Addendum

א. הגם אשר ה"הגדה" מתחלת, אביו כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע שאלה

ב. יש מקום לומר אשר ההגדה מתחלת מהקידוש. וכמו שכתבו כמה ראשונים הטעם על מה שאין מברכים על מצות הסיפור ביציאת מצרים, כי כבר יצא ידי חובת מצוה זו באמירת „זבר ליציאת מצרים" שבקידוש.

אמנם רבינו הזקן נ"ע תירץ קושיא זו באופן אחר.

— כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר^ז אשר אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאל אותו בקטנותו, מפני מה אין מברכים על מצות סיפור יצי"מ. ולא ידע מה להשיב. וסיפר לו כ"ק אדמו"ר נ"ע אשר בקטנותו שאל אותו כ"ק אדמו"ר הצ"צ נ"ע אותה השאלה וגם הוא לא ידע מה להשיב. וסיפר לו כ"ק אדמו"ר הצ"צ, אשר בקטנותו שאלהו זקנו כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע אותה השאלה, וכאשר לא ידע מה להשיב, אמר לו כ"ק אדמו"ר הזקן שהוא ע"ד שאין מברכין על ברהמ"ז „לברך על ברהמ"ז".

וכגראה הכוונה; ההגדה הוא דיבור של ברכה, ואין מתקנין ברכה לברכה. וכמו שלא תקנו ברכה לברהמ"ז.

אדמו"ר האמצעי הזכיר אז דעת הרי"ף שיוצאים בברכת הקידוש ולהרשב"א מספיק זכירה כל דהו ואדמו"ר הזקן הקשה ע"ז שזהו בחיוב הזכירה שבכל יום, אבל מצות הסיפור ביצי"מ שבליל פסח אינה בזכרון בעלמא כ"א בסיפור דוקא.

ועפי"ז מובן אשר לדעת אדמו"ר הזקן אין הקידוש מסדר ההגדה.

ולכן התחלת הביאור של הרביים על ההגדה הוא מהפיסקא הא לחמא דוקא ולא מלפני'.

ג. עפ"י הנ"ל, אשר מהפיסקא הא לחמא עניא מתחיל סדר ההגדה, יובן מה שמסיימים בהפיסקא, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין.

ד. טוב לעשות איזה דבר בסעודה ביום ב' דפסח לזכר לסעודת אסתר שהיתה ביום זה שבו ביום נתלה המן (מג"א באו"ח סימן ת"צ. שו"ע אדה"ז שם).

לכאורה אינו מובן, שהרי הנס דפורים הוא טפל ואינו תופס מקום לגבי הנס דפסח, כי גאולת פסח היתה גאולה שלימה משא"כ בפורים אכתי עבדי דאחשורוש אנן, וא"כ מה שייך להזכיר נס פורים בפסח?

אך הענין הוא, דכשם שמצינו מעלה בפורים על מתן תורה, וכמ"ש קיימו וקבלו וארז"ל קיימו מה שקבלו כבר, במ"ת, כך יש מעלה בפורים גם על יציאת מצרים — שהרי היא הכנה והתחלת ענין מ"ת, כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה.

יציאת מצרים ומתן תורה היו בדרך אתערותא דלעילא, מלמעלה למטה. יצי"מ — נגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם. מ"ת — כפה עליהם הר כגיגית. משא"כ נס פורים בא

ואם כי גדלה מעלת אתעדל"ע על אתעדל"ת, כי עבודת הנבראים מוגבלה היא ואין בה שלימות משא"כ באתעדל"ע — מי מעכב בידו.

מ"מ יש מעלה באתעדל"ת על אתעדל"ע. כי אתעדל"ע — מצ"ע אין לה קיום באדם ואינה בפנימיות באדם כי לא הי' הכנה לזה מצד המקבל, משא"כ באתעדל"ת.

ולכן מזכירים פורים בפסח — ב' המעלות. גם אור הנעלה ביותר הבלתי מוגבל, ושיהי' לו קיום ויומשך בפנימיות.

