תכו

תכו

שייכותן גם לנשים א. בביאור הטעם שמביא המבואר במאמר להבין ענין זיווג הנשמות בג"ע שמניחים לנשמות מעלמא דנוקבא לשמוע תורה בג"ע – יש לומר: "אשה אינה במצות תלמוד תורה, שנאמר¹ ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם", אלא שאעפ"כ "גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן כמו דיני נדה וטבילה ומליחה ואיסור יחוד וכיו"ב וכל מ"ע שאין הזמן גרמא וכל מל"ת . . שהן מוזהרות בהן כאנשים"^קסא. וכיון שבג"ע (מקום הנשמות לאחרי יציאתן מן הגוף) לא שייך החיוב דקיום המצוות ("במתים חפשי^קסב, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות"^קסג), ובמילא, לא שייך גם החיוב דלימוד ההלכות הצריכות, כי אם, תלמוד תורה כשלעצמו^קסד – אין זה שייך (לכאורה) לנשים שאינן במצות תלמוד תורה. ולכן, כשמספר אודות אמירת תורות בג"ע גם בפני נשים, מוכרח להבהיר השייכות דלימוד התורה בג"ע גם לנשים – ע"פ המבואר במאמר הנ"ל בהגהה שגם נשמות דעלמא דנוקבא מניחים להם לשמוע תורה בג"ע. וכל זה בנוגע להסיפור דשמיעת התורות בג"ע, אבל בנוגע להלימוד וההוראה בעבודה בפועל לנשמות בגופים (שזוהי עיקר הכוונה בהסיפור ע"ד שמיעת התורות בג"ע), פשוט, שלימוד תורות אלו שייך גם לנשים, ככל עניני תורת החסידות שלימודם שייך גם לנשים, מפני שלימוד תורת החסידות מביא לאמונת ה' ויחודו אהבתו ויראתו כו' (כמ"ש^קסה "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם"), שש המצוות שחיובן תמידי בכל רגע^קסו, גם בנשים^קסז. ב. אמנם, מזה שאומר ששתי התורות נאמרו בהקהל, גם בפני נשים, משמע, שחמש התורות שלאח"ז לא נאמרו בפני נשים. וטעם הדבר – כמובן מהמאמר הנ"ל ש"מדבר בענין נשמות דעלמא דדכורא ודעלמא דנוקבא" – שב' תורות הראשונות שייכות גם לנשמות דעלמא דנוקבא, משא"כ ה' התורות שלאח"ז שייכות רק לעלמא דדכורא. ויש לומר, שחילוק זה מרומז גם בזמן אמירת התורות – שב' תורות הראשונות (ששייכות גם לנשמות דעלמא דנוקבא) נאמרו בליל שבת (מלכות, נוקבא), משא"כ ה' התורות שלאח"ז נאמרו ביום השבת (ז"א, דכורא). ג. ובביאור השייכות דב' תורות הראשונות גם לנשמות דעלמא דנוקבא – יש לומר: מהחילוקים שבין דכר לנוקבא (איש ואשה) – ש"איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש"^קסח. ודוגמתו בעבודת ה' – שהעבודה דכיבוש העולם ע"י מלחמה שייכת לנשמות דעלמא דדכורא, "איש דרכו לכבוש", היינו, שהאדם העובד הוא במעמד ומצב של חוזק ותוקף בעבודת ה', משא"כ כשהאדם העובד אינו במעמד ומצב של חוזק ותוקף בעבודת ה' (ועד שתשש כחו כנקבה^קסט), אינו יכול לעסוק בכיבוש העולם ע"י מלחמה, ע"ד מארז"ל "סמוך לפלטרי' שלך לא הורשת כו'"^קע, "קשוט עצמך (תחילה) ואח"כ קשוט אחרים"^קעא. אמנם, שיטתו של הבעש"ט שאין צורך בכיבוש העולם בדרך של מלחמה (שבירת המנגד), אלא אדרבה, התכלית היא לברר ולזכך את העולם ולעשותו כלי לאלקות (לעשות לו ית' דירה בתחתונים^קעב) – ע"י המשכת אור הקדושה, שזהו"ע ד"לשכן שמו שם, לפרסם אלקות בעולם" (תוכן ב' תורות הראשונות), ועבודה זו שייכת לכאו"א מישראל, גם לנשמות דעלמא דנוקבא, שאין דרכן לכבוש^קעג. וכמודגש גם