תכד

תכד

ג' פירושים בכניסה לארץ ושייכותם למצות ביכורים א. נוסף על פירוש הבעש"ט על הפסוק "והי' כי תבוא על הארץ" ש"ארץ" קאי על הרצון והמרוצה שבכאו"א מישראל, ישנם גם הפירושים של המגיד ואדמו"ר הזקן: פירוש המגיד¹ – ש"עולם הבא נקרא ארץ . . כמ"ש^קג צדיקים לעולם ירשו ארץ . . וזהו אומרו והי' כי תבוא אל הארץ . . כאשר תרצו לבוא אל הארץ העליונה אשר ה' אלקיך נותן לך, כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא^קד, וירשתה . . שלא יצטרך להתגלגל רק וישבת בה ישיבה עולמית ונצחית, ככה תתנהג ותזכה: ולקחת מראשית וגו'" – שהו"ע בירור הניצוצים שבדברים הגשמיים (כמבואר שם בפרטיות), ש"זהו עיקר עבודת האדם בעולם הזה . . וזהו אשר יבחר ה' אלקיך . . בחירת השם יתברך ונחת רוח ועשיית רצונו כו'". ופירוש אדמו"ר הזקן^קה – ש"ארץ ישראל הוא בחי' תורה שבעל פה^קו . . אשר בה גילוי רצונו ית', כי ע"פ תורה שבכתב אי אפשר לידע שום דין על בוריו בלתי פירוש הגמרא, כמו דרשת טטפת שבתפילין כו' וכיוצא בהן ואיך הם נכתבין וכל פרטי דקדוקיהם"^קז. ומוסיף לבאר{108} ש"כמו שיש בחי' זו (ארץ ישראל) בעולם כך יש בשנה^קח, והוא בראש השנה . . שבר"ה הוא בחי' מצוך לעשות את החוקים וגו'"^קט. ב. ג' הפירושים ב"ארץ" – הרצון והמרוצה שבכאו"א מישראל, ירושת עולם הבא, וקיום רצונו ית' שבתושבע"פ – הם ענינים כלליים בעבודת האדם. ויתירה מזה, שבהצירוף דג' הפירושים נכלל כללות ענין העבודה: הרצון והמרוצה שבנפש האדם (פירוש הבעש"ט) – התחלת ויסוד העבודה; עולם הבא (פירוש המגיד) – שכר (גמר ותכלית) העבודה; ותורה שבע"פ שבה מתגלה רצון העליון (פירוש אדמו"ר הזקן) – העבודה עצמה. וכיון שפירושים אלו הם בשייכות להכניסה לארץ שנאמרה בפרשת ביכורים ("והי' כי תבוא אל הארץ וגו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'"), מסתבר לומר, שיש להם קשר ושייכות לתוכנה של מצות ביכורים, שעם היותה מצוה פרטית (ולא עוד אלא שאינה נוהגת אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד^קי), נרמז בה כללות ענין העבודה, כדלקמן. ג. וביאור הענין: ביכורים^קיא – קאי על האבות, כמארז"ל^קיב "האבות . . עלו במחשבה להבראות . . שנאמר^קיג כענבים במדבר גו' כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם", וקאי גם על כללות ישראל, כדאיתא בזהר^קיד "ראשית ביכורי . . אינון ישראל . . קדש^קטו ישראל לה' ראשית תבואתה", "כבכורה בתאנה הכי ישראל קדמונים וביכורים . . קדש ישראל לה' ראשית תבואתה"^קטז, כיון שגם "ישראל . . עלו במחשבה להבראות"{113}, היינו, שהאבות וישראל קדמו לעולם, ולכן נקראים ביכורים, לפי שביכורים קודמים לכל^קיז. ויתירה מזה – שהאבות וישראל קדמו (לא רק לעולם, אלא) אפילו לתורה, כדאיתא בתדבא"ר^קיח "שני דברים קדמו לעולם תורה וישראל . . (וביניהם גופא) ישראל קדמו", וראי' לדבר^קיט, שהתורה עצמה אומרת "צו את בני ישראל", "דבר אל בני ישראל"^קכ, ולכן נקראים ביכורים שקודמים אפילו לתרומה, תורה מ' (שניתנה למ' יום)^קכא. ובסגנון דתורת החסידות – שהתורה היא בחי' חכמה דאצילות, ראשית ההשתלשלות, וישראל עלו במחשבה הקדומה דא"ק שלמעלה מחכמה דאצילות. אמנם, כל זה הוא מצד שרש הנשמה כפי שכלולה במאצילה ית', שעז"נ "נשמה שנתת בי טהורה