ה. שייכות ענין זה ליום ב דפסח דוקא;

בלילות הפסח בא אלי' הנביא לבשר על הגאולה. ומזה מובן שבעיקר הוא בליל ב'*) דפסח, יו"ט שני של גליות, כי יתרון האור הוא מתוך החושך דוקא, ולכן מזכירים נס פורים ביום ב' דפסח, להמשיך את הגאולה העתידה, שיהיו בה שתי המעלות. ושמתי כדכד גו' אמר הקב"ה ליהוי כדין וכדין.

ו. הא לחמא עניא;

איתא בסידור האריז"ל אשר תיבת הא היא צרוי'. כי אמירת הא לחמא עניא הוא תיקון על מה שאמר יוסף, הא לכם זרע, שבזה נתן יניקה למצרים, ובאמירת הא לחמא עניא מתקנים זאת. ולכן צריכים לומר הא לחמא עניא, הא בצירי, דוגמת הא לכם זרע.

אמנם סיפר*) כ"ק מו"ח אדמו"ר אשר אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) *) נ"ע הי' רוב הפעמים אומר בצירי,

ז. הרי אני כבן שבעים שנה *));

הגם שנאמר כבן שבעים שנה, בכ"ף הדמיון, ולא בן שבעים שנה, כי רק נראה כזקן (ברכות כח, א). מ"מ הרי עפ"י הידוע אשר המשלים והדוגמאות שבתורה ענינם הוא שמשתלשלים מהנמשל, הנה זה שנראה כזקן הוא לפי שברוחניות הי' באמת בגשמיות.

וזהו שמסיים ולא זכיתי כו', שמשמעות הלשון הוא, דזה שמקשה למה לא נצח (זכיתי — כפירוש הרע"ב) שתהי' הלכה כמותו הוא לפי שהי'*) כבן שבעים שנה — כי ברוחניות הי' כן באמת ולכן צריך לזכות שהלכה כמותו.

וע"י אשר זקנתו ברוחניות נתקשרה בענין של תורה, שמצד הזקנה היתה צ"ל הלכה כמותו בתורה, עי"ז נעשה בו זקנה גם בגשמיות, עד אשר באת עליו שיבה גם בעניניו החיצונים (שערות — הטפל לבשרו), דאהדרו לי' תמני סרי דרי חיוורתא.

וכמאמר הירושלמי ע"פ לא־ל גומר עלי, אשר המציאות שבעולם נעשית כפסק התורה.

ח. ההוראה מזה בעבודה לכאו"א הוא:

רוב הנשמות שבדורותינו אלה אינן נשמות חדשות וכבר באו בגלגול. ולזאת צריך להתחשב, בנוגע לעבודתו, לא רק עם עניניו שבגלגול זה כ"א גם עם הענינים שבגלגול הקודם.

ואין להשוב אשר גלגולו הקודם נוגע רק לענינים רוחניים שבעולמות העליונים, כי אם, ע"י ההתקשרות בתורה, מגלה הוא את הטוב שבגלגול הקודם, ומסייע לו בעבודתו לא רק בשכל ומדות — ענינים פנימיים — כ"א גם בעניניו החיצוניים (דוגמת ענין השערות) במחשבה דיבור ומעשה בחיי היום יומיים. ולכן לפעמים יכול לקחת ע"ע וגם להביא בפועל דברים בתומ"צ — שלכאורה אינם לפי כחו.

1019ט. וחכמים אומרים ימי חייך שאין מאיר בחי' שמש הוי', גילוי אור

י. יצי"מ כפשוטה (אין הכוונה כפשוטה ממש, כי גם זה הו"ע של פנימיות התורה, כ"א הכוונה להפשטות של הפנימיות) היא לצאת מכל המצרים וגבולים המונעים ומעכבים על עבודת השם.

אמנם יציאת מצרים בפנימיות יותר היא לצאת גם מהמצרים וגבולים שבקדושה גופא, עד גם מהמצרים וגבולים שבעולם האצילות. כי גם באצי' הרי אף שאיהו וחיוהי וגרמוהי חד, מ"מ, בכלל, עולם הוא.

