לקוטי שיחות
הוספות - שיחות ומכתבים י
668(ובאמת היא סברא אלימתא, וצ"ע שלא נמצא חילוק זה בפוסקים).
ואין להקשות דא"כ מה מתרץ בסנה' שם אמתני' (זבים א' ה') כמגדיון כו' דמותר להזכירו כיון דכתיבי בקרא, והרי לפי סברא זו גם אז אסור ליתן ממשות.
ואינה קושיא — דהנ"מ דנותן ממשות, כשאומר המתן לי בצד ע"ז, אבל כשמשערין כמגדיון כו' אין זה הע"ז עצמה, אלא שם המקום (וכפיה"מ) שעמדה שם הע"ז מלפנים (קודם נצחון החשמונאים — ע"פ פי' הר"ש) ומודדין ממקום זה ולא מפסל הע"ז, וא"כ תו ליכא אלא איסור הזכרה גרידא שנק' המקום ע"ש הע"ז, ופשוט.
ב) הספורנו (שמות טז. כז — כח) כתב שבלקיטת המן יש חילול שבת דתולש דבר ממקום גידולו. ומקשה דהלא המן הי' לחם מן השמים וא"כ אין שייך בו תלישה מן הקרקע, ובפרט שהי' מונח על הטל — כמרז"ל (יומא עה.ב) — ולא על הקרקע.
מענה (בהקדם, כנ"ל, שאין להקשות על הספורנו מפירש"י הראב"ע וכה"ג — דגברא אגברא קרמית), מוקשה לו — להספורנו — דמלשון הכתוב: יצאו מן העם ללקוט גו' עד מתי מאנתם לשמור מצותי ותורתי ראו כי ד' נתן לכם השבת גו' משמע דבהלקיטה לחוד הי' ענין של עבירה דחילול שבת, ולכן מפרש — דכמו דמצינו בשבת (קז, ב. — ולא בפ' כלל גדול) איסור תולש בעוקר כשותא מהיזמי (וכן בעוקר פוטרא מאונא דחצבא, שם) אף שבין לילה הי' והוא עוקרו מן העצים ומן האבנים — ולא מן הקרקע, ומפרש הטעם בש"ס משום דהיינו רביתי' כמו"כ הוא גם במן, אף שהי' מתחדש בכל לילה והוא לוקטו מעל הטל ולא מע"ג הקרקע, וי"ל בשני אופנים א) דבירידתו למטה נתגשם ע"י לחלוחית הקרקע ב) דבירידתו למטה גדל מלחלוחית הקרקע — (ותלוי בב' הפי' ברמב"ן שם טז, ו) . . .
י ת ר ו
ב"ה, כ"ד טבת הלולא של כ"ק רבינו הזקן תשג"ה.
. . במכילתא — הובא בפירש"י עה"ת שמות (יט. ג) — שהקדים הקב"ה בית יעקב אלו הנשים לבנ"י זכרים. ובשמ"ר רפכ"ח הטעם שהן מזדרזות במצות, ד"א כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה. ועי' שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א, ריגא תרצ"* ד, בזה.
וכן לענין השכר ארז"ל ברכות (יז. א) גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים.
669ובפרט בזמננו עקבתא דמשיחא הנה עיקר העבודה הוא עבודת הצדקה וכמ"ש באגה"ק ס"ט ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, ואמרז"ל (תענית כג. ב) דבזה יתרון לנשים דיהבי רפתא על האנשים דיהבי זוזא.
וביאור מארז"ל בתענית בעבודה י"ל בדא"פ, דהנה אופן הפעולה עם זולתו — וגם עם נה"ב שלו עצמו — יכול להיות בשנים;
א) קודם כל מחפש תחבולות שיעשה חברו כל המוטל עליו בירידתו בשליחותא דמלכא בעלמא דין, ולו שיהי' בקב"ע מצד חברו, דהיינו אף שעדין אינו מבין הכרח הדבר, ואין לו אהוי"ר (עיין רמב"ם הל' תשובה פ"י סוף ה"א; שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה). ומובן שמי שהוא בעצמו בעל קב"ע האָט ער אַ חוש והמשכה לאופן כזה, ובנקל ימצא ה"אותיות" בדבור ובמעשה שיכולות להשפיע על חברו. ועוד אופן
ב) שמתחיל בהשתדלות להסביר לחברו גדולת הבורא ואהבתו ויראתו וכו', עד שעי"ז יבוא חברו מעצמו להכרה הישרה ולקיום התומ"צ. ומובן שאופן זה חביב על אלו שהם בעלי מוחין, משכילים, שהנהגתם היא ע"פ הטו"ד בדעת חזק בל ישונה.
