "את אשר ישנו פה גו' ואת אשר איננו פה"^קלה, כל נשמות בנ"י עד סוף כל הדורות (כדאיתא בפרדר"א^קלו), כך גם במעמד אמירת התורות ע"י הבעש"ט בח"י אלול היו נוכחים הנשמות של כל תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיהם, כל הלומדים תורת החסידות, וכל אלה שילמדו תורת החסידות עד סוף כל הדורות, "את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה", שכולם היו נוכחים במעמד אמירת שתי תורות הנ"ל. ויש לומר, שענין זה מרומז גם בתוכן שתי התורות בענין "כי תבוא אל הארץ" – כי, שלימות הכניסה לארץ היא באופן ד"כל יושבי' עלי'" (שאז היובל נוהג)^קלז, שרומז על השלימות דכללות בנ"י שבכל הדורות. ג. ויש להוסיף בביאור השייכות דאמירת התורות בהקהל במעמד התלמידים ותלמידי תלמידיהם (עד סוף כל הדורות) לחודש אלול: ידוע ביאור רבינו הזקן^קלח בענינו של חודש אלול "ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם כו'". ועפ"ז י"ל שגם אמירת התורות ע"י הבעש"ט היא באופן דמלך בשדה: הלימוד בבית-המדרש הוא באופן שניכר החילוק בין התלמידים ע"פ סדר ישיבתם בשורה ראשונה, שורה שני' וכו', לפי ערך מעלתם בלימוד התורה^קלט, ולא עוד אלא שישנו סוג תלמידים שלא מכניסים אותם לבית-המדרש^קמ, משא"כ הלימוד בשדה הוא באופן שלא ניכר החילוק בין התלמידים, כיון שאין יושבים שורות שורות אלא כולם יחדיו. ועד"ז בנדו"ד, שכל תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיהם עד סוף כל הדורות – שבודאי יש ביניהם חילוקי דרגות מן הקצה אל הקצה – שומעים יחדיו (בהקהל) התורות שאומר מורנו הבעש"ט, כיון שאמירת התורות בחודש אלול היא באופן דמלך בשדה. ד. אמנם, אף שכל החסידים עד סוף כל הדורות שמעו תורות אלו, מ"מ, כיון שישנם ענינים המעלימים ומסתירים כו', לכן לא זוכרים המעמד דשמיעת התורות מהבעש"ט^קמא. והעצה לזה – לימוד התורות ע"י החסידים בכל דור ודור: אמרו חז"ל "כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו"^קמב, ולא עוד אלא שכן הוא גם בנוגע לבעל השמועה עצמו, "כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות כו'"^קמג. ומזה מובן שכאשר לומדים התורות שאמר מורנו הבעל שם טוב בגן עדן, חוזר ונשנה עוד הפעם אמירת התורות ע"י הבעש"ט בגן עדן, אבל, כפי שגן עדן נמשך ומתגלה בעוה"ז, בבחינת "עולמך תראה בחייך"^קמד. ומעלה יתירה בלימוד התורות בזמן אמירתן – ח"י אלול – מצד עבודת התשובה שבחודש אלול, חודש החשבון והתשובה^קמה, ובפרט מח"י אלול שבו מתחילים י"ב ימים האחרונים שהם כנגד י"ב חדשי השנה, יום לחודש יום לחודש^קמו – כי, ע"י עבודת התשובה מתבטלים הענינים המעלימים ומסתירים על האמת^קמז, ונעשית השבת הנפש לשרשה ומקורה^קמח, ואז יכולים "לשמוע" מחדש התורות שאמר (ואומר) מורנו הבעש"ט^קמט. [ויש לומר, שא' הטעמים שסיפרו לנו המאורע דשמיעת התורות שאמר מורנו הבעש"ט בגן עדן (ולא רק תוכן התורות מבלי להוסיף שנאמרו בגן עדן^קנ), הוא, כדי ללמד ולהורות לנו שע"י עבודה המתאימה יכולים לבוא לדרגא נעלית של שמיעת תורה בגן עדן, בחזיון לילה, וכיו"ב^קנא]. * ה. ויש להוסיף ולבאר הלימוד וההוראה (מאמירת התורות בהקהל במעמד התלמידים ותלמידי התלמידים) בעבודת כאו"א מישראל בהפצת המעיינות דתורת הבעש"ט כפי שנתבארה בתורת חסידות חב"ד: נוסף על לימוד תורת החסידות בעצמו, צריך כאו"א להשתדל לעסוק בהפצת המעיינות ע"י הלימוד עם הזולת, ולא להסתפק בלימוד עם אחד מישראל, אלא לומד עם כו"כ מישראל, ועד לרבים מישראל^קנב – בהקהל^קנג. ויתירה מזה, שלימודו עם הרבים צ"ל באופן שכאו"א מהם נעשה "טופח על מנת להטפיח"^קנד, היינו, שכאו"א מהתלמידים עוסק בהפצת המעיינות ע"י הלימוד לאחרים – תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיהם. זאת ועוד: גם כשעסק בהפצת המעיינות והעמיד תלמידים ותלמידי תלמידים, אין לו להסתפק בהלימוד לתלמידיו בלבד, והם כבר ילמדו לתלמידיהם, אלא צריך להשתדל ללמד בעצמו גם את תלמידי תלמידיו (לא רק מסקנת הענין, אלא גם) כל פרטי הענינים – כהנהגת הבעש"ט שאמר התורות במעמד תלמידיו ותלמידי תלמידיהם. [וכן הוא ב"סדר המשנה" דמשה רבינו – שלאחרי שלמד עם אהרן, בני אהרן והזקנים, "נכנסו כל העם ושנה להם משה פרקן"^קנה, היינו, שלא הסתמך על כך שאהרן ובניו והזקנים (תלמידיו) ילמדו עם כל העם, אלא גם הוא בעצמו למד עם כל העם (תלמידי תלמידיו)]. ואין לתמוה על כך שתובעים מכאו"א לעסוק בהפצת המעיינות בהקהל ולהעמיד תלמידים ותלמידי תלמידים – שהרי אמרו חז"ל^קנו "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", ולא עוד אלא ש"לפיכך נברא אדם יחידי . . עולם מלא" ("להראותך שמאדם א' נברא מילואו של עולם"^קנז), היינו, שבריאת אדה"ר (יציר כפיו של הקב"ה^קנח) בג"ע מקדם (קודם החטא) היתה באופן שמזה ילמד כל אחד מישראל עד סוף כל הדורות שבשבילו נברא העולם! ומזה מובן גם שההשתדלות בהפצת המעיינות צריכה להיות בנוגע לכל יחיד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו – כיון שגם הוא "עולם מלא", ולא עוד אלא שבו תלוי' השלימות דכלל ישראל^קנט.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org