והנה היציאה ממצרים כפשוטה אפשרית גם בלילה. ז. א. גם בהזמן מהמצרים המונעים לעבודה, ע"י עבודה בכח עצמו בדרך מלמטלמ"ע

אמנם היציאה מהמצרים וההגבלות שבקדושה, אפשרית בימים דוקא, כאשר מאיר בחי' שמש הוי' שלמעלה מהשתל'.

לבד מבן זומא, שהי' מהד' שנכנסו לפרדס ובהיותו בעולם הי' יושב ותוהא^ח) הי' בכחו לצאת אף בלילות, גם מהמצרים שבקדושה. אבל חכמים, המדברים לרוב בני אדם, אומרים שיצי"מ בבחי' זו אפשרית בימים דוקא.

ולכן דורשים את היתור דתי' כל על ימות המשיח. שבימות המשיח דוקא יהי' הכח גם בלילות ") לצאת מהמצרים של כל ההשתלשלות.

יא. והנה כל הגילויים דלעתיד תלוים במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות (תניא פל"ז). וידיעה זו אשר לעתיד תהי' יצי"מ גם בלילות, פועלת תוספת כח ושמחה גם עכשיו,

— כי כל הענינים שיתגלו לעתיד ישנם גם עכשיו, אלא שהם בהעלם. ולכן כאשר יתבונן בעניני הגילויים דלע"ל ישמח לבו, כמשל אדם השמח מאכנים טובות ומרגליות שיש לו אף שסגורות, לע"ע, בתיבה חתומה^ז —

אשר זה גופא היא הכנה וכלי לקבל הגילויים דלע"ל שיתגלו בהגאולה השלימה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו.

יב. אחד חכם ואחד רשע;

יג. ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם גו' ואחרי כן יצאו ברכוש הים

איתא במדרש (ב"ר מד. כד) אשר הקב"ה אמר לו לאברהם אבינו במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות, ברר אברהם את המלכיות.

והקשה^א) כ"ק מו"ח אדמו"ר, הרי לפניך), ואיך לא מצא זכות על ישראל. *) ובפרט שזה הי' קודם מ"ת ולא הי' נוגע אז כ"כ ענין החטאים. והי' לו לומר שלא ירדו לא לגיהנם ולא למלכיות?

ותירץ כ"ק מו"ח אדמו"ר שזהו מה שאמר הכתוב, בארץ לא להם. דלכאורה, מאחר שאמר כי גר יהי' זרעך, הרי מובן במילא שיהיו בארץ נכרי' (שזהו"ע הגירות) ולמה לי' לפרש — בארץ לא להם? אך הענין הוא. שהקב"ה רמז (בכפל הענין) לאברהם אבינו, האב קיין מורא ניט. — מה שגר יהי' זרעך הוא — „לא להם"**) אין זה בשבילם (למרק חטאיהם), כ"א בשביל לברר את הניצוצות שבמצרים.

וזהו ועבדום וענו אותם גו' ואחרי כן יצאי ברכוש גדול — „ועבדום", יעבידו את מצרים. „וענו אותם", יעשו את המצרים לעניים, כי יקחו מהם את כל הניצוצות, כמ"ש וינצלו את מצרים, שעשאוה כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן, „ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", הוא רכוש הניצוצות שיבררו במצרים.

יד. כמו שהוא בגלות מצרים כך הוא גם בגלות זה האחרון. אשר עיקר טעם הגלות אינו עונש על החטאים כ"א בשביל בירור הניצוצות.

ובזה יובן מרז"ל^ח) אחד מכם גולה לברבריא ואחד מכם גולה לסמטריא דומה כמו שגליתם כולכם. ולכאורה, איך יכולה גלותו של אחד למרק את חטאיהם של כל ישראל? ועפ"י

טו. אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה דינו;

קודם חג הפסח הביאו לי הגדה)) שיש עלי' הסכמה של אאמו"ר ז"ל. בהגדה זו מפרש פיסקא הנ"ל, ולא העבירנו בתוכו „בחרבה" רק שהי' רפש וטיט דינו. פירוש זה מקורו באבודרהם.