בסיום התורה השני' שהענין ד"לשכן שמו שם" הוא ע"י "ברכה ופסוק תהלים" – שענין זה שייך לכל אחד ואחת מישראל, אנשים ונשים. ד. ויש להוסיף, שלאחרי שנתגלו ונתפרסמו בדפוס כל שבעת התורות, ניתנה האפשרות לנשים ללמוד גם את חמש התורות השייכות לנשמות דעלמא דדכורא שנאמרו רק בפני אנשים. וע"ד שמצינו (באופן הפכי) בהסיפור^קעד אודות אדמו"ר האמצעי, שלפעמים הי' מבקש מאחותו מרת פריידא (שהיתה חביבה אצל רבינו הזקן והי' אומר דא"ח בפני') שתשאל איזה ענין מרבינו והוא הי' מתחבא ושומע – שמסתבר לומר, שזמנים אלו היו מסוגלים לאמירת תורה חדשה ששייכת לנשמות דעלמא דנוקבא, ולכן שלח אדמו"ר האמצעי את אחותו שתעורר את רבינו הזקן לאמירת תורה זו, ועי"ז זכה גם הוא לשמוע התורה השייכת לנשמות דעלמא דנוקבא. ולהעיר, שמצינו מעין זה בפשוטו של מקרא: (א) חידוש פרשה ע"י נוקבא – פרשת נחלות שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן^קעה, (ב) חידוש פרשה ע"י דכורא – פרשת פסח שני, "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם"^קעו, "מישאל ואלצפן . . שהיו עוסקין בנדב ואביהוא"^קעז (שהכניסה בפנים (להוציא את נדב ואביהוא) יכולה להיות ע"י זכרים דוקא), שזכו שתאמר על ידם, ושתי הפרשיות (הן הפרשה שנתחדשה ע"י נשים והן הפרשה שנתחדשה ע"י אנשים) שייכות לאנשים ונשים. ה. אמנם, עפ"ז צריך להבין: כיון שלאחרי הגילוי והפירסום בדפוס יכולות (וצריכות) הנשים ללמוד גם ה' התורות שנאמרו בפני האנשים – מהי התועלת (הלימוד וההוראה) שבהדגשת החילוק שבין ב' התורות שנאמרו גם בפני הנשים לה' התורות שנאמרו רק בפני האנשים? ויש לומר הביאור בזה: החילוק שבין שמיעת התורות בשעתן (שב' תורות ראשונות נאמרו גם בפני נשים וה' תורות שלאח"ז נאמרו בפני אנשים) ללימודן לאחרי ההתגלות והפירסום בדפוס (שכל שבעת התורות גלויות ומפורסמות גם לנשים) – ששמיעת התורות בשעתן היא ע"י הגילוי מלמעלה למטה, ואילו לימודן לאח"ז הוא ע"י העבודה מלמטה למעלה, ולכן, גם כאשר מצד הגילוי מלמעלה למטה ה"ז ענין השייך לנשמות דעלמא דדכורא, פועלת העבודה בכח עצמו את השייכות גם לנשמות דעלמא דנוקבא. [מעין דוגמא לדבר – שמצינו שע"י פעולת העקידה ניתנה ביצחק (שנשמתו היתה מעלמא דנוקבא) נשמה חדשה שמעלמא דדכורא^קעח]. ועפ"ז יש לבאר הטעם שבפירסום התורות מדגישים שרק ב' תורות נאמרו גם בפני נשים – שהידיעה שרק ב' תורות הראשונות נאמרו גם בפני הנשים, ואילו ה' התורות שלאח"ז נאמרו בפני האנשים בלבד, מעוררת את התשוקה של נשי ישראל לה' התורות שנאמרו בפני האנשים, ותשוקה זו כשלעצמה היא ה"עבודה" (בכח עצמן) שעל ידה ממשיכים עליהן השייכות גם לעניני התורה השייכים לנשמות מעלמא דדכורא. ויש לומר שזהו גם הביאור בהסיפור הנ"ל שאדמו"ר האמצעי התחבא ושמע עניני התורה השייכים לעלמא דנוקבא שאמר רבינו הזקן בפני בתו – שאין זה ענין של הערמה באופן ד"מים^קעט גנובים^קפ יומתקו"^קפא, כי אם, שההשתוקקות לשמיעת דברי תורה אלו (שהתבטאה גם בכך שהתחבא לשמעם) היא העבודה שעל ידה נעשית השייכות דתורה זו (מעלמא דנוקבא) גם אליו^קפב.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org