וזהו מרז"ל בתענית; דכשבא עני, אין עני אלא בדעת, וצ"ל כמאמר הנביא הלוא פרוס לרעב לחמך גו' כי תראה ערום וכסיתו. ופי' כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א — שיחת פורים תרצ"אא, קונטרס י"גב — אַז מ'זעט אַ אידן אַ נאַקעטען אָהן ציצית און אָהן תפלין וכסיתו. והוא ע"פ תדבא"ר פכ"ז וז"ל כי תראה ערום וכסיתו כיצד אלא אם ראית אדם שאין בו ד"ת הכניסהו לביתך ולמדהו ק"ש ותפלה ולמדהו פסוק א' בכ"י או הלכה א' וזרזהו במצות לפי שאין לך ערום בישראל אלא מי שאין בו תומ"צ והוא דומה למי שהוא ערום. הנה אם העני פוגש באיש, שאיש דרכו וטבעו לילך בחוץ ובמרחקים ולסחור בכסף וזהב שלו, וכמבואר הענין בעבודה בדרושי פ' וישב, הנה גם להעני נותן זוזא, אהוי"ר. וכיון שזהו גדפין — וכמש"פ בסש"ב ספ"מ — והתכלית היא העבודה מאהבה, עדיין יש להעני טורח עד שיקנה סעודתו.
אבל אם פוגש באשה, דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה, בועליך עושיך ה' צבאות שמו — וכמש"פ בתו"א ד"ה לא תהי' דהאהוי"ר הם מתת אלקים כו' — וכמו עבד דכל מה שקנה כו', ועבודתה אינה אלא שעושה רצון בעלה, קב"ע, שגם האהוי"ר הם עד"ז, הנה נותנת להעני ג"כ ריפתא המוכן לסעודה, דמצד קב"ע יכול להיות גם בהעני שלא בהדרגה כלל. — ולהעיר מלקו"ת ס"פ וזאת הברכה, גם מסד"ה וד' אמר המכסה — דהמשך רס"ו — בפי' בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש.
ומס"נ קב"ע וקיום המצות בפו"מ זהו ג"כ ממעלת הרגל ודור דעקבתא670דמשיחא — עיין שיחת כ' כסלו צ"ד אות ט'ג.
ויה"ר שנזכה כלנו ב"ב להיעוד הנה אני לוקח את בנ"י מבין הגוים גו' ועבדי דוד מלך עליהם, מעשה גדול (תו"א דרושי ויגש. ועבדי דוד תרצ"ט), אשת חיל עטרת בעלה.
בברכת לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה671אָן זייער ג־טלעכן יסוד און קראַפט, קען דער מענטשלעכער פאַרשטאַנד, מצד אייגן־ליבע, זיי אַזוי צעדרייען, ביז אַז אַן עבירה ווערט אויסגעטייטשט גאָר אַלס אַ „מצוה". אויסטייטשנדיק די געבאָטן פון „לא תרצח" און „לא תגנוב" פון שטאַנדפּונקט פון אייגענער גונסט, האָבן פיל פעלקער פון דער וועלט און פיל יחידים גע'כשר'ט זייערע אַבשויליכע צוועקן, שוין אפגערעדט פון בערעכטיגן די מיטלען, ווי צו צוקומען צו דעם צוועק — ווי ס'איז, צו אונזער באדויערן, קלאָר באוויזן געוואָרען — און ספעציעל אין די גאָר לעצטע יארן.
אויב אפווארפנדיק, אָדער אפילו אפטיילנדיק, דעם „אנוכי" און „לא יהי' לך" פון „לא תרצח" און „לא תגנוב", האָט מען ניט געקענט אויסהיטן די מענטשהייט פון רציחה און גניבה אויפן ברוטאַלסטן אופן, איז דאָך געוויס אַז מען קען ניט אויסהיטן פון „לא תרצח" און „לא תגנוב" אין אן „איידעלערן" אופן, ווי שפיכת־דמים דורך המלבין פני חברו, און גניבת־דעת אד"ג.
די עשרת הדברות אונטערשטרייכן, און די דערפארונג האָט עס מערמאלט באַשטעטיקט, אַז אַפילו די איינפאַכסטע געזעצן פון מאָראַל און עטיק מוזן האָבן דעם גטלעכן יסוד פון אנוכי און לא יהי' לך — און נאָר דאַן האָבן זיי אַ קיום.
דאָס אויבנדערמאנטע איז אויך דער הויפט צוועק און די אויפגאַבע פון חינוך על טהרת הקודש איינצופלאנצן אין אונזערע קינדער זייער דרך חיים לויט דער תורת חיים — אַ לעבנס־וועג, אין טג־טעגלעכן לעבן, אויפן פעסטן באדן פון תורה און מצוות, וועלכע גיבן דעם אמת'ן אינהאַלט אין לעבן און זיינען צוגלייך דער לעבנסקוואל פון יעדער אידן און פון אַלע אידן . . .