וצריך להבין, מהו גודל המעלה כ"כ בזה שהעבירנו בחרבה ולא במעט רפש וטיט כלשון האבודרהם ? ובפרט ששאר המעלות טובות שחושב כאן הם מעלות נפלאות ביותר, וכמו יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, כניסה לארץ ישראל ובנין בית הבחירה, ואיזה תפיסת מקום יש לגבי המעלות הללו מה שהעבירנו בחרבה בלא תערובת מעט רפש וטיט?

ויובן זה בהקדים המבואר בדא"ח ענין קריעת ים סוף. ים הוא עלמא דאתכסיא ויבשה הוא עלמא דאתגליא. וענין קריעת הים, הפך ים ליבשה, הוא אשר בתי' עדאת"כ האיר בגילוי ממש כמו עדאת"ג.

ב'*) בח' אלו — עדאת"כ ועדאת"ג — ישנם בעבודה בנפש האדם. כל אחד ואחד, בשעת התפלה הוא בהתעוררות בהעלם.

כי גם כאשר עבודתו בתפלה פועלת על הנהגתו שבכל היום, אשר הנהגתו היא כדבעי, מ"מ יש חילוק גדול גם אצלו בין כל היום לשעת התפלה, כי בתפלה הוא בביטול לגמרי לאלקות, ובפרט בהשתחואות שבתפלה (ראה תניא פל"ט), וטוב זה בהעלם הוא במשך היום.

וזהו"ע קי"ס אשר המכוסה יאיר בגילוי, ובעבודת האדם הוא אשר במשך כל היום יהי' בביטול לאלקות כמו בשעת התפלה.

וע"ד סגנון פירוש הבעש"ט^י) ע"פ שויתי הוי' לנגדי תמיד י"ל: „שויתי", כל הענינים הם בהשואה, גם בעניני הרשות בכל דרכך — דעהו כמו בעניני תורה ותפלה^יא), כי — הוי' לנגדי תמיד

טז. אמנם, בזה גופא, ב' אופנים:

א) הביטול במשך כל היום לאלקות (כמו בשעת התפלה) הוא רק בפועל. ז.א. שבאמת, בנפשו פנימה, יש בו עדיין ישות, אלא שמצד הביטול שפעל בתפלתו שמאיר אצלו בגילוי, לא נרגש הישות.

והיינו אשר קריעת הים והפיכתו ליבשה הוא אצלו רק בהנוגע לפועל. אבל לא נהפך הים ליבשה. כי בפנימיות נפשו נשאר אינו דומה כלל בטעת התפלה לשאר משך היום.

ב) הביטול במשך כל היום הוא בכולו — בהנוגע לפועל וגם בפנימיותו — גם מתקיים בו שויתי הוי' לנגדי תמיד.

יז. וזהו אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה, אלא במעט רפש וטיט, דינו. קריעת הים באופן שנשאר חלק מהמים במציאות מים (שזהו ענין רפש וטים) מורה אשר אף שנהפך הים ליבשה מ"מ א"א לכל הטוב להתגלות — כיון שיש עדיין אחיזה ומציאות הרע באותו מקום. והוא אופן א' הנ"ל — בינוני ואפילו צדיק שאינו גמור.

וגם על זה אומרים דינו, כי היו מושקעים במ"ט שערי טומאה ומוכרחים היו לברוח העם (עיין תניא פל"א) והעברה לדרגת בינוני שלא יעבור עבירה לעולם וכו' (ראה תניא פי"ב) ה"ז עלי' נפלאה ובפרט לעבור לדרגת צדיק שאינו גמור שהוא מדריגה נעלית ביותר עד שע"ז נאמר בראת צדיקים כו' אהב"ת כו' עולמך תראה בחייך כו' (תניא פי"ד).

