תכג

תכג

לשכן שמו שם – לפרסם אלקות בעולם א. בשתי התורות הראשונות מדובר אודות פירסום אלקות בעולם, אבל, בתורה הראשונה ה"ז באופן שההליכה אל המקום היא בהשגחה פרטית, שהקב"ה מסבב הסיבות בדרך הטבע שילך למקום מסויים בשביל עניניו הגשמיים, לרגל עסקיו וכיו"ב, ואז אומרים לו שהאמת היא שההשגחה העליונה הוליכה אותו למקום זה כדי לפרסם אלקות (ועי"ז שימלא את שליחותו בפירסום אלקות יצליח גם בעניניו הגשמיים); ומוסיף על זה בתורה השני' שצריך למסור נפשו לפרסם אלקות בעולם. והענין בזה: כשם שבנוגע לכללות הענין דירידת הנשמה בגוף נאמר "על כרחך אתה חי"¹, כיון שהנשמה אינה רוצה לירד למטה להתלבש בגוף [ובפרט ע"פ הידוע^פב שקודם הירידה למטה מוליכים את הנשמה דרך פתחי גן עדן וגיהנם כו'], וירידתה למטה להתלבש בגוף אינה אלא מצד גזירתו ית', כך גם לאחרי ירידתה בגוף בחיים חיותה בעלמא דין אין הנשמה רוצה לילך למקום ירוד יותר, ויש צורך במסירת נפש "לשכן שמו שם", לפרסם אלקות בעולם, בכל מקום בעולם, גם במקום ירוד כו'. ויומתק יותר ע"פ דיוק הלשון "לשכן שמו שם", "שם" דייקא – כידוע^פג ש"מקום ומשכן הקליפות נק' שם, כלומר עמוק מאד למטה", כמ"ש^פד "קראו שם פרעה גו'", ולכן אין הנשמה חפצה לילך שם, ויש צורך במסירת נפש "לשכן שמו שם", לפרסם אלקות במקום הכי ירוד, ועד שמהפכים ה"שם פרעה" דלעו"ז לפרעה דקדושה, "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"^פה. ב. ובפרטיות יותר – בעבודה בפועל: כשדורשים מיהודי לילך למקום מסויים כדי לפרסם אלקות – יכול לטעון טענה שכלית שלא כדאי לו לעזוב את מקומו ולילך לבדו למקום נדח כו', הן מצד חשבונות גשמיים, והן ובעיקר (כיון שבנוגע לענינים הגשמיים מוכן הוא לוותר) מצד חשבונות רוחניים, כדברי ר' יוסי בן קיסמא: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה"^פו. ועל זה באה ההוראה בתורת הבעש"ט שצריך למסור נפשו לפרסם אלקות בעולם, כלומר, גם כאשר אין הדבר מובן ע"פ שכל [בלשון החסידים: עבודה ע"פ טו"ד (כהלשון בתורה הג')], צריך להניח את השכל על הצד, ולילך מתוך מסירת נפש. ובמכל-שכן וקל-וחומר: אפילו נשמות בלא גופים שנמצאים בגן עדן, ושומעים מהבעש"ט עצמו [ולאחרי שהגיע להשלימות ד"אל עפר תשוב"^פז (לאחרי הסתלקותו) שזהו"ע נעלה יותר מאשר העלי' בסערה השמימה^פח] ע"ד הענין ד"לשכן שמו שם", אעפ"כ אין זה מעורר אצלם הרצון והתשוקה, ויש צורך במסירת נפש (כיון שזהו"ע של ירידה) – נשמות בגופים בעוה"ז הגשמי, על אחת כמה וכמה שאין זה נעשה הרצון והתשוקה שלהם, אלא יש צורך במסירת נפש. וכיון שכח המסירת נפש ישנו אצל כאו"א מישראל בכל הדורות, ובפרט בזמן הגלות ובעקבתא דמשיחא, שאז מתגלה יותר כח המסירת נפש, וכמשל הידוע שנקל להכניס את הרגל למים חמים יותר מאשר את הראש^פט – בכחו וביכלתו של כאו"א לנצל את כח המסירת נפש כדי לקיים את ההוראה "והלכת (הליכה ברגל) אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם", לפרסם אלקות בעולם. וכשהולכים מתוך מסירת נפש, עוזר הקב"ה ומסייע בכל המצטרך, ורואים בעיני בשר את כל הטוב אשר נותן ה' אלקיך, הן בענינים הגשמיים, כמודגש בביכורים שהפירות הם מן המובחר, והן ובעיקר בענינים הרוחניים, ולכל לראש במילוי הכוונה העליונה לפרסם אלקות בעולם. * ג. ויש להוסיף בביאור לימוד ההוראה לפרסם אלקות בעולם מהפסוק "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם" – דלכאורה אינו מובן: כיון שהפירוש הפשוט בפסוק "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם", הוא, ההליכה אל בית המקדש, המקום המקודש ביותר מכל ארץ ישראל שהיא המקודשת מכל הארצות^צ – איך למדים מזה ההוראה ע"ד ההליכה לכל מקום שבעולם, גם בחוץ לארץ, ועד לפנה נדחת, כדי לפרסם אלקות בעולם? והביאור בזה – שהיא הנותנת – שהכוונה העליונה היא שהעולם כולו יהי' בדוגמת בית המקדש: "יבחר ה' אלקיך", "בחירת השם יתברך ונחת רוח ועשיית רצונו"^צא – קאי על כללות העולם, כדרשת חז"ל^צב על הפסוק^צג "שוקיו עמודי שש", "זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו", וכמארז"ל^צד "נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים", שעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו יהי' דירה, משכן ומכון לשבתו ית', בדוגמת השראת השכינה בבית המקדש. וענין זה נעשה ע"י כללות מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, שעיקר העבודה בזמן הגלות היא בחוץ לארץ, – ששם נמצאים רוב מנין ורוב בנין של בנ"י, ושם הוא עיקר גילוי התורה ע"י גדולי ישראל, ולדוגמא: הבית-יוסף, שחיבר השולחן-ערוך שלאורו הולכים כל בית ישראל, חי רוב שנותיו בחוץ לארץ, וכן הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, ג' עמודי ההוראה שעליהם יסד הבית יוסף את פסקי השו"ע, חיו בחוץ לארץ, וכן האריז"ל שעל ידו התחיל גילוי פנימיות התורה חי רוב שנותיו בחוץ לארץ, וכן הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, שני המאורות הגדולים, חיו וגילו תורת החסידות בחוץ לארץ דוקא^צה – לעשות מחוץ לארץ ארץ ישראל^צו, ועד להקדושה הכי נעלית שבארץ ישראל עצמה – בית המקדש. וזהו גם הדיוק "לשכן שמו שם" – "כמה שכתוב^צז בכל המקום אשר אזכיר את שמי"{92} – שבכל מקום שמגיע יהודי, אפילו יהודי אחד בלבד (כמארז"ל^צח "ומניין אפילו אחד, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי"), ה"ה פועל "לשכן שמו שם", "אזכיר את שמי", שם המפורש שניתן רשות להזכירו בבית המקדש, שמתגלה בכל העולם כולו, כמ"ש^צט "ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד", "כשם^ק שאני נכתב כך אני נקרא"^קא.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org