היא", שקאי על שרש הנשמה כפי שהיא בבחי' טהירו עילאה; אבל לאח"ז ירדה הנשמה בסדר השתלשלות העולמות, "אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי", עד שירדה למטה ונתלבשה בגוף בעוה"ז הגשמי, שאז צריך לקשר ולחבר את דרגת הנשמה המלובשת בגוף עם שרש הנשמה למעלה. והכוונה בזה – כדי שהנשמה תמלא שליחותה בבירור הגוף ונה"ב וחלקו בעולם לעשות לו ית' דירה בתחתונים. וענין זה מרומז במצות ביכורים: במצות ביכורים יש בה ב' ענינים: (א) הבאת ביכורים, "ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו' ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך"^קכב, (ב) קריאת פרשת ביכורים, "וענית ואמרת וגו'"^קכג. וענינם בעבודת האדם: הבאת הביכורים הו"ע העלאה מלמטה למעלה (העלאת הפירות והנחתם לפני המזבח) – העלאת הנשמה (שנקראת פרי האילן, אילנא דחיי) המלובשת בגוף לקשרה ולחברה עם שרשה ומקורה למעלה^קכד, וקריאת פרשת ביכורים הו"ע המשכה מלמעלה למטה (ע"י הקריאה, "כאדם הקורא לחבירו שיבוא אליו"^קכה) – שיומשך משרש הנשמה למעלה בדרגת הנשמה המלובשת בגוף. ועד"ז בעבודה בעניני העולם (שבשביל זה ירדה הנשמה למטה) – שהבאת ביכורים, נתינת הפירות לכהן, מורה על העלאת עניני העולם לקדושה, וקריאת פרשת ביכורים, שבח והודאה להקב"ה על חלקו הטוב בארץ זבת חלב ודבש, מורה על המשכת אלקות בעניני העולם. ד. עפ"ז יש לומר שהשייכות למצות ביכורים היא (לא רק בהפירושים דתיבת "ארץ", אלא) גם בתוכן תורת הבעש"ט, וההמשך וההוספה בתורת המגיד ואדמו"ר הזקן: נתבאר לעיל שבמצות ביכורים נרמזת כללות העבודה בשתי הקוין דהעלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה, היינו, שאין להסתפק בענין ההעלאה מלמטה למעלה, אלא צ"ל גם ההמשכה מלמעלה למטה, כיון שעי"ז נשלמת הכוונה דירידת הנשמה למטה. וענין זה מודגש גם בתורת הבעש"ט שהרצון והמרוצה צ"ל באופן של התיישבות והתלבשות אורות בכלים – שתנועת הרצון והמרוצה הו"ע העלאה מלמטה למעלה, ותנועת ההתיישבות והתלבשות אורות בכלים הו"ע המשכה מלמעלה למטה, שעי"ז נשלמת הכוונה ד"לשכן שמו שם". ועד"ז בתורת המגיד שכדי לזכות לבוא אל הארץ העליונה, עולם הבא, לרשתה ולישב בה ישיבה עולמית ונצחית, צ"ל העבודה דבירור הניצוצות שבעניני העולם – שכללות העלי' דהנשמה לעולם הבא היא ע"י העבודה דהמשכת אלקות בעניני העולם. ועד"ז בתורת אדמו"ר הזקן בענין התגלות רצונו ית' בתורה שבע"פ – כפי שמבאר{108} ש"אע"פ שעיקר דיני התורה שבע"פ הוא בבחי' עשי' גשמית, מ"מ, הרי היא כמו בחי' רגל וסוף מעשה . . שירדה ונתלבשה ממקום גבוה למקום נמוך . . כי סוף מעשה במחשבה תחלה, ואי אפשר להשיג טעמי תורה וסודותי' אם לא על ידי ידיעת התורה שבע"פ, כמו למשל מלך שבונה בנין מפואר ואי אפשר להשיג חכמתו ורצונו שבבנין בלי שיוגמר בנין הנ"ל בשלימותו . . שלימות וגמר הזה הוא בסוף מעשה שהוא ע"פ תורה שבעל פה", שבזה מודגש גם שעיקר הענין דתושבע"פ הוא (לא רק השגת הרצון העליון כשלעצמה^קכו, אלא) קיום הרצון העליון במעשה בפועל (בעשי' גשמית), "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"^קכז, כיון שהרצון העליון הוא להיות לו ית' דירה בתחתונים ("לשכן שמו שם"^קכח)^קכט.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org