וזהו כמה מעלות טובות למקום עלינו, בין עצם קריעת הים ובין שהעבירנו בחרבה, כי בזה נתנו לנו את הכח להפך את הרע כולו לטוב, לא רק בפועל כ"א גם בפנימיות, אשר גם בנפשו פנימה יהי' שויתי הוי' לנגדי תמיד.

יח. כמה מעלות טובות למקום עלינו.

סיפר*) כ"ק מו"ח אדמו"ר אשר המאמר הראשון שחזר אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הי' המאמר לפני בר מצוה.

— כנראה, אמרו מאמר זה כ"ק אדמו"ר מהר"ש גם בשנת תרמ"ב וגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בשנות נשיאותו וקרוב לודאי אשר בתוספת נופך משלו.

בשנת תרל"ג כשחזר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) את המאמר לפני כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע א"ל אשר אאמו"ר (כ"ק אדמו"ר הצ"צ נ"ע) פירש:

„כמה מעלות טובות למקום עלינו — המעלות טובות אשר למקום הם עלינו דורך אונז כי אצלו ית' הרי כחשיכה כאורה ורק לנו הוא נוגע.

יט. צפון;

כ. כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע לקח^יב) למלמד לבניו (הרז"א ואדמו"ר נ"ע) את ר' שלום קיידאנער. הוא הי' למדן גדול וכו'.

פעם שאל ר' שלום אצל כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע, מפני מה צריך להצפין את האפיקומן. וענה לו לפי שכתוב בהגדה צפון. ושאל שוב ; א"כ לא יהי' כתוב בהגדה צפון ולא יצטרכו להצפין? וענה לו, הוא נתינת כח לבער את הצפון בלבו של אדם הוא היצה"ר ככתוב ואת הצפוני ארחיק גו' שאפיקומן נותן כח ע"ז, כי האפיקומן אין בו טעם, כן העבודה עם נה"ב אצ"ל בטעמים שכלים רק בגזירות — ניט ניט יע ניט. היינו מה שאין צ"ל — א"צ להיות. ומה שצריך לעשות — צריך לעשות.

(ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) הרי הקושיא במקומה עומדת. היצה"ר הלא נק' בכמה שמות וא"כ הי' אפשר לא יצטרכו להצפין את האפיקומן?

אך הענין הוא, כי יש רע הגלוי ורע הנעלם. וזהו"ע צפון, שצריך לתקן לא רק את הרע הגלוי כ"א גם את הרע הנעלם — צפוני.

זאת אומרת אשר גם אם פעל בעבודתו שאינו מרגיש בנפשו רע כלל, מ"מ אין זה מספיק עדיין, כי אפשר אשר נשאר עדיין בתוכו רע בהעלם.

וכמבואר בכ"מ מה שאמר ריב"ז איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, דלכאורה, איך הי' יכול לחשוב כן, הרי לא הניח דבר גדול ודבר קטן וכל המעלות שמנו עליו חז"ל, ואיך הי' יכול להיות בספק כזה? והענין הוא, אשר כחות הגלויים אינם הוראה על העצם. ואפשר אשר כחות הגלויים יהיו בטוב ועצם הנפש — בעמקי הקליפות.

כא. אף שכחות הגלויים אינם הוראה על העצם, וא"כ, לכאורה, איך אפשרית העבודה דצפון — בירור רע הנעלם, הרי כל העבודה הוא בכחות הגלויים בלבד?

הנה באמת, ע"י ההתעסקות בפנימיות התורה, היא מאחדת את העוסק בה עם העצמות, סתים דנשמתא ע"י סתים דאורייתא צפון דתורה^יב) סו"ס מגיעים ואפשר לתקן גם את העצם.

וכהסיפור הידוע (תורת שלום י"ט כסלו תרע"ג) אשר אדמו"ר הזקן אמר פעם לאחד; על מי אתה בוטח, אם עלי — הרי לא תדע אפילו את הדרך להגן עדן שלי.

כב. כשאוכלים את האפיקומן שהוא היתה במוש"ק ולכן אמר נוסח זה —